חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// יגאל דמרי מסתובב ומסובב בנתיבות /// האינפלציה הורגת את היצרנות /// בנמל חיפה ניצחו שיקולים לא כלכליים
מוסף כלכליסט | 21.07.22
דמרי
אותנטי עם תג מחיר
יגאל דמרי זה נתיבות. יזם הנדל"ן, בעלי חברת י.ח. דמרי, משווק בכל הזדמנות את אהבתו הכנה ומחויבותו לעיר מגוריו ולתושביה, את עממיותו האותנטית חרף הפיכתו למיליארדר, ואת סלידתו מהניכור האנושי במרכז הארץ.
"אני גר באותו בית שבניתי בנתיבות ב־1980, הכסף לא מבלבל אותי כלל", אמר ל"כלכליסט" בשנה שעברה, ושוב בריאיון בחודש שעבר: "טוב לי איפה שאני. גדלתי ליד נתיבות, למדתי בנתיבות, את ביתי כאן בניתי במו ידיי... איכות החיים בפריפריה טובה מבתל אביב... הרבה עשירים חיים בפנטהאוז מפואר אבל הם האנשים שהכי עצוב להם בחיים... אצלנו יש שמחת חיים".
האהבה חסרת הגבולות לדרום בכלל ולנתיבות בפרט היא הדדית. באתר עיריית נתיבות מוקדש לדמרי ערך כ"יקיר העיר", ומצוין בו שהוא ה"בנאי של נתיבות", וש"הצלחתו תרמה רבות לשיפור תדמיתה של נתיבות", ושהוא "נשאר איש תם וצנוע המתבלט בעממיותו... מעורה בחיי הקהילה ומסייע רבות לתושבי העיר... תושבי נתיבות אוהבים ומעריצים אותו ואת דמותו".
עד כאן אותנטיות, מחויבות, צניעות וקלישאות.
השבוע הוגש נגד דמרי (ואחרים) כתב אישום, בגין תיאום מחירים במכרז מחיר למשתכן בנתיבות. לפי כתב האישום, גם התיאום נעשה באופן אותנטי, כמו פעם: עובד של דמרי שלשל טלפון סלולרי לתיבת ההצעות, צילם מבפנים, ראה שאין עוד מתחרים — וכך יכלו דמרי וקבלן נוסף, לפי החשד, לתאם הגשת הצעות במחירי מקסימום, וגם לזכות.
נניח לרגע את האשמה הפלילית, שטרם הוכחה בבית משפט. חפותו של דמרי עומדת לו. אבל אפשר לדבר על מי שהיו אמורים, לפי כתב האישום, לשלם את המחיר של המעשים המיוחסים: תושבי נתיבות. כן, כן, אזרחי עירו האהובה, שדמרי לא היה מחליף את שכנותם בעד שום הון שבעולם. הם היו הקורבנות לכאורה, כי במכרזי מחיר למשתכן זוכה היזם שמציע את המחיר הנמוך ביותר למ"ר רבוע בדירה שיבנה — כך המדינה מבטיחה מחיר מינימלי לרוכשי הדירות. לכן כאשר המדינה טוענת שדמרי מתאם מחירים במכרז בנתיבות, המשמעות היא שהוא לכאורה מייקר למקסימום את המחיר שישלמו קוני הדירות בנתיבות. כל הצלחה שלו ברמאות שטוען לה כתב האישום משמעותה עוד הוצאה של כסף מכיסם.
ספק אם בעקבות זאת יעודכן הערך "יגאל דמרי" באתר העירייה. אבל קיבלנו עוד תזכורת לכך שצריך לקחת בעירבון מוגבל מאוד הצהרות צניעות ואהבת אדם של מיליארדרים. אותנטיים ככל שיהיו, כשמדובר בכסף, לפעמים הסנטימנטים פשוט נמסים.
/// אמיר זיו
צילום: עמית שעל
נזקי האינפלציה
שיתוק ארוך
עליית מחירים כללית מתמשכת, מה שנהוג לקרוא לו אינפלציה, היא תופעה מופשטת. קשה לתפוס אותה, ולכן גולשים לדימויים - כשהדימוי של אינפלציה כמחלה הוא אחד הנפוצים שבהם. בשבוע שעבר, למשל, בכנס "כלכליסט", נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון אמר ש"העלאת הריבית היא התרופה הנכונה למצב — זה יכאב היום כדי למנוע כאב גדול בעתיד". ובמחלה כמו במחלה, הבעיה הקטנה היא הכאב הנקודתי (למשל בהוצאות משקי הבית), והבעיה הגדולה יותר היא שמחלות נוטות לשבש ואף לשתק מערכות שלמות. גם האינפלציה עושה זאת: היא מסיטה את המשק והעובדים מפעילות יצרנית לפעילויות פיננסיות שמנסות לשמור על ערך הכסף.
