ר

ובנו לא רגילים לשמוע את הקול שלנו מוקלט. אם אנחנו לא מגישים או קריינים, זמרים או שחקנים, או מרצים שמרבים להקליט את ההרצאות שלהם, אנחנו לא שומעים את עצמנו. וכשיוצא לנו לשמוע את עצמנו, זה מוזר. זה היה מוזר כששיחקנו עם המיקרופון של הטייפ בתור ילדים, זה היה מוזר כשהקלטנו את ההודעה הראשונה שלנו על מזכירה אלקטרונית, וזה מוזר עכשיו, כשאנחנו שולחים הודעות קוליות בווטסאפ.

הודעות קוליות הן עניין די מעיק, אבל כולנו חוטאים בהן כי לפעמים אין ברירה. ואז הקול שלנו לא נשמע כמונו. גם בהקלטות אחרות — בווידיאו למשל — אנחנו לא נשמעים לעצמנו כמו שאנחנו שומעים את עצמנו בתוך הראש, אבל בהודעות בווטסאפ הפער גדול במיוחד. תחושת הזרות שמעורר בנו הקול שלנו חזקה יותר. כנראה שחוץ מהבחור ההוא בשיר של תמיר בר ב"ארץ נהדרת" שאוהב הודעות קוליות "כי יש לי קול סקסי" — רוב האנשים שונאים את הקול הווטסאפי של עצמם.

שלי, למשל, יוצא ממש ציפציף. כשאני שומעת את עצמי מדברת בחיים עצמם, אני נשמעת לעצמי כמעט זמרת ברים אדומה. אבל בווטסאפ? ציפיטפוט. גם בהקלטות אחרות הקול שלי נשמע לי גבוה מאיך שאני שומעת אותו, אבל לא באופן קיצוני, ואני חיה עם זה בשלום. בתיכון, למשל, הקלטתי את הסיכומים לבגרויות בטייפ מנהלים והקשבתי להקלטות לפני הבחינות. זה היה קצת מוזר, אבל לא מעורר רתיעה. ועכשיו, בווטסאפ, מבוכה גדולה. זו אני, אבל זו לא ממש אני. לפחות לא מישהי ש"אני" הייתי רוצה להיות.

הקריין אמיר אשר פוגש במבוכה הזאת שוב ושוב. "אני מעביר סדנה שמלמדת שימוש נכון בקול, למשל למורות ומורים ולאחרים שסובלים מכאבי גרון או שהקול שלהם מתעייף בסוף היום כי הם לא משתמשים בו נכון", הוא מספר. "השקף הראשון בסדנה אומר 'למה אנחנו נשמעים לעצמנו מוזר?', והשאלה הראשונה שלי למשתתפים היא כמה מהם נשמעים לעצמם מוזר בהודעות הקוליות בווטסאפ. 70%-80% מהמשתתפים בכל סדנה מצביעים, חלק ממש בביישנות". לאשר יש פתרון מפתיע לעניין, אבל לפני שנגיע אליו, כדאי להבין למה זה בכלל קורה: למה אנחנו כל כך לא נשמעים כמו עצמנו, ולמה זה מערער אותנו?

הפיזיולוגיה

הגולגולת נותנת בבסים

קודם כל, כי עוד לפני ההקלטה אנחנו שומעים את עצמנו שונה מכל אדם אחר ששומע אותנו "מבחוץ". פרופ' יעל הנקין, ממומחיות השמיעה המובילות בארץ, מכוונת את הפוקוס אל הגולגולת שלנו.

