בכדורגל הישראלי תמיד מתפלאים מהתשתיות המופלאות שיש לכדורגל באירופה. המגרשים ומגרשי האימון, הדשא הרך והמלתחות הנקיות. ואכן, במועדון חובבני בהולנד יהיו תשתיות נקיות ומסודרות יותר מאשר בבית"ר ירושלים. ואולם, חלק מהשחקנים הגדולים בעולם ממש לא גדלו על תשתיות מפוארות: סרביה, קרואטיה, יוון ופורטוגל הן כמה דוגמאות למדינות עניות מישראל או בעלות תשתיות כדורגל הרבה פחות טובות, שבכל זאת הצליחו לגדל כדורגלנים וכדורסלנים אדירים; בג'מייקה מגדלים את האצנים הטובים בעולם בתנאים ספרטנים של ממש; ובקניה מגדלים את הרצים למרחקים ארוכים הטובים בעולם על מסלולי חול אדום לצד מבנים שנראים כמו פחונים מוגדלים.

מה הסוד? התשתיות האנושיות. אלה התשתיות החשובות ביותר. מסורת ותרבות ספורט הן קריטיות יותר להצלחה של שחקנים מאשר שערים מאלומיניום וקונוסים חדישים. ומאמנים שיודעים איך להעביר את התוכן הנכון לשחקנים יכולים לחולל מהפכות גם אם הדשא פחות רך או אם בוץ הצטבר ברחבת השוער.

תומאס טוכל הגרמני, מאמן קבוצת הכדורגל של צ'לסי האנגלית, אף מעודד הרעה מכוונת של התנאים כדי להוציא מהשחקנים יותר. "אני רוצה להפוך את החיים של השחקנים לטיפה יותר קשים", סיפר בעבר. "אני מבקש, למשל, שלא כל הטלוויזיות במועדון יעבדו, שהמזגן לא יעבוד בחדר ההלבשה, שנהג האוטובוס לא יגיע יום אחד, שבאחד המגרשים הדשא יהיה ארוך מהרגיל, כדי שהשחקנים יבינו את מצבם ויפתרו בעיות בעצמם".

למה זה טוב? "אני חושש שהשחקן המודרני המיליונר לא מרוכז מספיק בכדורגל", הסביר. "שכל מה שמעניין אותו זה החוזה החדש, המכונית היפה, החברה, הקעקוע, השיער, החשבונות שלו במדיה החברתית, מה שזה לא יהיה. אני אומר: בואו נהפוך את החיים שלהם לטיפה יותר קשים".

אין ספק שתשתיות טובות הן משמעותיות בחינוך למצוינות ספורטיבית, אך ההשקעה בהן אינה הכרחית כמו השקעה מהותית בתשתיות אנושיות — כלומר, המאמנים, אנשי המעטפת, אנשי ההנהלה. בישראל יש נטייה לתעדף לא נכון את התקציבים האלה — לא רק בספורט, אלא גם במערכת החינוך. לא פלא שבכל שנה פתיחת שנת הלימודים עומדת בסימן שאלה בגלל משכורות המורים.

הבעיה לא ייחודית לישראל כמובן. בארבע השנים האחרונות ארצות הברית הגדילה באופן משמעותי את ההשקעות בבתי ספר פומביים, וסך הכל ההשקעה הציבורית בכל תלמיד הציבורית הוכפלה מאז 1980. ובכל זאת ההשקעה לא ניכרת בביצועי התלמידים האמריקאים בהשוואה בינלאומית.

ג'ייסון בארון, דוקטורנט מאוניברסיטת דיוק, צלל לסוגי ההשקעות הציבוריות בחינוך בוויסקונסין וגילה הוא שהעלאת שכר למורים, הבאת פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לבתי הספר מעלה בכ־10% את ציוני התלמידים ומפחיתה בכ־10% את מספר הנושרים, בעוד שלהשקעה בבניינים חדשים ושיפוצים היה אימפקט קטן עד אפסי.

מה שמדהים עוד יותר בממצאים של בארון הוא שההשקעה באנשי חינוך היתה קטנה בהשוואה להשקעה בבניית בתי ספר חדשים או בשיפוץ ישנים: לתוספת של 200–300 דולר לתלמיד בהון האנושי היתה השפעה גדולה הרבה יותר מאשר תוספת של 4,000 דולר לתלמיד בתשתיות פיזיות. "ברור שבמקומות ללא תשתיות וכיתות חייבים השקעה גדולה בתשתיות", מבהיר בארון. "אבל איפה שיש תשתיות ראויות, ההחזר על השקעות נוספות בהן לא יהיה יעיל כמו השקעה בכוח האדם".