"זה מלהיב, זה אלכימיה, זה קסם"

‍

בני לנדא הוא יזם שפניו אל האופק. לא כקלישאה מספרי ניהול משומשים. לנדא באמת מקפיד במשך כל הקריירה העסקית הענפה שלו להתבונן הרחק קדימה, אל יעד גדול שהוא מציב לעצמו, ולהתייחס למהמורות בדרך... ובכן, כאל מהמורות בדרך. לא כאל מכשולים שיעצרו אותו.

לא פחות מ־25 שנים, רבע מאה, חלפו מאז ייסד את אינדיגו ב־1977 ועד שמכר בראשית שנות האלפיים את חברת הדפוס המתקדם שלו ל־HP תמורת כ־830 מיליון דולר. רבע מאה, אבל לנדא לא חשב לנוח. מיד אחרי המכירה הקים את לנדא לאבס, מעין שילוב של מעבדות מחקר בתחומי הננו־טכנולוגיה עם חממה לסטארט־אפים, שהמבטיחים שבהם מתפצלים לחברות עצמאיות. כאן נולדה חברת "לנדא דיגיטל פרינטינג", שמחזיקה בפטנטים ייחודיים בתחום הדפוס הננומטרי. לנדא הימר עליה בהרבה מאות מיליוני דולרים מכספו הפרטי, והתחיל מחדש את המרוץ. 15 שנים נוספות של פיתוח טכנולוגי והתמודדות עסקית נדרשו לו, עד שבשנה האחרונה החלה סוף־סוף החברה לספק מכונות דפוס. במקביל היא גייסה הון עתק לפי שווי של 1.8 מיליארד דולר. עוד נגיע אליה.

שתי חברות ענקיות, 40 שנות פעילות, יום הולדת 73, הגיע הזמן למנוחה? לנדא מחייך. אני פוגשת אותו בכניסה למפעל לוסיקס (Lusix) באזור התעשייה של רחובות. הוא מוביל אותי לתוך יער של מכונות ענק, מעין קוביות שחורות ברוחב ובגובה קומתו של אדם, מסודרות בשורות ארוכות. שפע כבלים נכנסים ויוצאים מכל אחת מהן, ובמבט ראשון הן נראות קצת כמו מחשבי IBM ענקיים של ראשית עידן המִחשוב. ברוכים הבאים לחלום העכשווי של לנדא: "מדפסות" לייצור יהלומים.

זאת הפעם הראשונה שלנדא חושף את הקרביים של החזון התעשייתי הנוצץ שלו. הסטארט־אפ לוסיקס (הרפרנס ל"לוסי בשמי היהלומים" של הביטלס אינו מקרי) נולד במקרה, כרעיון בלנדא לאבס, פוצל ממנה ומתבשל בשקט כבר שבע שנים, שלוש שנים וחצי מהן כחברה לייצור יהלומי מעבדה. בחודשים האחרונים ההשקעה נשאה פרי כשלוסיקס עברה לייצור תעשייתי. תחילה יהלומים למלאי בלבד, ובאחרונה גם יהלומים שנמכרים ללקוחות - חברות תכשיטים וקמעונאים של אבני חן.

"זה מלהיב כי זה ממש אלכימיה. זה קסם", לנדא מתקשה לעצור את התרגשותו. "זה לא להפוך עופרת לזהב, זה להפוך גז מתאן שעשיר בפחמן (נוד של פרה, תסלחי לי, הוא צוחק) ליהלום. ולעשות את זה בתהליך הייטקי ובעזרת תשתיות שדומות לאלה שבתעשיית המוליכים למחצה. רק שפה התוצאה היא לא שבב אלקטרוני אלא יהלום איכותי, נוצץ, ובהרכב כימי זהה לזה של יהלומי מכרות".

יהלום בטבע נוצר בעומק האדמה, בתנאי חום ולחץ קיצוניים.

"גם אצלנו הגידול מתרחש בתהליך טבעי של הרכבה עצמית אטומית. אנחנו רק יוצרים סביבה שבה הטבע יכול לעשות את שלו מעל פני האדמה במקום מתחת. זה הכל".

