מ

"האדונית והרוכל" ועד "המאהב": הספרות היהודית מלאה בעלילות על התבוללות — טובי בנינו ובנותינו שמתאהבים בזרים — שנגמרת באסון. ולא בכדי. עבור יהודים בכלל, וישראלים בפרט, התבוללות נחשבה תמיד סכנת נפשות מדרגה ראשונה. "שואה לבנה" קראו לזה פעם. לעוזבים את המדינה קראנו "יורדים", וראש הממשלה לשעבר יצחק רבין אף כינה אותם "נפולת של נמושות". לכן קצת מפתיע שב"אמונה", ספרו החדש של דרור משעני, ההתבוללות מוצגת דווקא כמפתח לגאולה.

גיבורו של "אמונה", שהחודש הוכרז מועמד לפרס ספיר, הוא הבלש אברהם אברהם, שמצוי במערכת יחסים עם בלגית נוצרייה, ונושא עיניו לתפקיד נוצץ מטעם המשטרה בחו"ל. והעלילה מתמקדת בשתי תעלומות סביב שתי מערכות יחסים: באחת נערה יהודיה שנכנסת להיריון מנער ערבי בניגוד לרצון אמה, ובשנייה סוכן מוסד יהודי־צרפתי שמתאהב בעיתונאית לבנונית, בניגוד לדרישות מפעיליו.

"אמונה" משקף את השינוי שחל בחברה הישראלית ביחס לירידה והתבוללות: מצד אחד סכנת ההיכחדות הוחלפה בחלום על רילוקיישן, ומהצד האחר הרילוקיישן האידאלי עדיין נתפס כזמני — לעשות את המכה ואז לחזור לגדל כאן ילדים. ובכל מקרה להתערבב מותר רק עם אמריקאים, ודאי שלא עם שכנינו הערבים – זו שבירת הטאבו המוחלטת, שמניעה ארגוני שנאה כמו "להב"ה" וסתם ילדים שמקללים ברשת זוגות מעורבים.

ומול הקולות האלה, משעני מציג סיום מלא תקווה (זהירות, ספוילר): משפחת הנער הערבי מבקשת לאמץ את הילד, מציעה לאמו לבקרו מתי שתרצה, ורואה באברהם מי שיוכל לעשות את החיבור. משעני לא מטשטש פערים, ולא טוען שאין משמעות למוצא או לדת. להפך: הוא מחדד את ההבדלים, מותח אותם לקצה, ומשתמש דווקא בהם כמצע לקיום משותף. זה גם הרגע שבו אברהם מחליט שהוא רוצה להישאר בתפקידו בארץ.

וכך, דווקא בספר מתח קודר, משעני נותן תשובה אופטימית לכולם: גם למי שחושבים שאין עוד תקווה לישראל, וגם למי שרוצים להפוך אותה לטהורת דם. הדרך היחידה לקיום נורמלי כאן היא להסתכל על כל מי ששונה ממך, ולהתחיל לחיות איתו. יש מי שקוראים לזה התבוללות. משעני קורא לזה אמונה.