ט

רה־לונה הוא פרויקט קריפטו פופולרי, שקרס במאי האחרון ומחק באבחה אחת 30 מיליארד דולר בשוק. הטרגדיה הזאת היתה אבן הדומינו הראשונה ליפול במה שמוגדר כיום הקריסה הגדולה ביותר בהיסטוריה של שוק הקריפטו. "אני חושב שזה היה שקוף שהמנגנון ייכשל בשלב מסוים", צייץ זמן קצר לאחר מכן סם בנקמן־פריד, מיליארדר הקריפטו הצעיר שהקים את בורסת FTX. "לונה היה מקרה של התלהבות המונית, התרגשות, ובכנות — שיווק וממים — שגרמו לאנשים להאמין במשהו שהיה ברור שייכשל לפי מידע שהיה זמין לציבור". הציוץ הזה הרגיז לא מעט אנשים, שביקרו בחריפות את בנקמן־פריד: אם היה לו ברור תמיד שהפרויקט ייכשל, מדוע הוא אפשר את מכירתו על גבי הפלטפורמה שלו, ובעיקר אחרי שהפרויקט קרס ובורסות גדולות אחרות עצרו את המסחר בו?

בנקמן־פריד (30) הוא המיליארדר האהוב של החודשים האחרונים. הבחור הצעיר עם השיער המתולתל המבולגן, שנוהג בטויוטה ישנה, גר בדירת שותפים (לפעמים אפילו "ישן על פוף במשרד") ולובש טישרטים דהויות לראיונות מעונבים בטלוויזיה, זוקף לזכותו את אחת מצבירות ההון המהירות אי פעם, ושוויו נאמד ב־21 מיליארד דולר. את עיקר הונו הוא עשה כמייסד בורסת קריפטו, שמשכה משקיעים קטנים ולא מתוחכמים באמצעות פרסומות במחצית הסופרבול בכיכובו של הקומיקאי לארי דיוויד ("תרגיע"), וגזרה מהם עמלות עתק. בחודשים האחרונים הוא זכה לכתבות פרופיל ב"הניו יורק טיימס", "הוול סטריט ג'ורנל", "בלומברג" ו"הפייננשל טיימס", ו"טיים מגזין" הכתיר אותו לאחד האנשים המשפיעים של השנה.

ובכל זאת, הציוץ המרגיז ההוא לא היה פליטת פה חד־פעמית. לפני כשבוע הוא אמר בריאיון ל"בלומברג" כי כמה בורסות קריפטו כבר "חדלות פירעון בסתר". ושוב התרעמו כולם ותהו מדוע שומר המיליארדר הצעיר מידע כה מהותי לעצמו בזמן שברור שמשקיעים קטנים מאבדים את חסכונות חייהם.

התשובה של בנקמן־פריד היא — תאמינו או לא — אלטרואיזם. וליתר דיוק אלטרואיזם אפקטיבי, תנועה אידאולוגית שקנתה אחיזה בקרב מיטב בעלי ההון, ובשקט בשקט משפיעה על החיים של כולנו, ולא בהכרח לטובה.

הנוסחה שתקבע איזה חולה משתלם יותר להציל

אלטרואיזם אפקטיבי היא תנועה שקמה בראשית שנות האלפיים על בסיס רעיון פשוט: להשאיר את העולם במצב טוב יותר מזה שאליו נולדנו. שני מייסדי התנועה מאוקספורד, טובי אורד וויל מקאסקיל, הקימו את העמותה Giving What We Can ב־2009 כדי לגייס חברים שיתחייבו לתרום לפחות 10% מהכנסתם (מכאן האלטרואיזם), אבל לא סתם באופן אמוציונלי, אלא להשקיע אותם באופן שימקסם את תועלת הכסף (מכאן ה"אפקטיבי"). זאת אומרת אל תשקיעו במטרות הכי חשובות או הכי דחופות לאנושות בעיניכם, וגם לא באלה שהכי קרובות ללבכם —  אלא במטרות שינצלו את ההון שלכם באופן האפקטיבי ביותר. עוני ורעב עולמי? פנו את הדרך לאיזה חישוב מתמטי.