בתוך כל מכונה שחורה של לוסיקס יש ריאקטור, תא קטן, סטרילי ולוהט. מניחים בתוכו זרע של יהלום – משטח מרובע, דק, שעשוי מיהלום טבעי – ומזרימים פנימה תמהיל של גזים, בעיקר מתאן. "אנחנו עובדים בטכנולוגיית CVD (Chemical Vapor Deposition)", מסביר מנכ"ל לוסיקס, ד"ר סילביו ריינהורן. "מחממים את הגזים לטמפרטורה של 5,000 מעלות, שגורמת לקשרים המולקולריים להיפרם. הגז הופך לאטומים טעונים חשמלית, שיוצרים פלזמה 'זוהרת'. בתנאים הנכונים, שאנחנו דואגים להם, האטומים של הפחמן מסתדרים שכבה אחר שכבה על הזרע, ובתוך שבועיים עד שלושה מתגבשים ליהלום. אם לא יודעים לייצר תנאים נכונים ייווצר גרפיט או יהלום עכור".

כל מכונה מייצרת עשרות יהלומים בו זמנית. כרגע פועלות 35 מכונות, אבל בשנה הבאה יגיע מספרן ל־75. לנדא כבר בוחן היכן יקים מפעל נוסף וגדול באמת, שבו ישכנו 300 מכונות לגידול יהלומים. התוצרים מוחזקים בכספת ויוצאים ממנה רק תחת השגחה צמודה. לנדא מראה לי תבנית קטיפה שחורה, שבה משובצים עשרות יהלומים בגודל של קראט אחד עד שלושה קראט, נוצצים בצבע שקוף, אבל גם בגוני ורוד ותכלת היוקרתיים יותר.

איך איש שכל חייו היה בענף הדפוס המתקדם מגיע פתאום ליהלומים?

"במקרה. כדי ליצור ננו־פיגמנטים בלנדא דיגיטל פרינטינג היינו צריכים לפתח אלקטרודות עם ציפוי יהלום דקיק. לפני 8 שנים בערך ראש הפרויקט, ד"ר יוסי יאיון, ניגש ואמר לי 'בני, אנחנו כל כך טובים בציפוי יהלום, אני חושב שנוכל לפתח את הטכנולוגיה לתלת־ממד ולבנות יהלומי חן’. ככה זה נולד".

מתי היה הרגע המרגש שהבנת מה יש לך ביד?

"עם היהלום הראשון, המלוכלך, הצהוב, הלא יפה, שיוסי הביא לי מהמעבדה. הוא לא היה איכותי עדיין, אבל מהיכרות איתו ועם החברה הבנתי שזה רק עניין של זמן. ליטשנו אותו ונתתי אותו לאשתי. מאז יש לה כבר שלושה דורות: הראשון המלוכלך, הוורוד הראשון האיכותי שקיבלנו, ועכשיו יש לה יהלום גדול נקי מלוטש של שלושה קראט".

דיקפריו בא להציל

בשלב הזה, האתגר הקשה יותר של לנדא אינו טכנולוגי בהכרח אלא דווקא עסקי. ייצור יהלומי מעבדה החל לצבור תאוצה רק ב־2016, וחולל מיד מהומה. תעשיית היהלומים המסורתית, אחת החזקות והמקושרות למשטרים בעולם, זיהתה מיד את הסיכון והכריזה מלחמה על היהלומים החדשים.

הקרב על התודעה עסק בניסיון להבדיל בין יהלומי מעבדה ל"יהלומים אמיתיים". פדרציית היהלומים העולמית השיקה קמפיינים שבהם כונו היהלומים החדשים “מלאכותיים” או סתם "פייק". בורסת היהלומים הישראלית יזמה השנה קמפיין משלה, שאומץ על ידי דומותיה בעולם, תחת הסלוגן We Love Natural Diamonds. הבורסה גם אסרה מסחר ביהלומי מעבדה באולם הכללי, והקצתה מתחם נפרד לסחר בהם.