זה קורה, קודם כל, בממשלה. חמישה משרדים ממשלתיים (ראש הממשלה, המשפטים, האוצר, החקלאות, הכלכלה) עסקו השבוע באינטנסיביות חריגה במחירי הלחם, ומשרד הבינוי והשיכון עוסק זה חודשים בשינוי מבנה ההצמדה של התשלומים על דירות למגורים — כל אלה מאמצי בלימה נגזרי אינפלציה. במגזר העסקי, החברות נדרשות גם הן לפתרונות לשחיקת הרווחים, והציבור עצמו מנסה להבין איך להוציא פחות ולשמור על הכסף שלו טוב יותר. בקיצור, כולנו מצמידים ונצמדים. וכמו שגוף חולה עסוק רק בלהילחם על הישרדותו ולא מצליח לצמוח, גם משק שמפנה את כל האנרגיה שלו לשמירת ערך הכסף לא יכול להתפתח, להשתמש בכסף הזה כדי לגדול. האינפלציה הורגת פעילות יצרנית וצמיחה יצירתית, ואת הפגיעה הזאת בכלכלה ובאיכות החיים שלנו נראה שנים אחרי שנצליח להתגבר על עליות המחירים הנוכחיות.
/// שלמה טייטלבאום
נמל חיפה
כמה שווה אצבע בעין
הניצחון הטרי במכרז להפרטת נמל חיפה עורר שאלות גדולות. מאיפה בדיוק צצה המנצחת, קבוצת אדאני־גדות ההודית־ישראלית? ובעיקר — למה היא הציעה לשלם 4.1 מיליארד שקל על הנמל הישן, 55% (1.45 מיליארד) יותר מההצעה השנייה?
כשמנסים למצוא הסבר למחיר הזה, נזכרים שתמיד קשה להסביר מחיר. בכלכלה הקלאסית נהוג לומר שמחיר נקבע בשיווי המשקל שבין הביקוש להיצע. במקרה הזה, בצד ההיצע יש רק יחידה אחת של המוצר "נמל חיפה", ולכן הסיפור מסתתר בצד הביקוש. רוב הקבוצות שניגשו למכרז, בהובלה ישראלית, היו, אם נמשיך בקו של הכלכלה הקלאסית, "רציונליות", רצו לקנות נכס מניב ותמחרו אותו באופן שקול. הקבוצה המנצחת, לעומת זאת, נטועה בהודו, ושם חגגו את הזכייה במכרז כהישג לאומי, היסטורי, ששם את הודו על מפת המזרח התיכון. ואת הפרמטרים שהיא הכניסה לקביעת המחיר אין לנו דרך לחשב. כי מה המחיר של כבוד לאומי? וכמה שווה לשלם על לתקוע אצבע בעין של השכנים הסינים? שום כלכלן קלאסי לא יכול לענות על זה, אבל התשובה לשאלות הללו היא כנראה 1.45 מיליארד שקל.
/// יובל שדה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
זה לא המחיר, זה הלחם עצמו שמעורר בנו סערת רגשות
הדיון על מחיר הלחם בפיקוח אינו דיון כלכלי. הוא דיון חברתי, ועוד יותר מכך הוא דיון על קיום בסיסי — ועל חרדה קיומית. כי הכל כאן כמובן סמלי. מחיר מפוקח הוא סמל לניסיון של המדינה להבטיח לאזרחיה את האפשרות לממן את התזונה הבסיסית ביותר, ואם הוא עולה הרי שההבטחה הזאת נפגעת, ובמערכת כולה נוצר איזה קלקול עקרוני. מעבר למחיר, הלחם עצמו הוא הסמל הגדול. הוא מייצג לא רק את האפשרות לפרנס את עצמך בכבוד ועבודה קשה (מ"בזיעת אפיך" ועד "לחם! עבודה!"), אלא את הדבר הכי בסיסי שצריך כדי לשרוד (גם אם זה לחם צר ומים לחץ) — בעצם, הוא מסמל את ההגנה מהאיום הקדמוני הגדול ביותר, לגווע ברעב.
אין בישראל כרגע איום ממשי ברעב המוני. למעשה, הישראלים גם לא אוכלים המון לחם אחיד במחיר מפוקח: לפי בדיקה של משרד האוצר, גם בעשירונים הנמוכים קונים יותר לחמים לא מפוקחים, ובעיקר פיתות. אבל פיתה היא סמל לדברים אחרים לגמרי, עם אסוציאציות טובות יותר מהצורך לשרוד ועם מורכבות פוליטית גדולה יותר. אז אנחנו נאחזים בלחם, והעלאת המחיר שלו נוגעת לנו בעצב חשוף, כמו מסירה את שמיכת ההגנה של המדינה ומותירה אותנו שוב לבד מולה האימה הגדולה, זו מימים קדומים של רעב או זו מימים שבהם אנשים נאבקו כדי להשיג פרוסת לחם. וחרדה כזאת, גם אם לגמרי לא מודעת, יכולה להיות מופעלת אצלנו בשנייה כשמדברים על מחיר הלחם, גם אם המקפיא שלנו גדוש בפיתות ובמקרר משגשגת מחמצת.