כדי להביא לתועלת הגדולה ביותר התנועה מציעה להתמקד במטרות שמגשימות אחד מהרעיונות הבאים: קנה מידה רחב (תחום שמשפיע מאוד על חיי רבים), תחום מוזנח במיוחד (מעטים עובדים על פתרון הבעיה) או בעיה פתירה בהחלט. כמה כסף לתרום? בריאיון למגזין "New Statesman" ב־2015 הציע פיטר סינגר, אביה הרוחני של התנועה, לתרום עד "הנקודה שמעבר לה תגרום למצבך להיות גרוע יותר במידה השקולה לרמת השיפור שתביא למצבו של האחר". בנקמן־פריד הסביר בראיונות כי עבורו נקודה זו היא להשאיר לעצמו לא פחות מ־100 אלף דולר בשנה. ואת היתר — לתרום.

אבל איך מאתרים את התרומה המקסימלית? באלטרואיזם אפקטיבי אוהבים מדדים ולכן שואלים שאלה פשוטה: איזו תרומה תביא לעלייה הגדולה ביותר במספר שנות החיים ובאיכות החיים המרבית — מדד שמכונה קאלי (Quality-Adjusted Life Year). לפי המדד, 1 קאלי = שנת חיים מלאה ב־100% בריאות. ולפי הנוסחה הזאת ניתן לכמת שנות חיים של אנשים במצבי בריאות שונים, להשוות ביניהן ואז לתעדף השקעות בהתאם.

כך למשל, עדיף להשקיע בתרופה שיכולה להאריך את חייו של נשא איידס בשבע שנים ב־90% בריאות במקום בתרופה שתעניק לחולה סוכרת עוד 10 שנים ב־60% בריאות. לא מכיוון שהתרופה לאיידס חשובה יותר או דחופה יותר, אלא רק משום שהיא מנצחת במדד קאלי: 6.3 לעומת 6.0 בלבד.

הנוסחה המתמטית מנפקת למשקיעים תשובה מספרית ברורה, אבל ההשלכות המוסריות שלה מעוררות דאגה — כי לפי העקרונות הללו, חיים של אדם בריא שווים יותר מאלו של אדם חולה או אפילו אדם בריא שסובל מנכות, ולכן תמיד עדיף להציל אותם. ככה זה כשמדדים הם שם המשחק, יעילות היא מטרה עליונה, ואנשים הם רק מספרים — תרומה הופכת לדרך נוספת למיסוד אפליה.

הארגון הכי מפורסם בתחום הוא 80,000 Hours, שהוקם ב־2011 בין היתר בידי כמה חברים מהמאיץ הטכנולוגי המפורסם Y incubator (שבנקמן־פריד נמנה עם בוגריו). הארגון, שמכונה כך על שם מספר שעות העבודה שאדם יעבוד במהלך חייו, מסייע לאנשים לא רק להבין היכן להשקיע שיעורים קבועים מהכנסותיהם, אלא גם באיזו קריירה עליהם לבחור כדי למקסם את תרומתם לחברה.

כך למשל, הארגון ממליץ למשתמשים בשירותיו להפוך לבנקאים פרטיים ולא, נניח, עובדי מדינה. ההסבר פשוט ויעיל: אם תבחרו בקריירה "אכפתית" כמו מורה או עובד סוציאלי, המידה שבה תשפרו את העולם היא "רק" השיפור שתביאו לעבודתכם בהשוואה לאדם אחר שהיה עושה אותה במקומכם. אבל אם תתעשרו בוול סטריט (או בקריפטו!), תרוויחו הרבה יותר ולכן גם תתרמו הרבה יותר ותייצרו הבדל משמעותי יותר. זאת משום שהאדם שאת מקומו בוול סטריט תפסתם כנראה היה מוציא את הכסף שהרוויח על למבורגיני, יאכטה ומסעדות מישלן ולא על תרומה לחברה.

מדד קאלי נועד לספק לאלטרואיסט האפקטיבי נוסחה מספרית שתסייע לו להחליט היכן להשקיע את הונו. אבל השלכותיה המוסריות מדאיגות, כי היא קובעת שחיי אדם שווים פחות אם הוא חולה או אפילו סובל מנכות, ולכן תמיד עדיף להשקיע בהצלה של אנשים בריאים

את מי תצילו: מיליארד איש בהווה או 10 מיליארד בעתיד?