יצרני יהלומי מעבדה לא נשארו חייבים ובקמפיינים שלהם הדגישו את העובדה שהם חוסכים פגיעה בסביבה, ניצול של עובדי מכרות ומימון משטרים טוטליטריים וקבוצות גרילה אלימות. פריצת דרך מבחינתם היתה ההשקעה של ליאונרדו די קפריו, כוכב הסרט "לגעת ביהלום" שעסק ביהלומי דמים, בחברת Diamond Foundry האמריקאית, המייצרת יהלומי מעבדה. בשנה שעברה קצרו היצרנים ניצחון חשוב, כשלשכת המסחר בארצות הברית קבעה שלכל היותר ניתן להגדיר את היהלומים "יהלומי מעבדה", ואסור להצמיד להם את הכינויים "סינתטי" או "מזויף".

"יהלום זה יהלום, בין שהוא גדל מעל או מתחת לאדמה", אומר לנדא. "מנסים להגיד שאנחנו פייק, כמו אומגה או רולקס שמיוצרים בסין. אבל שם החומרים והתוצר הסופי לא טובים, כאן המוצר הסופי זהה".

זה לא משכנע את התעשייה המסורתית, שנאבקת בכם עם קמפיין אגרסיבי ולובי חזק במיוחד.

"כל דבר שינסו יהיה לשווא. בשום תחום התעשייה המסורתית לא הצליחה לעצור את ההתקדמות הטכנולוגית. יצרני השעונים התנגדו לכניסת שעונים אלקטרוניים, בעלי הכרכרות התנגדו למכוניות. אי אפשר למנוע את ההתקדמות של האנושות, וההתקדמות במקרה הזה כבר מתרחשת".

חברות היהלומים אומרות ש"רק יהלום אמיתי זה לנצח" ושאיש לא ירצה להתארס עם יהלום מעבדה.

"יהלומי מעבדה ממריאים וימריאו, בייחוד בקרב המילניאלס, שרגישים הרבה יותר לנושאי סביבה וליהלומי הדמים. מכרות חדשים כבר אין, הישנים נסגרים, ואין הצדקה לפתוח עוד. תראי את המכרה הזה בסיביר (לנדא מציג תמונה), פצע ענקי של 600 מטרים לעומק כדור הארץ בקוטר של מאות מטרים עד קילומטרים. משאיות צריכות להוציא עשרות טונות חומר בשביל קראט אחד של יהלום, כשאפשר לעשות את זה במפעל מעל האדמה. אי אפשר לטשטש את ההיסטוריה של יהלומי הדמים, שהיו בה ניצול ילדים, מימון נשק ומהפכות. אם רוצים להלל את יהלומי המכרות, צריך לזכור שגם זה חלק מההיסטוריה שלהם. לכן אולי זה ייקח שנים, ואפילו דורות, אבל יהלומי מעבדה יחליפו את יהלומי המכרות. רק דבר אחד לא ישתנה: אנשים ימשיכו לאהוב נוצץ".

דה בירס יוצרת סדק

ההבנה הזו החלה לחלחל גם אל יצרניות היהלומים הוותיקות. ענקית היהלומים אלרוסה הרוסית אומנם מתנגדת לכל מגע עם יהלומי מעבדה, אבל דה בירס, תאגיד הכרייה והסחר הגדול בעולם, השיק ב־2018 פעילות סמלית של מכירת תכשיטים משובצים יהלומי מעבדה. התאגיד אומנם ניסה ליצור בידול והוא מוכר את היהלומים הללו במיתוג זול באמצעות חברה־בת, ב־800 דולר לקראט, ללא תעודות ורק כחלק מתכשיט (יהלום בגודל קראט באיכות ממוצעת נמכר ללקוח הסופי בכ־2,500 דולר). אבל גם כך, עצם הכניסה לתחום סדקה את העמדה המסורתית ולמעשה נתנה גושפנקא לענף.

