מ

ועדון הכדורגל מנצ'סטר סיטי, שבבעלות אבו דאבי, רכש הקיץ את ארלינג הולאנד הנורבגי — שחקן עולה שכבר ברור כי יהיה אחד הטובים בדורו. פריז סן ז'רמן שבבעלות קטאר הצליח למנוע מריאל מדריד לקחת ממנו את קיליאן אמבפה, מי שכבר נחשב אחד הטובים בדורו — תמורת חוזה של מאות מיליוני יורו. את המהלכים ההיסטוריים האלה המועדונים מימנו באופן "טבעי" כביכול: סן ז'רמן חתם על הסכם חסות ענקי עם קטאר איירווייז, וסיטי מכר ארבעה שחקנים ביותר מ־100 מיליון יורו. אז איפה הבעיה?

הפייר פליי הפיננסי (FFP), רגולציית הדגל של אופ"א בעשור האחרון, נוצר כדי להתמודד עם שני איומים מרכזיים על התחרותיות בכדורגל האירופי: חובות פיננסיים ענקיים של הקבוצות ונסיכויות המפרץ הפרסי שהתחילו להשקיע סכומים אדירים בכדורגל. ובפשטות הרגולציה קובעת כי קבוצה לא תוציא על שכר שחקנים ורכישתם יותר ממה שהיא מכניסה באופן עצמאי מזכויות שידור, חסויות, מכירת כרטיסים ומכירת נכסים ושחקנים. אבל כן מותר לקבל כסף "חיצוני" ב"תשתיות כדורגל", כלומר אקדמיה, אצטדיון, מגרש אימונים, קבוצות נשים וכו'.

מה שקרה בפועל הוא שבעשור האחרון הקבוצות העשירות, שגם כך היו יכולות להשקיע בעצמן יותר מאשר הקבוצות מהדרגים הנמוכים יותר, השקיעו בעצמן הרבה יותר מאשר הקבוצות האחרות: מועדונים בבעלות שייח'ים מהנסיכויות הצליחו להגדיל את ההכנסות בסיוע "הסכמי חסות" מהנסיכויות ומשותפויות אסטרטגיות של המדינות ובניית צינורות הכנסות מרחבי העולם מדברים שרק נסיכויות יכולות להשקיע בהם, כמו רשת המועדונים של החברה־האם של סיטי, CFG, שמאפשרת למנצ'סטר סיטי לאגור כישרונות מרחבי העולם ולהביא אותם לאנגליה או למכור אותם ברווח נאה (וגם לחסוך הוצאות הנהלה מסיטי ולשלם כמעט 10 מיליון ליש"ט בשנה למנהלים דרך החברה־האם ולא הקבוצה).

הרגולציות גם אפשרו לקבוצות העשירות לרכוש שחקנים צעירים מוכשרים ולאחסן אותם בסגל או לשלוח אותם להשאלות — מה שמשמר את שליטתן בנכסים הללו ומונע אותם מיריבות מקומיות.

כל זה הגדיל את הפערים המקצועיים בין הקבוצות וכמובן גם את הפערים הכלכליים ביניהן — כי בכדורגל האירופי המנצחת במגרש מקבלת יותר כסף מכל קבוצה אחרת. כך שבמקום להגביר את השוויון, הרגולציה גרמה לקריסת התחרותיות ברוב הליגות.

קחו לדוגמה את דורטמונד. לפני עשור היא התחרתה מול באיירן מינכן ועשתה הכל כמו שצריך: היא השקיעה באקדמיה ובתשתיות, הביאה יותר קהל מכל קבוצה אחרת בגרמניה וחתמה על הסכמי חסות עצומים. ועדיין היא לא הצליחה להכניס יותר מבאיירן מינכן העשירה. מינכן ניצלה את היתרון הכלכלי כדי לשאוב מדורטמונד את השחקנים הטובים ביותר שלה, ודחקה אותה להתפשר על תחליפים. אבל משובחת ככל שתהיה מחלקת הסקאוטינג שלה, קשה למצוא תחליף לשחקן ברמה של רוברט לבנדובסקי. דורטמונד הנואשת להכנסות נאלצה למכור שחקנים, ובכך החלישה את הסגל שלה ואת הגיבוש בתוכו עוד יותר, ועכשיו הפערים בינה לבין באיירן נראים כבר בלתי ניתנים לסגירה.

באופ"א הבינו כבר מזמן שהפייר פליי אינו באמת פייר, ולכן דיברו על תקרת שכר בסגנון אמריקאי ומס יוקרה שיוטל על הקבוצות שמוציאות סכומים גבוהים במיוחד. אבל בסופו של דבר הם הגיעו לפשרה עם ארגון המועדונים האירופיים (ECA) בראשות יו"ר נאסר אל־חאליפי — מי שמכהן גם כיו"ר פריז סן ז'רמן ואחראי לרבות מהכנסות אופ"א דרך ערוץ הטלוויזיה beIN והסכמי חסות שלה עם חברות קטאריות. לפי הסכם הפשרה, קבוצה לא תוכל להוציא יותר מ־70% מההכנסות שלה על שכר השחקנים. זה אומר שהפייר פליי נשאר וגם חוסר ההגינות שבבסיסו.

היה צריך לטפל בזה אחרת. במס יוקרה, למשל: כל קבוצה שמשלמת מעל רף מסוים — נגיד 200 מיליון יורו בשנה — על שחקנים, תיאלץ לשלם לקבוצות האחרות בטורניר שלא עברו את הרף הזה פיצוי בגובה החריגה. כלומר, אם סן ז'רמן משלמת 400 מיליון יורו לשחקניה, היא תיאלץ לשלם 200 מיליון יורו לשאר הקבוצות. ובכל שנה המס יגדל, אם הקבוצה לא תרד מהרף הזה. אף קבוצה לא תסכים להעביר סכום כל כך גדול ליריבות שלה, וזה באופן אוטומטי יצמצם את הפערים בין הקבוצות.

מיסים פרוגרסיביים חכמים הם הפתרון לסגירת פערים גם במציאות הכלכלית הנוכחית. הכלכלן הצרפתי הנודע תומאס פיקטי, שמתמחה במחקר אי־שוויון כלכלי, מצא נוסחה פשוטה שמסבירה את העיוות האינהרנטי בשיטה הכלכלית של המאה ה־21: כשהתשואה על הון (r) שהושקע בידי משקיעים בחברה (במניות, אג"ח, נדל"ן וכו') גדולה יותר מקצב צמיחת הכלכלה כולה (g), הפערים החברתיים יגדלו. כי מי שלא משקיע או לא יכול להשקיע נשאר מאחורה גם כשהוא עושה הכל כדי להצליח בכלים שיש לו (לומד, עובד, מוכר נכסים וכו').

במילים פשוטות, מה שפיקטי מסביר הוא שככל שיש לך יותר כסף, כך יהיה לך יותר כסף בעתיד. חוסר ההגינות מובנה בתוך השיטה ולכן רק מיסים פרוגרסיביים (כאלה שגדלים ככל שההכנסה גדלה) יהפכו את הכלכלה להוגנת יותר. וזה האינטרס של כולם לקדמם, עשירים כעניים — כי כפי שרואים בכדורגל, חוסר השיוויון פוגע ביציבות הכלכלה וגם במהות השיטה: התחרות.