בחזרה לבנקמן־פריד, מי שכבר כונה "הבנת'ם של הקריפטו" (על שם אבי תורת התועלתנות ג'רמי בנת'ם). הוא נוהג לספר את סיפור המקור הרומנטי שלו כיצד עבר מוול סטריט לקריפטו אחרי שהבחין באנומליית תמחור בביטקוין והבין שאם הוא רוצה לתרום יותר הוא צריך להרוויח יותר. ואכן הוא תרם המון (מהון שעשה על חשבון אחרים) — 50–100 מיליון דולר, לפי ההערכות, לארגונים הפועלים בתחומי עוני עולמי, שינויי אקלים, אבטחה ביולוגית ומוכנות למגפה. אבל את מרבית הונו הוא כבר הכריז שהוא מתכוון לתרום ל"מטרות ארוכות טווח" לשיפור סיכויי האנושות.

אז איך אדם שמגדיר עצמו אלטרואיסט אפקטיבי מצא את עצמו מייסד בורסת קריפטו שהיא יותר זירת הימורים לא מפוקחת מאשר מטרה אלטרואיסטית? ובכן כשהדגש מושם על מקסום תועלת, מסקנות נוספות מצטברות בדרך. כאן צריך להכניס לדיון תנועה פילוסופית נוספת, שאותה מקדמת תנועת האלטרואיזם האפקטיבי, אף שהיא כמעט אינה מדוברת: Longtermism (גישת הראייה לטווח ארוך).

לפני כמה שבועות נשאל נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן על הכרזתו של האיש העשיר בעולם אלון מאסק כי "יש לו תחושה רעה מאוד לגבי הכלכלה". ביידן ביטל את דבריו ואיחל לו "הצלחה רבה במסעו לירח". תשובתו של ביידן, אף שטעתה בגרם השמים (מאסק עסוק ביישוב מאדים, לא הירח), מתמצתת היטב את ההבדל בין השניים — האחד מתעסק בכאן ועכשיו, האחר בעתיד הלא נראה לעין. "שישית מהגידול בעושר שלך ביום אחד תציל 42 מיליון חיים שעל סף רעב", צייץ באוקטובר האחרון ראש תוכנית המזון העולמית (WFP) של האו"ם דיוויד ביזלי בתגובה לכך שמאסק הרוויח 36 מיליארד דולר ביום אחד מעליות במחיר מניית טסלה. כמה ימים לאחר מכן מאסק צייץ בתגובה כי "אם WFP יכול לתאר בשרשור בטוויטר בדיוק איך 6 מיליארד דולר יפתרו את הרעב בעולם, אמכור את מניות טסלה עכשיו ואעשה זאת".

מדוע מאסק צריך תוכנית מדוקדקת לאופן שבו כמה מיליארדים יעזרו לאנשים שבחרפת רעב, בזמן שהוא מפנה את הונו וזמנו ליישוב מאדים? התשובה היא שהוא ממוקד בסכנה הקיומית של הדור של ילדי־ילדי־ילדי־ילדיו.

מאסק ומיליארדרים מפורסמים אחרים מעמק הסיליקון, כמו פיטר ת'יל, שותפים בשני העשורים האחרונים לגישת הלונגטרמיזם — ההשקפה שלפיה להשפעה חיובית על העתיד לטווח הארוך יש קדימות מוסרית בזמננו אנו, והכוונה היא לטווח הארוך מאוד, אלפי שנים קדימה. לפי הלונגטרמיסטים — אין קדימות לטיפול בנזק קרוב לעומת נזק רחוק. חיי האנשים בעוד אלפי שנים קדימה חשובים, ומשום שההשפעה שלנו עליהם מהותית, זו האחריות של כולנו כאן ועכשיו להבטיח את שגשוגם.