"דה בירס חשבו שיעזור להם להוזיל את יהלומי המעבדה ולהשביח את העסק של יהלומי המכרות, אבל התוצאה היתה הפוכה", אומר לנדא. "בכל העולם ראו שדה בירס נכנסו לתחום, ורצו גם. זה יצר ביקוש. מרגע שראו שאחרון המתנגדים נכנע, מחיר יהלומי המעבדה טיפס, לא ירד".

הם מפלצת עולמית אדירה, אתה חברה קטנה מרחובות. לאן אתה שואף להגיע?

"השוק העולמי של מכירות יהלומים הוא בערך 80 מיליארד דולר, כשיהלומי גלם זה 25 מיליארד דולר. יהלומי המעבדה הם כרגע רק 2% מהשוק, זה כלום (ראו מסגרת). המטרה שלי היא לבנות תעשייה ישראלית. אני רוצה בחיים שלי לתרום עוד אחוז וחצי לתל"ג, להגיע ל־2% מהתל"ג בישראל. זאת המטרה. לכולם פה יש תחושת שליחות, זה לא עוד ג'וב. אנחנו מסתובבים בתחושה שאנחנו עושים משהו גדול".

כמה גדול?

"נעסיק אלפי אנשים. אנחנו עוד קטנים, פחות מ־100 עובדים, אבל נכפיל את עצמנו בשנה הקרובה".

לא רק דה בירס, גם בענף יהלומי מעבדה יש שחקנים גדולים מכם. איזה ערך מוסף יש לכם?

"אנחנו מצליחים להגיע ליהלום צלול. קיימות רק חברות בודדות שיודעות לגדל בלי גוון לוואי, ואנחנו ביניהן. העובדה שהטכנולוגיה שלנו פותחה כולה בבית הופכת את התהליך ליעיל וכלכלי. אנחנו עושים הכל לאורך כל שרשרת הייצור: מפתחים ומייצרים את המכונות, מפתחים את הטכנולוגיה ומייצרים בעצמנו. אתה משקיע בחזון שהשוק הזה יהיה יום אחד שוק גדול, והיתרון שלנו הוא קודם כל האנשים.

"גם תהליך הייצור שלנו ייחודי ומאפשר לנו לגדל את היהלום בצורת פירמידה. יהלום הרי מלטשים לצורת פירמידה, והיהלום שאנחנו מייצרים מאפשר לנצל עד 70% מחומר הגלם, בעוד אצל אחרים זה כ־30% בלבד. זה יתרון גדול. אנחנו משקיעים הרבה במחקר ומחפשים היכן להקים מפעל עם עוד 300 מכונות. זה יכול לאפשר לנו להיות יצרן גדול מאוד, וזאת המטרה. היעד שלנו הוא להחזיר את ההובלה של תעשיית היהלומים לישראל".

כמה כסף הושקע עד היום בלוסיקס?

"הרבה עשרות מיליוני דולרים, וזה יגיע גם למאות מיליונים. כרגע אין עוד משקיעים בלוסיקס פרט לי, אבל זה יקרה בהמשך".

ומה הסיכון?

"שיפעילו עלינו רגולציה של תעשיית היהלומים, ולא של הייטק. הרי לא היתה אינטל בישראל בלי החופש הרגולטורי שממנו נהנה תחום ההייטק".

בלי שייח'ים ומלכת אנגליה

אם אתה שולט בגודל ובצבע, איך זה שאתם לא מייצרים יהלומים ורודים גדולים בסטנדרטים של מלכת אנגליה?

"טכנולוגית זה אפשרי ותלוי בגודל הזרע. הצבע הוא 'זיהום מבוקר', שיוצרים בעיקר באמצעות הוספת חנקן. אנחנו יכולים לייצר ורודים, כחולים, גם גדולים מאוד, אבל אין לנו עניין בזה. קהל היעד שלנו זה הבחור הצעיר שרוצה טבעת אירוסין לאהבת חייו והוא מחפש יהלום של קראט אחד או שניים. יהלום של חמישה קראט כבר עולה עשרות או מאות אלפי דולרים ופונה לאוליגרכים ולשייח'ים, ואילו השוק ההמוני הוא טבעות אירוסין. אתה חייב להיות בשוק גדול וליצור 'שיבוש' שלו כדי ליהנות מפירות ההשקעה. עיקר השוק זה יהלומים לבנים, שקופים, לא גדולים מדי, ואנחנו מייצרים כאלה באיכות טובה".

