פאנטם הוא כלי הקשה, שפותח בידי פליקס רוהנר (Rohner) וסבינה שרר (Schärer) השוויצרים ב־2001. הייחוד של הפאנטם הוא שיש לו טונים, בניגוד לרוב כלי ההקשה, שלהם יש רק צליל אחד או כמה בודדים. יש כלי נגינה, שכשאתה מנגן בהם לבד הם מעוררים תחושה שחסר להם ליווי או התפתחות מוזיקלית. אבל עם הפאנטם הנגן יכול "ללוות את עצמו" — לשבת לבדו וליצור יצירה שלמה.

הפאנטם מורכב משתי כיפות מתכת שמחוברות כך שנוצר ביניהן חלל סגור. בכיפה העליונה יש אליפסות שקועות בגדלים שונים, שבאמצעותן מייצרים את הצלילים השונים. בפאנטם אחד יכולים להיות 12 טונים: הטונים הגבוהים נוצרים מהאליפסות הקטנות יותר, והנמוכים מהגדולות. ובמרכז הכיפה העליונה ישנו שקע גדול שבמרכזו בליטה. זהו צליל היסוד של הפאנטם והטון המרכזי שלו, שנקרא "דינג", וסביבו יוצרים את המלודיות וההרמוניות. החלק התחתון של הכלי נועד בעיקר לסגירת הכלי והפיכתו לחלל אקוסטי, אבל יכולות להיות בו גומות נוספות עם צלילים שמשלימים את הסולם שבכיפה העליונה.

אפשר להקיש בו עם כל האצבעות, אבל הנגינה הפופולרית יותר היא עם הבוהן והאצבע המורה.

זה כלי אינטואיטיבי מאוד, שלא מצריך לשבת וללמוד אותו. זה מה שמושך אליו כל כך הרבה אנשים. כינור, למשל, הוא אחד הכלים הקשים שאני מכיר — רק כדי להוציא צליל מהקשת אתה צריך לשבת כמה שבועות או חודשים כדי שיצא משהו נעים לאוזניים. בפאנטם אתה פשוט נותן מכה וכבר יוצא משהו נעים, בתוך כמה שעות אפשר ללמוד לדייק אותה ואז כבר יש לך צליל שנפתח ומהר מאוד אתה מתחיל לעבוד על יצירה מוזיקלית.

העבודה נחלקת לשני שלבים: הייצור והכוונון. בחלק הראשון אנחנו מנפחים חתיכת מתכת עגולה ושטוחה לצורת כיפה, ואז יוצרים בתוכה גומות באמצעות מכבש הידראולי. מיקום הגומות נעשה לפי שבלונות מוכנות מראש בצורות ובממדים המדויקים להפקה של כל צליל רצוי. אחר כך אנחנו דופקים סביב כל גומה בשבלונה עם פטיש שמופעל בלחץ אוויר מקומפרסור, ואז מחממים את המתכת בתנור קרמי ב־500 מעלות.

אתה יושב לבד בחדר אקוסטי עם מחשב, שמציג בתוכנות מיוחדות את כל התדרים שקיימים במתכת, ואז אתה פשוט דופק על כל גומה במגוון פטישים ידניים עד שאתה מגיע לתדר מדויק. זה לוקח שעות ויש בזה משהו מאוד מדיטטיבי. אנחנו מדברים על כוונון של מתכת לתדרים מאוד מאוד ספציפיים, וזה כמו ללמוד שפה חדשה מאפס. זה דורש התמסרות ותרגול יומיומי. אחרי הכוונון אנחנו מדביקים את שני החלקים של הפאנטם, כי גילינו שריתוך פוגע בסאונד, ואילו דבק מאפשר גמישות מסוימת בין שתי הכיפות שמונעת זמזומים. בתוך שבוע מההדבקה הכלי מוכן.

פאנטם

"בפאנטם אחד יכולים להיות 12 טונים: הטונים הגבוהים נוצרים מהאליפסות הקטנות יותר, והנמוכים מהגדולות. במרכז הכיפה העליונה ישנו שקע גדול שבמרכזו בליטה. זהו צליל היסוד של הפאנטם והטון המרכזי שלו, שנקרא "דינג", וסביבו יוצרים את המלודיות וההרמוניות. החלק התחתון של הכלי נועד בעיקר לסגירת הכלי והפיכתו לחלל אקוסטי"

בבית המלאכה שלנו אנחנו מייצרים שלושה גודלי כלים שונים משלושה סוגי מתכות: נירוסטה, פלדה קפיצית ופלדת פחמן — שלכל אחת מהן יש סאונד שונה. את רוב הפאנטמים אנחנו מכינים מנירוסטה כי יש לה סאונד מאוד עדין וחם, שנוגע ברוב האנשים. אחרי שבוחרים גודל ומתכת בוחרים סולם: יש סולמות מזרח־תיכוניים, סיניים, יפניים, דרום אמריקאיים, יווניים ועוד. כרגע אנחנו מייצרים כ־60 סוגי סולמות.