הרעיון מפותח בשנים האחרונות בידי קבוצת תיאורטיקנים מאוקספורד, ואביה הרוחני של הגישה הוא הפילוסוף ניק בוסטרום (Bostrom). הקריירה של בוסטרום החלה לפרוח אחרי שפרסם ב־1999 מאמר ב־Mind שכותרתו "The Dooms Day Argument is Alive and Kicking". בטקסט ניסה הדוקטורנט הצעיר לחזות מתי ייוולד האדם האחרון, ובאחת הקים לתחייה שדה מחקרי של "סיכונים קיומיים" — האיומים שעלולים להביא להכחדה אנושית או קריסה תרבותית.

ב־2005 הקים בוסטרום את מכון עתיד האנושות (FHI) באוניברסיטת אוקספורד, שמוקדש לחקר "התמונה הגדולה עבור הציביליזציה האנושית". ב־2012 מכון דומה (CSER) הוקם באוניברסיטת קיימברידג', וב־2014 נוסד מכון עתיד החיים (Future of Life Institute) בקיימברידג', מסצ'וסטס. שני המוסדות האחרונים נוסדו בתמיכתו של ג'אן טאלין, ממפתחי סקייפ, וזכו לתרומות של מיליונים ממאסק ודסטין מוסקוביץ', ממייסדי פייסבוק. כל המכונים האלו מתרכזים במגוון נושאים, שלכולם תמה מרכזית משותפת: אם בינה מלאכותית אמיתית תיווצר והיא תגבר על המוח האנושי, האנושות תעמוד בפני סכנה קיומית גדולה, אסון גדול מכל דבר שאי פעם חזינו בו. ולכן מחשבה ארוכת טווח היא הכרחית.

בלב תפיסה זו, מסביר בוסטרום, עומדת ההנחה שההתקדמות הטכנולוגית תביא לשינויים דרסטיים, ובהם זאת גם שינויים ביולוגיים, והדבר החשוב ביותר הוא לדאוג לכך שחיים תבוניים בציביליזציה שמקורה בכדור הארץ יממשו את הפוטנציאל שלהם. ומה זה בכלל אומר? הכוונה היא יצירת מציאות פוסט־אנושית — אכלוס היקום ביצורים בעלי מודעות עצמית שחיים חיים עשירים ומאושרים בתוך הדמיות מחשב. רגע של טרנספורמציה ביולוגית שמכונה "סינגולריות".

לפי גישה זו, שתי השאלות החשובות ביותר כיום הן: כיצד אדם בוחר להשקיע את המשאבים שלו וכיצד אדם בוחר את הקריירה שלו. כל זאת כדי למקסם את הסיכוי שהאנושות תיישב את החלל ובכך לממש את הפוטנציאל האנושי — בדיוק ברוח האלטרואיזם האפקטיבי. מדוע חשוב יותר לקדם את איכות חייהם של יצורים תבוניים בעוד אלף שנים מאשר למגר את הרעב העולמי ששורר כיום? פשוט עניין של מספרים. למה לעזור למיליארד בני אדם לצאת מעוני קיצוני כיום אם אפשר להשקיע את הכסף הזה בלעזור ל־10 מיליארד אנשים בעתיד?  

זו בדיוק הסיבה לכך שבנקמן־פריד הודיע כי הוא ממקד את רוב תרומותיו לפרויקטים כאלו, ובדיוק בשל כך אין באמת קונפליקט בין היותו פילנתרופ שטוען כי תכליתו לעשות טוב לבין האופן שבו הוא משיג את כספו. בנוסחה התועלתנית שבה הוא משתמש הנזק שנוצר בהווה במיזמים שנויים במחלוקת הוא אפסי בהשוואה לרווח לעתיד הרחוק־רחוק, שייווצר מהתרומה שלו למטרות לונגטרמיסטיות. וכאן העניינים מתחילים להסתבך מוסרית עוד יותר.

לפי בוסטרום, "יש אסונות שיגרמו לנזק עולמי עצום, אפילו להתמוטטות הציביליזציה המודרנית, אך הם לא יפסיקו את המין האנושי". במובן הזה אפילו מלחמות העולם והמגפות הכי קטלניות "הן רק אדוות על פני ים החיים הגדול". מה כן מהותי לאנושות? רק מה שישפיע על העתיד הרחוק

מדוע צריך להתעלם ממגפות, אסון גרעיני ואפילו רצח עם?