אז למה יהלומי מעבדה עולים רק 30% פחות מיהלומי מכרה? למה לא לשבור את השוק?

"עד שיהלומי מעבדה לא יגיעו ל־10% מהשוק, אי אפשר להזיז את המחירים – וזה גם לא רצוי. עכשיו כולם נהנים במידה הנכונה ויש ביקוש גדול, כך שאין סיבה להוריד מחיר באופן חד. צריך שכולם בשרשרת המזון ייהנו, הקמעונאי, הסיטונאי, המלטש, ואנחנו שבתחילת השרשרת, ממש כמו הכורים. אולי בעוד 20 שנה יהלומי מעבדה ישברו את השוק. היום אנחנו גובים מחיר בהתאם לשוק, שקבע שהם שווים שליש פחות. יש מחירון ליהלומים, ואף שחקן בודד לא יכול לשנות את זה".

מתי תושלם המהפכה ויהיו יהלומי לואו קוסט?

"בעוד 15 שנה או יותר, לא לפני".

אם הקושי אינו הגודל, מה האתגר הטכנולוגי?

"תפוקה. האתגר הוא איך מאותה השקעת חשמל אפשר ליצור יותר יהלום. אנחנו רחוקים מניצול אופטימלי של האנרגיה".

אם המטרה היא להיות יצרן גדול, למה לא לגייס הון בבורסה?

"הייתי עני והייתי עשיר, הייתי פרטי והייתי ציבורי. עשיר יותר טוב מעני, ופרטי יותר טוב מציבורי. בציבורי אתה לא יכול לחשוב לטווח רחוק, בעלי המניות מסתכלים רבעון קדימה. כשאתה פרטי יכול להיות לך חזון שאפשר לחיות איתו לטווח ארוך. מי היה משקיע באינדיגו או בלנדא דיגיטל פרינטינג אם היו יודעים שייקח 15 שנה להביא מוצר לשוק? בשוק הציבורי אין משקיעים עם סבלנות כזאת. לכן חברה פרטית יכולה לעשות הרבה יותר, בתנאי שיש לה כסף".

ויש לה?

"אני תמיד משקיע לבד, עד שכבר אין לי כסף ואני 'נחנק'. כשהגענו ללנדא דיגיטל פרינטינג, אחרי 300 מיליון הדולר הראשונים נחנקתי, אז הבאתי משקיעה שהכניסה עוד 500. לא משקיעים סכומים כאלה אלא אם כן יש סיבה מאוד טובה. באותו אופן, גם ביהלומים אני מאמין שנגיע לשלב שנצטרך שותפים".

איזה שותף היית רוצה לראות?

"כל חיי היו לי רק שני שותפים פיננסים. אחד ב־1993, כשג'ורג' סורוס השקיע 50 מיליון דולר באינדיגו. ולפני 5 שנים סוזנה קלאטן (אחת הנשים העשירות בעולם, אשת תעשייה גרמנית מבעלות קונצרן ב.מ.וו) נכנסה ללנדא דיגיטל פרינטינג. גם כשאני נחנק אני לא לוקח כספי ציבור. בפרטי אתה אדון לגורלך. בלי זה אי אפשר לזעזע תעשיות".

מתי התחלתם למכור יהלומים שאתם מייצרים?

"עד עכשיו כל הייצור הלך למלאי. עכשיו התחלנו למכור, והלקוחות הם רשתות תכשיטים וקניינים של יהלומי גלם בעולם. המטרה היא למכור יהלומי גלם לא מלוטשים, וגם נתח קטן מלוטש – כדי לראות ולהראות את האיכות ללקוח. הערך המוסף שלנו הוא לא בליטוש אלא בגידול היהלום. אי אפשר לבנות ביזנס על מה שאין לך ערך מוסף בו. וליטוש כל העולם עושה בהודו, ובאיכות גבוהה".

