הישראלים חולים על ילדים. שיעור הילודה כאן הוא הגבוה שבמדינות המפותחות, בחלק מהמגזרים הוא אפילו נמצא בעלייה (בעוד ברחבי העולם הוא יורד), וגם אצל חילונים מבוססים רואים בשנים האחרונות ארבעה ואפילו חמישה ילדים. כאן לא "מתכננים ילד", ביחיד, כאן "עושים ילדים", ברבים, כמו מבצע. הילדים כאן הם כלי נשק דמוגרפי, משאב אסטרטגי — וגם אחד המגזרים המוזנחים מבחינת השקעה אמיתית של הממשלה, כזו שמורגשת בשטח.

ואז מגיעים חיסוני הילדים, שהחלו השבוע, ומשגעים את המערכת. במלחמה הכוללת במגפה הילדים חשובים, וההגנה עליהם מרחיבה את ההגנה על האוכלוסייה כולה ועשויה למנוע או לצמצם את הגל החמישי. מנגד, גם מתנגדי החיסונים מציבים את הילדים בחזית הקרב. הם מדברים על לחץ לא סביר, על כך שההורים נדרשים לכפות על ילדיהם להתחסן. אלא שהעובדה שהם מתעלמים ממנה, שוב ושוב, היא שבארץ אין חובת התחסנות, ולא מכריחים איש להתחסן או לחסן את ילדיו. וזה נראה לכם לחץ לא סביר? אתם לא חיים בחברה שבה כולם מרשים לעצמם לשאול מתי תעשו ילדים, למה לא גרבתם לו גרביים ומה פתאום הוא עוד לא עבר למוצקים?

כך, המתנגדים נשארים עם טיעון שעיקרו "אתם לא תחליטו עליי". עם אגואיזם שמסרב להיישיר מבט למציאות הקשה ולהכיר באחריות של הפרט לחברה. בעצם, הם נשארים ילדותיים, בועטים, נרקיסיסטים. והטנטרום גיל שנתיים שלהם רק מחמיר. סוף סוף יש חיסון לילדים, אבל מתברר שיש גם לא מעט בוגרים שמסרבים להתבגר.