"כשאני מדברת, יש שני נתיבים שבהם אני שומעת את עצמי, מבחוץ ומבפנים", אומרת הנקין, מנהלת מכון שמיעה, שפה ודיבור ושירות ההפרעות בתקשורת במרכז הרפואי שיבא, תל השומר, וחברת סגל בכיר בחוג להפרעות בתקשורת בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "הנתיב הראשון הוא של הולכת הקול באוויר, כפי שאנחנו שומעים כל דבר אחר: גלי הקול נכנסים לתעלת השמע שלנו ומרטיטים את עור התוף, שבתורו מרטיט שלוש עצמות קטנטנות שנמצאות מאחוריו — העצמות הקטנות ביותר בגוף האדם. העצם האחרונה נמצאת בפתח שבלול השמיעה, הקוכליאה, והרטט שלה מרטיט את הנוזל בשבלול, שמצדו גורם לעוררות של תאי השיער. אלה חיישנים קטנים בתוך השבלול, שנעים ומתכופפים ומפעילים את עצב השמיעה. העצב הזה, שמורכב מ־30 אלף סיבים, מעביר את המידע למוח — והמוח מפענח את האותות".

המון תנועה, המון עבודה.

"נכון, אלה אותות שהתחילו כגלי קול באוויר ובסופו של התהליך מגיעים לעצב ולמוח, אנרגיה אקוסטית שנהפכה לאנרגיה מכנית שנהפכה לאנרגיה חשמלית המועברת בידי העצב".

ואיך נכנסת לכאן הגולגולת?

"כי את עצמנו אנחנו שומעים לא רק בהולכת אוויר אלא גם בהולכת עצם. כשמיתרי הקול שלי רוטטים, הם מרטיטים גם את עצמות הגולגולת — וזה מרטיט את הנוזל שבתוך השבלול. כך הקול שלנו מגיע לשבלול גם במסלול ישיר, מדלג על האוויר, האוזן החיצונית והאוזן התיכונה".

זה לא מבלבל את השבלול לשמוע אותנו גם מבפנים וגם מבחוץ?

"הנוזל מקבל את הרטט בו־זמנית משני מקומות, וזה לא מבלבל, הכל משתלב. זו הגאונות של מערכת השמיעה, היא מערכת מדהימה. הדברים מתרחשים ביחידות של מיקרו ומילי שניות, והכל מתקתק, הכל עובד".

אם הקולות מגיעים יחד, למה יש הבדל בין לשמוע את עצמנו מבחוץ ללשמוע את עצמנו בפנים?

"כי המידע שונה. בהולכת אוויר יש טווח רחב של תדרים — נמוכים, בינוניים וגבוהים. לעצם יש תכונות הולכה שונות מאלה של האוויר, ולכן אנחנו שומעים יותר תדרים נמוכים ומקבלים פחות מידע בתדרים גבוהים.

"כך קורה שכשאני מקשיבה לעצמי גם בהולכת אוויר וגם בהולכת עצם הקול שלי נשמע בעל גוון נמוך יותר, ואילו כשאני שומעת את עצמי בהקלטה, בטלוויזיה או בווטסאפ, אני שומעת את עצמי רק בהולכת אוויר, מקבלת פחות מידע בתדרים נמוכים ולקול שלי יש גוון גבוה יותר".

וכן, גם להנקין עצמה מוזר לשמוע הקלטות של הקול שלה. לכולם מוזר, היא אומרת. "גם כשזמרת אופרה שומעת את עצמה בקונצרט ואחר כך שומעת הקלטה של הקונצרט, אפילו אם היא באיכות הטובה ביותר — זה יישמע לה אחרת".

הטכנולוגיה

הסמארטפון אוהב את הגבוהים

רובנו לא זמרי אופרה, ואנחנו לא זוכים לשמוע את עצמנו בהקלטות טובות. כך שמכאן הכל הולך ומידרדר. אחרי הפער בין הולכת העצם להולכת האוויר מגיעה התנגשות קשה יותר — באשמת הטכנולוגיה. העולם בחוץ דוגל בכיווץ, וזה מייצר בלגן באמת גדול, שמערער אפילו אנשים שמבינים בקול. "גם בהקלטות איכותיות אני עדיין מופתע לשמוע את הקול שלי", מודה ד"ר פליקס פלומן, מומחה לעיבוד טכנולוגי של דיבור, ועמיתו יוסי זדה אומר: "אני לא ילד, אני בן 60, ואני מבין את כל הטכנולוגיה שעומדת מאחורי הקלטות הקול שלנו — ואני עדיין לא רוצה לשמוע את עצמי מוקלט, זה מעצבן אותי".