גורלי נכתב כשנולדתי

לנדא, נשוי לפטסי ואב לשלושה ילדים בוגרים, מתגורר ביישוב כפר אהרון שליד פארק המדע ברחובות. הוא נולד בפולין וגדל באדמונטון, קנדה, שאליה הגיעו הוריו כפליטים אחרי מלחמת העולם השנייה. אביו פתח חנות סיגרים וממתקים שבה גם העניק שירותי פיתוח תמונות. שם התוודע בנו לראשונה לתחום הדפוס, ובהמשך פיתח טכניקה להדפסה ישירה על נייר הצילום, ללא צורך בפילם. מאז נרשמו 800 פטנטים על שמו, ואת אינדיגו בשנותיה הראשונות מימן מתמלוגי הפטנטים האלה. הוא למד הנדסה ופיזיקה, לאחר מכן ספרות ופסיכולוגיה, ולבסוף תואר בקולנוע בלונדון פילם סקול, שרק אותו סיים. "בנפשי אני פיזיקאי", הוא אומר.

במקביל לפעילות האינטנסיבית בלוסיקס, לנדא לא חדל מלהקדיש מרץ, זמן וכסף ללנדא דיגיטל פרינטינג, שמפתחת פתרונות דפוס ננוגרפי לתחומי אריזת המוצרים וההוצאה לאור. בקיץ 2018 השלימה החברה גיוס של עוד 300 מיליון דולר מהמחזיקות הנוספות בחברה: חברת ההשקעות הפרטית SKion וקבוצת הכימיקלים Altana, שתיהן בבעלות היזמית הגרמנית סוזנה קלאטן. הגיוס, שהשלים השקעות של 800 מיליון דולר בחברת הדפוס, בוצע לפי שווי חברה של 1.8 מיליארד דולר, אחרי הכסף.

מה מצדיק 800 מיליון דולר השקעה?

"גודל השוק. כשאומרים דפוס חושבים על עיתונים וספרים, אבל זה פחות מ־8% מהשוק. עיקר השוק הוא אריזות. מוצרים שקונים בסופרמרקט מגיעים באריזות מודפסות, וזה שוק של 500 מיליארד דולר, חצי מכל תעשיית הדפוס, שגודלה טריליון דולר. זה שוק אדיר. מוצדק להשקיע 800 מיליון דולר אם זה יביא אותך להוביל את התעשייה. אנחנו לא מוכרים חומר מודפס אלא ציוד לדפסים. נסטלה היא לקוח של לקוח שלנו, שמספק לה את האריזות המודפסות. היתרון שלנו הוא עבור לקוחות שצריכים מוצרים מגוונים וגם יכולת של 'ריצות קצרות' ותגובה מהירה. למשל חברת מזון שמשיקה מוצר ללא גלוטן ורוצה להעיף מהר לחנויות לפני המתחרים".

לנדא דיגיטל פרינטינג ממוקמת בקומה אחרת בבניין שבו פועלת לוסיקס. היא מעסיקה 540 עובדים, 130 מהם גויסו בתנופת הפיתוח השנה. מכונות הדפוס שפיתחה מיוצרות בקומת הקרקע בגלל משקלן האדיר — 35 טונות כל אחת. הן מבוססות על דיו ננוגרפי בעל איכויות דיוק גבוהות מאוד ויכולת לעבוד עם כל סוגי הדפים והמשטחים כמעט. בקרוב יורחב הייצור למפעל נוסף מעבר לכביש, שבו יהיה אפשר לייצר 50 מכונות דפוס. השנה החברה מתמודדת לראשונה עם אתגר החדירה לשוק ותתחיל למכור מכונות בארץ ובעולם. המחיר: מ־3 מיליון דולר למכונה, ועוד מיליון דולר לשנה על חומרים מתכלים.