בישמע, בית המלאכה שלנו, אנחנו מייצרים כ־20 כלים בחודש. אנחנו שלושה שותפים — אני, עידו סרי ודן לוי — והצלחנו לייעל את תהליך הייצור בכך שכל אחד אחראי לחלק ממנו, ויודע את מלאכתו ברמה מאוד גבוהה: אני אחראי לפיתוח הכלים, דן לפיסול הכיפות ויצירתן עד שלב הכוונון, ועידו לשלב הכוונון הצלילים. כולנו יכולים לבנות פאנטם מאפס, אבל זה פחות יעיל. כך גם הגענו למצב שבו אנחנו מייצרים כלים עם סולמות שקשה מאוד להכין, ואנחנו כמעט היחידים בעולם שמייצרים אותם.אם אייצר לבדי, ייקח לי בערך שבועיים להכין כלי מא' ועד ת'. אבל חשוב להבין שתהליך הייצור הוא מאוד רגשי ואנרגטי, כך שאם באת מבואס יהיה לך מאוד קשה לעבוד.

אני מגיע מרקע מוזיקלי, למדתי בירושלים באקדמיה למוזיקה וניגנתי בחליל צד וגיטרה בס. ב־2012, כשהשתחררתי מהצבא, טסתי להודו ולאט לאט המוזיקה התחילה לחזור לחיי. ביום האחרון של הטיול פגשתי בחורה עם תיק גדול על הגב ומיד זיהיתי שזה פאנטם. היא כמובן היתה ישראלית וסיפרה לי שזה הכלי של בן הזוג שלה. הם הזמינו אותי לחדר שלהם באותו הערב, ניגנו יחד וזה היה מדהים.  כשחזרתי לארץ הבנתי שאני חייב שיהיה לי פאנטם והגעתי לאדם ששמו נובויה ימאגוצ'י — יפני שגר בישראל ומייצר פאנטמים בסדנה בעין כרמל. היתה לו רשימת המתנה ארוכה מאוד, אבל כשסוף סוף קיבלתי את הפאנטם הראשון שלי הייתי בעננים. ניגנתי מהבוקר עד הלילה, התפטרתי מהעבודה שלי בחברת הגברה ופשוט הרגשתי ששום דבר לא מעניין אותי חוץ מהנגינה. כדי להתפרנס הייתי יושב בעיר העתיקה בירושלים ומנגן, ועוברי אורח היו זורקים לי כסף. לבשתי חליפה לבנה ונראיתי כמו איזה ישו, זה היה מדהים.

יום אחד נובויה התקשר אליי והציע לי להופיע איתו, אז נסעתי אליו, ובשלב מסוים הוא הציע לי להצטרף אליו לסדנה ולעבוד איתו. הוא נתן לי פטיש וחתיכת מתכת, ואמר לי: "יאללה, תתחיל לדפוק ותהפוך את זה לכיפה". דפקתי ודפקתי במשך יום שלם, הזעתי והיה לי חם נורא, וסיימתי את היום הזה בתחושה גדולה של התרגשות ושל אנרגיה חדשה שממלאת אותי. אחרי שבועיים כאלה הוא הציע לי להצטרף אליו באופן קבוע ובעצם להתחיל ללמוד ממנו. אחרי חצי שנה עם נובויה, הרגשתי שאני צריך להתקדם, אז כתבתי מייל לאחד המייקרים הגדולים בעולם — ויקטור לוינסון, ויום אחד הוא ענה לי: "אתה יכול להגיע מחר". שחררתי את הדירה שלי מהר ועליתי על טיסה לסוף העולם — הוא גר איפשהו בקצה רוסיה על גבול פינלנד. ביליתי שם חודשיים בשיא החורף, ב־30– מעלות. ישנתי בדירה עם מזרן על הרצפה, אבל זו היתה תקופה מדהימה. כשחזרתי לארץ חיפשתי מקום שבו הרעש של דפיקות הפטיש על הברזל לא יפריע לשכנים, וככה לפני שמונה שנים הגעתי לעוספיא, עברתי לגור כאן ופתחתי את הסדנה. אחרי כמה שנים פגשתי את מי שייהפכו לשותפים שלי, והסדנה גדלה לבית המלאכה ישמע.