פלומן הוא CTO מדיה וזדה הוא סמנכ"ל פתרונות ניהול במערכות תקשורת בחברה הציבורית הוותיקה אודיוקודס, שעוסקת בפיתוח מוצרים להעברת קול ונתונים ברשתות תקשורת ונסחרת לפי שווי של כ־730 מיליון דולר. עם עשרות שנים במצטבר של ניסיון בטיפול בקובצי קול, כמו אלה שעוברים בווטסאפ, פלומן וזדה יודעים להסביר כמה טרקטורים דורסים את הקול שלנו בדרך לאוזן ששומעת את ההודעה. "בהקלטות אולפן עם ציוד איכותי, למשל, לא אמור להיות עיוות של הקול", אומר פלומן. "אבל בסמארטפונים גם המיקרופון וגם הרמקול מרחיקים מהמקור, עוד לפני שנגענו בקובץ הקול עצמו. ככל שרוחב הפס של המיקרופונים גדול יותר כך הם מדייקים יותר, וכשרוחב הפס יורד כך מתרחקים מהמקור — כלומר במכשירים זולים גם השידור של הדיבור וגם השמע פחות טובים, והקול מתעוות".

ואז צריך להעביר את הקול הזה, שממילא כבר לא נשמע כמו הקול שלנו, כקובץ. והקובץ הזה צריך לעבור מהר מאוד, על רשת תקשורת בסיסית, עם רוחב פס מוגבל, לפעמים באמצעות WiFi. הרבה דרישות, וכדי לעמוד בהן צריך להמשיך לוותר על האיכות. כפי שתמונה שנשלחת בווטסאפ עוברת ברזולוציה נמוכה בהרבה מהתמונה בגודלה המקורי, כך גם יורדת האיכות של קובץ הקול — הוא עובר בדוחסים שמכווצים ומעוותים אותו. אין להם ברירה, כי בדרך הם צריכים להתגבר על לא מעט קשיים: על אובדן יחידות מידע, על דיליי, על שינויים ברוחב הפס שיכולים להתרחש ממש תוך כדי ההקלטה. המון טכנולוגיה מתאמצת כדי להעביר לנו את ההודעות הקוליות המעצבנות האלה, ואנחנו עוד באים אליה בתלונות.

"הדוחסים מכוונים להעביר דיבור", מסביר זדה, "לא אריה של פוצ'יני" — מתברר שאופרות הן נקודת התייחסות מתבקשת לדיון בנושא — "לכן מראש הם לא מעבירים את כל התדרים, הם מעבירים את הקול שלנו בטווח תדרים מצומצם".

הצמצום הזה של טווח התדרים הוא מה שגורם לי להישמע ציפציף?

"כן, ההקלטה שעושים בווטסאפ היא קובץ מהיר שנדחס יותר, וככל שדוחסים יותר כך מוותרים על יותר תדרים — והכל נשמע יותר מצופצף".

צמצום טווח התדרים מעלים גם תדרים נמוכים וגם תדרים גבוהים, אבל התדרים הגבוהים בכל זאת דומיננטיים יותר — בגלל המכשיר עצמו. "רמקול של סמארטפון לא יכול להשמיע תדרים נמוכים, פשוט משום שהוא קטן", אומר פלומן, ומזכיר כדוגמה כמה גדולים צריכים להיות רמקולים טובים שמשמיעים בסים בהופעות. "הדיבור שלנו הוא מאזור ה־50 הרץ, אבל גם אם המיקרופון במכשיר היה קולט מ־50 הרץ — ברמקול שומעים אולי מ־150 הרץ. כך שחלק מהתדרים הנמוכים בדיבור הולכים לאיבוד, וכך הגבוהים מודגשים יותר".