"כשאנשים מרוויחים משימוש במוצר שלך, המכירה כבר פשוטה. אבל חדירה לשוק זה תהליך. יש לנו הזמנות שמותנות בביצועים, וזו טכנולוגיה חדשה בתעשייה שמרנית. אבל בניגוד לתקופת אינדיגו, שבה הייתי צריך להטיף ולהסביר ללקוחות למה צריך את המוצר, פה השוק דורש את הטכנולוגיה הזאת. זה הבדל אדיר שקרה רק בשנים האחרונות".

קצת מזכיר פטנטים שהמצאת למכונת הצילום במכולת של אבא שלך באדמונטון בילדותך.

"הפרויקט הראשון שלי עם אבא שלי היה גוף צילום שמדפיס ישר על נייר. זה מה שאבא שלי עשה לפני 65 שנה, וזה בעצם מה שאני עושה עד היום. באדמונטון זה היה קטן, שחור־לבן, תהליך כימי מיושן. כאן זה גדול, צבעוני, מבוסס פיגמנטים – אבל העיקרון הבסיסי נשאר. זה גורם לי לחשוב שגורלי נכתב כשנולדתי. שבמכולת של אבא נקבע מה אעשה כל חיי".

החיים מכינים אותך לאט

בניגוד לו, ילדיו של לנדא התרחקו מדרכו העסקית ובחרו לעצמם עיסוקים אמנותיים יותר. בתו טליה רקדנית "שכרגע עושה ילדים", בנו אלון מוזיקאי "שהוא גם קריין פרסומות", ובנו אורן מעורב בסטארט־אפ בתחום הקנביס ופועל בשוויץ. איש מהם אינו משולב בעסקיו של האב.

"הם מדהימים, כל אחד בתחומו", אומר לנדא. "אני שמח שאף אחד מהם לא הרגיש חובה לעשות מה שלא נולד לעשות. זה היה נוח אילו היו נכנסים לקבוצה, אבל לא דוחף אף ילד. אני שמח שכל אחד הולך עם התשוקה והכיוון שלו, כמו שאני עשיתי. לי חשוב המדע והיצירתיות, זה הלב, והחלק העסקי הוא תוצאה של זה. זה החלק שאני הכי פחות נהנה ממנו".

אתה כבר בן 73, יש לך זמן לחכות לשיבוש של שוק היהלומים? בעצמך אתה אומר שמדובר ב־15 שנה לפחות.

"תוחלת החיים לגברים בישראל קרובה ל־83", הוא עונה באגביות, ומתחיל להקליד נתונים אישיים באתר של חברת ביטוח אמריקאית: מגדר, גזע, גיל, משקל, מצב משפחתי, פעילות גופנית וכיוצ"ב. הוא לוחץ על כפתור ה"חשב תוחלת חיים צפויה" וקורא בעליזות: "90! יפה, אה!?".

90 מספיק לך?

"כרגע כן".

אבל עכשיו ברצינות. כל העסקים שלך מכוונים להקמת תעשייה בטווח הארוך. זה מתאים למי שמתחיל חיים עסקיים ופחות ברור בגיל שלך.

"שואלים אותי את זה הרבה, בדרך אחרת. 'נו, אתה לא חושב לצאת לפנסיה?' ואני עונה: אני בפנסיה כל החיים שלי. אני אוהב את המדע. בשבילי, מה שאני עושה זה לעשות חיים. לעשות את מה שאני הכי אוהב. כל אחד מחפש משמעות בחיים, ובשבילי המשמעות היא לומר שיצרתי שינוי. לדעת שהדברים שונים בגלל שאני הייתי. האירוניה היא שרק כשאתה מגיע לגילי אתה באמת יודע איך להקים סטארט־אפ. החיים מכינים אותך לאט־לאט.

"כשאני מסתכל אחורה אני רואה שתרמתי לכלכלת המדינה, העסקתי אלפים, עשיתי מהפכות בתעשיות שונות. נשמע יומרני, אבל זה מה שגורם לי לקפוץ מהמיטה בבוקר. השאיפה שלי היא שכל עובד בחברה שלי יקום בבוקר ויגיד 'איזה יופי, זה יום חול, אני זוכה ללכת לעבודה'".

‍