מאמרו המכונן של בוסטרום מ־1999 מכשיר למעשה את הקרקע להפניית עורף לעוולות שונות שמתחוללות בעולם: "יש אסונות גלובליים אפשריים רבים שיגרמו לנזק עולמי עצום, אולי אפילו להתמוטטות הציביליזציה המודרנית, אך הם לא יצליחו להפסיק את המין האנושי", הוא כתב. "מלחמה גרעינית בין רוסיה לארצות הברית היא דוגמה לאסון עולמי שספק אם יביא להכחדה. מגפה איומה עם שיעור תמותה של 100% היא דוגמה נוספת... מה שמבדיל בין אסון קיומי לאסון לא־קיומי הוא שבאסון קיומי קאמבק הוא בלתי אפשרי, בעוד אסון לא־קיומי שגורם להתמוטטות הציביליזציה הגלובלית הוא, מנקודת המבט של האנושות כולה, נסיגה שאפשר להתאושש ממנה: טבח ענקי לאדם, פספוס קטן עבור האנושות".

בוסטרום לא משאיר מקום לספק לגבי דעתו על ההיסטוריה האנושית לעומת מטרות המחקר החשובות והבוערות ששדה המחקר שלו בוחן. לתפיסתו, מינים נכחדים, שבטים עוינים, צ'רנוביל ואפילו "מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מגפות של שפעת, אבעבועות שחורות, מגפה שחורה ואיידס", כל אלו אמנם אירועים טרגיים לאנשים שסבלו מהם, אבל "בתמונה הגדולה של הדברים — מנקודת המבט של המין האנושי בכללותו — אפילו הקטסטרופות הגרועות ביותר הן רק אדוות על פני ים החיים הגדול".

ואם כל אלה עניינים שוליים, מה כן חשוב? לפעול ולהשפיע על העתיד הרחוק. אם זה נשמע לכם מוכר, זאת משום שמיליארדרים כאלו ואחרים, בעלי פרופיל גבוה יותר או פחות, מקדמים כל אחד בתחומו חלקים מתוך תפיסות עולם אלו. תצוגת תכלית של כך ראינו רק בקיץ האחרון, עם המיליארדרים שהטיסו את עצמם לגבול החלל בחלליות הפרטיות שלהם.

בוסטרום לא המציא את העיסוק בסכנות קיומיות, אלא רק החיה את הדיון שהתחיל אי שם במאה ה־19 בשדה הפסאודו־מדעי אאוגניקה (התורה להשבחת הגזע, שעליה התבססה, בין היתר, האידאולוגיה הנאצית). אז, כמו היום, הנתיב הברור מאליו לשרוד סכנה קיומית הוא "נתיב השיפור הביולוגי" ולהניח מאחור את העבר האבולוציוני שלנו. אצל חלק ממדעני האאוגניקה הקיצוניים עדיף לבצע "המתת חסד" בנכים, ואצל בוסטרום — הוא מעריך שנביא ליצירתן של 1,058 ישויות מודעות חדשות בהדמיות מחשב. מי שכבר עובד במרץ על אותו שיפור גנטי הוא מאסק, שבאמצעות חברת נוירולינק שהקים, הוא מנסה לייצר ממשק מוח־מכונה כדי ליצור על־אדם משלו.

אפשר להניח שמאסק, בוסטרום ויתר המיליארדרים הפעילים בתחום אינם מחזיקים בתיאוריות האיומות ביותר של גזע, והם צודקים בעידודם אותנו לעשות יותר למען הזולת בעתיד. ובכל זאת הרעיונות שהם מקדמים מתעדפים את החזקים על פני החלשים ונותנים לגיטימציה להזנחה של מיליארדי אנשים לרעב, מחלות ומוות בשם טובת כלל ערטילאית שהיא "התמונה הגדולה" — אלו בדיוק הרעיונות שסללו את הדרך לתורת הגזע וזה בדיוק סוג הכוונות ה"טובות" שמרצף את דרכנו לגיהינום.