זה לא קורה כשאנחנו שומעים מוזיקה באמצעות הסמאטרפון.

"נכון, כי מוזיקה עוברת מסלול אחר ממסלול של שיחת טלפון או הודעות קוליות, העיבוד של המוזיקה במכשיר שונה, ומכוון מראש לאיכות יותר טובה. היא נשמעת יותר טוב מהקול שלנו".

הפסיכולוגיה

זיכרונות מהרחם, חרדות מהאל־ביתי

לטונים נמוכים שנעלמים ולגבוהים שמתחזקים יש משמעות לא קטנה ביצירת האפקט הפסיכולוגי שאנחנו חווים לנוכח ההודעות הקוליות שלנו. והיא, איך לא, מתחילה עם הלידה, אם לא לפניה.

"צליל הוא משהו חזק מאוד, שנקשר לילדות המוקדמת ועוד קודם לכן לינקות", אומרת ד"ר שלומית ידלין־גדות, פסיכואנליטיקאית ומורה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ובתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, שבין השאר בוחנת את מקומו של הגוף וחוויותיו במערך הרגשי שלנו. "לתינוקות אין ממד סמנטי, אז הם זוכרים קודם כל את הדברים הסנסוריים: הריח, המגע — והקול. הם מתחברים לממד של הצליל, לא למילים, ותינוקות מרדימים עם שירים, עם המהומים, והטונים הנמוכים הם אלה שמרגיעים אותנו. אפשר לחשוב שזה מגיע עוד מהרחם — התדרים הנמוכים הם אלה שנשמעים מתחת למים, והם מקושרים לקולות גופה של האם ולאיזה ערסול, להירגעות".

ואז אנחנו שומעים הודעות בווטסאפ ומוצפים דווקא בתדרים הגבוהים.

"נכון, וכשזה קורה, הקול שלנו זר לעצמנו. בכלל, כשאנחנו מדברים אנחנו מתמקדים במילים שאנחנו אומרים, בתוכן הסמנטי, ואנחנו פחות מודעים לצליל שאנחנו משמיעים, למקצב או לטונציה. כשאנחנו שומעים את הקול שלנו בהקלטות, בהודעות למשל, קורה דבר הפוך: פתאום אנחנו לא שמים לב למילים, ומתמקדים בצליל. הוא לא בשליטתנו, והוא מכה בנו מבחוץ. אנחנו עוברים לממד המטריאלי, והוא זורק אותנו לשלבים המוקדמים, שבהם לקול היה אפקט חזק עלינו — לאקאן מדבר על כך שהקול ממש נרשם בגוף — וכשאנחנו נזרקים לשם אנחנו נערכים לפגוש את הטונים הנמוכים שמרגיעים אותנו, שהרגיעו אותנו אז, ובמקום זה אנחנו פוגשים את הגבוהים, שיותר צורמים, שנחווים כחודרים את גבולות הגוף".

וזה רק חלק מהבעיה. החלק הקטן בבעיה, למעשה. כדי להבין את החלק הגדול, אנחנו כבר נדרשות לפרויד ולאחד ממושגי היסוד שלו, האל־ביתי.

"באל־ביתי פרויד מתייחס לתופעות שמעוררות בנו סוג מסוים וייחודי של חרדה. אלה סיטואציות שבהן מצד אחד יש משהו מאוד מוכר לנו, גם אם אנחנו לא יודעים מהיכן, ובו בזמן יש בהן רכיב שנחווה זר לחלוטין", מסבירה ידלין־גדות. "המיקס הזה, של זרות ומוכרות, מעורר בנו בהלה וערעור, ששונים מחרדות ופחדים רגילים. זו התחושה שיכולה להיות לנו אם, למשל, ניכנס לחדר שינה שלנו ונגלה שמישהו שינה את המיקום של המיטה. אנחנו נכנסים למקום הכי מוכר, אבל הוא אחר. בהתחלה לא קולטים מה השתנה, רק נוצר אפקט סתום של זרות במקום הכי מוכר, וזה מעורר חרדה. וזו התחושה שמתעוררת גם במקרים אחרים שמערבבים עבר והווה, את הפנים והחוץ, מציאות ופנטזיה".

