ט

וּנָף האהוב, פרוותו עדן, אהב את הבורקיטס של אידה חמותי. הוא נאבק לזלול אותם כאחד האדם, מנער פירורים ושומשום משפמו וזקנו. גם קרקרים ליקק קצת, ואוי, כמה אהב בגט. טונפי. וזה מוזר, כי אף שהיה יחיד במינו, מינו היה Felis Silvestris Catus — טורף שגופו אדיש לעמילני מאפים, וככלל נרתע ממזונות מהצומח, שרבים מהם הוא לא מעכל. גם אין לו בכלל קולטני מתוק, עוגות הן מין כלום עבורו. לטונף היו עוד מוזרויות קולינריות. למשל, בילדותו היה מתעורר מריח חמאה שהונחה על השולחן ורץ ללקק. בבגרותו לא נגע בחמאה אפילו ביום ההולדת. אוכל רטוב וטונה הוא רצה רק לפעמים, וכשהחלפנו לו את המזון היבש לפעמים הוא כעס מאוד ולפעמים לא.

דרך ליהנות מגעגוע לחברי ההפכפך היא לנסות להבין את זה — מה אהב. ובכלל, באיזה עולם טעם חי. האם חתולים טועמים ומריחים את מה שאנחנו טועמים ומריחים, ופשוט נהנים מהריח של קרוטונים שעשויים מקמח עצמות דגים מדולל? או שהחוויה החושית שלהם באכילה שונה מזו שלנו, ובלתי נתפסת, כפי שחשבו בעבר, כשסברו שהתנהגות בעלי חיים היא רק "אינסטינקט חייתי", סדרת דחפים לא מודעים שמונעים מצורכי הגוף?

אז צללתי לתוך אנציקלופדיית וטרינריה, מבחנים לבלוטות טעם של חתולים בדרום צרפת, פודקאסטים פרוותיים וראיונות עם מדענים בחברות שמהן קניתי במשך שנים טונות של קרוטונים מקמח עצמות דגים. והתשובה ברורה: לטונפי היה הטעם של אבא. לא אותן ההעדפות, אבל במהותו — חוש הטעם החתולי דומה לזה שלנו. גנטיקה דומה, קולטנים וחיישנים דומים, תהליכים דומים, רק במפרט סופי אחר. בהתאמה זנית. ההבדל במפרט הוא לדעתי הרבה ממה שעומד מאחורי "האינסטינקט החייתי" המסתורי. לא צריך להטביע במוח ובגנים תפריטים שלמים כשאפשר פשוט לעצב את הלשון לפי טעם המזון שאתה אמור לאכול.

הלשון היא המפתח לחוויית הטעם של החתול. וזאת לשון של טורף־על. היא דהויה יחסית, 475 בלוטות טעם לעומת כ־9,000 אצלנו. החמוץ והמר שלה כלליים וגסים בהשוואה לאלה שלנו. והם גם לא מגובים בניחוחות. הם לא טעמים שלמים. חתול יכול להריח בננה, בטטה ודייסה, אבל בתוך פיו שלושתן יהיו עיסות דומות, ובמקרה הזה תפלות וחסרות זהות.

כמעט. חתולים כן מבדילים בין טעמים וניואנסים. פשוט אצלם זה לא בניחוחות אלא במרקם.

המרקם בפה חשוב במיוחד לחתול. מהנדסי מזון לחתולים מתאגיד מארס סיפרו פעם ל"אינדיפנדנט" הבריטי שכשחתול מתחרפן מהחלפת המזון היבש שלו, זה לא כי הוא נקשר לטעם — הם סבבה עם גיוון — אלא כי נקשר למרקם. כפי שאנחנו לא ניתן ביס שני בתפוח עם רכות רקב מפתיעה, לחתול זה יכול לקרות ממזון יבש שנשבר בפה קצת אחרת. הוא התרגל לאופן התפוררות מסוים של הקרוטונים, ומבחינתו זאת ה"טריות", זה הטעם התקין. שינוי מאותת על חריגות. בדיוק כמו אצלנו: גם התפוח הרך מדי עשוי להיות טכנית, "כימית", טעים, אבל חוש הטעם הוא לפני הכל ש"ג. ובבשר בטיחות היא לא צחוק. יש ספק — אין ספק.

לשון החתולים גם רגישה מאוד לטעמים הלא בשריים חמוץ ומר. הם ייהנו מהם רק בכמות פרומילית שרחוקה מסף החישה האנושי, וכמות שאנחנו רק נתחיל להרגיש תצרוב להם. חמוץ בבשר לא יעבור אותם.

ועל אלה נוסף המיקוד — מה שחתולים כן חשים ואנחנו לא. הטעמים שרק לשון טורפת מכירה. בני אדם צריכים ללמוד להבדיל בין עגל לטלה. בפרוסות דלות שומן זה קשה במיוחד. חתול עשוי להבדיל בין בשר של שני דרורים אחים. על הגוונים שחסרים לו במתוק, חמוץ ומר הוא מפצה באוממי: חתולים טועמים חומצות אמינו, את אבני הבניין של חלבוני השריר, בין שבאיברי פנים או במזון יבש. והחומר החיוני טאורין הוא מין מונוסודיום גלוטמט חתולי: הם מתים עליו. טאורין, דרך אגב, ידוע כנפוץ במיוחד במכרסמים, משפחתו של העכבר.

אז אם המסעדה המושלמת לטורף הזה היא דלת פתוחה, איך הוא חי מקרוטונים? בזכות עוד תכונה שמשותפת לחוש הטעם שלו ושלנו — גם הוא מושפע מבולשיט. הוא לומד מהסביבה ומסתגל אליה, והחיים בין בני אדם יכולים לשבש. בטבע חתולות מראות לגוריהן מה לאכול ואיך; כשאילפו חתולות לאכול בננות, הגורים העדיפו בננות על דגים. כלומר החינוך גרם להם להעדיף פייק פוד על המזון האידאלי להם.

נותרה תעלומת טונף והמאפים. מה הסיפור שלו עם הקרקרים והבגט? מלבד החינוך הקלוקל, אני מניח שהוא בעיקר ניקה את הלשון על הבגט והקרקרים, ומי יודע, אולי חווה מהקרום איזו חמיצות חתולית נסבלת. לאהבת הבורקיטס של סבתא אידה, לעומת זאת, קשה למצוא נימוק. יש דברים שפשוט טובים יותר מחוקי הטבע.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"