ולמה היא מתעוררת בהודעות הקוליות בווטסאפ?

"כל הקולות שאת שומעת באים מבחוץ. את הקול שלך את אף פעם לא באמת שומעת, כי כשאת משמיעה אותו את מתרכזת בלייצר אותו, לא בלשמוע אותו. אז את יודעת שהקול תמיד בא מבחוץ, את ממקמת אותו בסוכנים שהם חיצוניים לך — ופתאום זה הקול שלך שם בחוץ. כלומר משהו שהוא תמיד פנימי לך הוא עכשיו חיצוני, ועכשיו את האחר. את מפוצלת מעצמך, ומיד נוצרת חוויית הזרה, של זרות מעצמך".

כמו הרגעים שבהם אנחנו לא מזהים את עצמנו בראי או בתמונות.

"נכון, אבל השתקפויות ויזואליות אנחנו רואים כל הזמן, במראות, בחלונות ראווה, באגמים. בהשתקפויות של הקול שלנו, לעומת זאת, אנחנו לא נתקלים. אם נפגוש השתקפות ויזואלית במקום שבו אנחנו לא מצפים לה, יכול מאוד להיות שלא נזהה את עצמנו, וכשנבין שזה אנחנו — ניבהל. בהשתקפות קולית, כיוון שאנחנו לא רגילים להיתקל בה, זה קורה בכל פעם, היא תמיד נחווית כאילו אנחנו חיצוניים וזרים לעצמנו, וזה תמיד מבהיל".

למה זה כל כך מבהיל?

"כי הדבר הכי מוכר, אני, נהפך לזר. האני הוא כבר לא אני, ואני מפוצלת מעצמי. ומה קורה בתוך הפיצול הזה? את חווה את עצמך כזמרת ברים אדומה, כמו שאמרת, ואז את מתפצלת לציפיטפוט. אני מיד אשאל: מה זה זמרת ברים אדומה? נעימה, סקסית, כמובן בוגרת, ופתאום ציפיטפוט: צווחנית, מגוחכת, מבוגרת שמנסה להיראות ילדה, עם קוקיות. זה מאוד אחר, כאילו ציפי שביט היא הסיטרא אחרא שלך, החלקים שאת מפחדת מהם, הלא נעימים, הצורמניים. האחר תמיד מפחיד, מעצם היותו זר".

הפיצול הזה לא יכול לעבוד לטובתנו? שהקול שלנו בהקלטה יישמע לנו טוב יותר מאיך שאנחנו שומעים את עצמנו?

"הוא יכול, אבל זה עדיין פיצול, ופיצול מערער. וישנה גם השאלה בכמה מקרים הקול המוקלט יישמע לנו טוב יותר. הרי גם כשאת עושה סלפי את מוחקת 17 תמונות שלא אהבת ונשארת עם אחת".

ויש עוד נקודה אחת שעליה מתעכבת ידלין־גדות (כן, גם היא לא אוהבת לשמוע את עצמה מוקלטת, "ההרצאות בזום היו חוויה מזעזעת, הסתכלתי והקשבתי ואמרתי לעצמי: 'מי זו?'"). והנקודה הזאת היא שקול הוא משהו כמעט אלים. "יש בצליל אלמנט מאוד שתלטני — אי אפשר לחסום אותו, זה לא כמו לעצום עיניים. אי אפשר לברוח ממנו. ופתאום הקול מבחוץ הזה, של האחר, שאי אפשר להימלט ממנו, שמופיע כצליל ולא כמילים, הוא הקול שלנו. מובן שזה מערער".

הפתרון

להפוך את העברית לשפה קדמית

בחזרה לאמיר אשר, המרואיין היחידי בכתבה שלא מוזר לו לשמוע את ההודעות הקוליות של עצמו. "אני כל כך רגיל לשמוע את עצמי, אני מקריין גם בבית, אני מכיר את הקול שלי לפני עבודת טכנאי ואחריה, עם עיוותים ובלי, אז אין לי בעיה עם ההודעות הקוליות", הוא אומר. "אבל כשרק הגעתי לגלי צה"ל בכלל לא רציתי להיות קריין אלא עורך מוזיקלי, וכששובצתי במחלקת הקריינים הייתי מוקף באנשים עם קולות שגרמו לי להתבייש בשלי. אז עבדתי על זה. המון, ובמשך שנים. עם קלינאי תקשורת, עם מורים לפיתוח קול ולשירה, בעזרת אינספור תרגולים. עד היום אני עושה תרגילי קול בכל בוקר".

יש כאן פתח לתקווה — אתה אומר שאנחנו יכולים לשנות את איך שאנחנו נשמעים?

"כן, ובקלות ובמהירות".

אשר, מתברר, מלמד אנשים לעשות את זה. לצד עבודתו כקריין (בין השאר הוא גם מגיש חלק מההקלטות של כתבות "מוסף כלכליסט") הוא גם הבעלים של און אייר, בית ספר לקריינות, רדיו ופודקאסטים, ובקורסים ובסדנאות שונים מלמד לא רק איך להשתמש נכון בקול, אלא גם איך לשחק איתו יותר.

מה זה אומר? מה אתה מלמד?

"קודם כל אני אומר לאנשים להשלים עם איך שהם נשמעים. זה מי שאתם, תפסיקו להתבייש. אבל אפשר גם לעבוד על זה, בתרגילים של פיתוח קול והגייה. עברית היא שפה בעייתית להגייה, קשה להפיק אותה, היא שפה 'אחורית', גרונית (שבה הנטייה היא להפיק את המילים מהגרון). אבל כשלומדים הפקת קול נכונה לומדים להפיק עברית מקדמת הפה. ברגע שעוברים לקול קדמי אנחנו מיד מפיקים אותו בפחות מאמץ, והוא נשמע יותר נעים, רך, מה שקוראים 'רדיופוני'. וכשמשקיעים פחות מאמץ בהפקה שלו — אפשר לשחק איתו יותר, לכוון אותו להיות יותר נעים. וקל מאוד ללמוד לעבור מקול אחורי לקול קדמי, וכך לשנות את איך שאנחנו נשמעים".

אבל זה עדיין לא משנה את גובה הקול. זה עדיין לא יעניק לציפציפים שבינינו קול בס סקסי במיוחד.

"יש המסגרת הפיזיולוגית שנולדנו איתה, אבל כן אפשר להרחיב אותה. תרגילי פיתוח קול יכולים לעבוד על מיתרי הקול שלנו כדי שנוכל להפיק, ובקלות יחסית, צלילים יותר גבוהים או יותר נמוכים, וכדי שנרגיש יותר נוח לשחק עם הקול באופן שיישמע טבעי. השילוב הזה — של משחק עם גובה הקול, והגייה קדמית ללא מאמץ, לצד הכרה בזה שזה מי שאני וזה הקול שלי — יכול לשנות את איך שאנחנו נשמעים לאחרים, וגם לעצמנו".

אז יש סיכוי, אם בוחרים לעבוד על זה. ואפשר, כמובן, לבחור בהימנעות, להפסיק עם ההודעות הקוליות, ולהמשיך לחיות באשליות לגבי עצמנו ולגבי איך אחרים תופסים אותנו. גישה חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם.