אחותך התאומה יעל עבדה עם אבא שלכן וערכה את סרטיו. היא הלכה לקולנוע, את למחול.

"כן, ולכן יעל חוותה את ה'יומנים' אחרת ממני. לי לא היתה תשוקה לקולנוע, ותמיד חינכו אותנו להיות נפרדות זו מזו, שלא נהיה צל אחת של השנייה. הפרדה טוטאלית, וגם היום אנחנו מתראות מעט מאוד. אבל אצל שתינו אין הפרדה בין החיים לאמנות, ושתינו עוסקות בניצוח — לערוך סרט זה ניצוח שמתבסס על זיכרון ויזואלי של השוטים, ולהעלות ריקוד זה ניצוח על השילוב של תזמורת, סט, תאורה וכמובן הרקדנים. אני הלכתי אל הגוף כי אני אוהבת את הדיאלוג עם הגוף, דרך הגוף אתה מבין הכל, והוא מייצג את האישיות. הייחוד של רקדן בא מהאישיות שלו, וזה מה שמחפשים היום במחול, לא טכניקה — על הבמה האישיות כובשת קהל הרבה יותר מטכניקה".

כילדה בכלל ניגנת בחצוצרה, ורק אחר כך, כנערה, התמקדת בריקוד.

"נכון, הגעתי למחול דרך חברה שלי, שגררה אותי איתה ללהקת בת דור, ומה שקיבלתי שם בנעוריי מז'נט אורדמן (כוריאוגרפית, מייסדת בת דור) עיצב את חיי".

אבל לא יצאת רקדנית.

"בגיל 17 אורדמן היתה מאוד שקופה איתי, ואמרה לי שלא אהיה רקדנית. אז לא קיבלו ציצקס, גוף וכפות רגליים לא טובות — לא היה לי 'גוף של רקדנית'. אבל היא ראתה שיש לי הכישרון, בתפיסת התנועה ובוויטאליות. ובסופו של דבר, עם כל כמה שצילמו אותי כל חיי, יש לי פחד במה די חריף. לרקדנים יש התמכרות לרגע הזה, מול הקהל — ואצלי זה הפוך. אני לא אוהבת בכלל שהקהל מסתכל עליי, ואין לי שום היי מזה, אני רק רוצה לברוח, להיות בצד השני. ובצד השני אני חסרת כל פחד. הדקדקנות שלי במקצוע מאפשרת המון רוגע, גם לרקדנים — כשאתה מדקדק עם רקדן הוא מרגיש בטוח. גם זה דומה למה שאבא שלי עשה ביצירה הדוקומנטרית שלו: כשאתה עושה ריאיון טוב אתה מוציא את האדם במיטבו, וכך גם עם הרקדן".  

עבדת שנים בבת שבע עם אוהד נהרין, והיה שם סיום טעון.

"ניהלתי אמנותית את האנסמבל מ־1994 עד 1998, יחד עם אוהד. באיזשהו שלב הייתי צריכה לנסוע לאופרה של פריז לחודש ולחזור, וההנהלה האדמינסטרטיבית לא אהבה את זה. אני חשבתי שזה מבורך, החופש האמנותי הזה, שיאפשר לי גם ליצור קשרים שיובילו לכך שיהיו לנו מורים זרים לקורסי קיץ, יש בזה ערך מוסף. אבל הם לא אהבו את זה, וזה נגמר. אוהד עצמו כן אפשר לי המון פתיחות, ליצור וידיאו דאנסים, לצלם במדבר, אבל בהנהלה היתה צרות אופקים, חד־משמעית. היה לי חבל, אבל המשכתי הלאה, עברתי למיומנה, עבדתי עם בתי אופרה בעולם, בית האופרה של פריז הוא ממש הבית שלי".

ועכשיו כמנהלת האמנותית של סוזן דלל, בת שבע היא חלק גדול מהמרכז שלכם. כשבניית המשכן החדש של הלהקה תושלם, מה יקרה למרכז שלכם?

"אני לא עוסקת בתקציבים, אלא בניהול אמנותי. יש הרבה זמן עד שהם יעזבו, ואני עובדת, פועלת לפי מה שאני מאמינה בו. אירועים כמו תל אביב דאנס מביאים לנו המון קהל, וחשוב לנו שלסוזן דלל יהיה קו אמנותי ברור, שלא יהיה רק מקום שמשכיר אולמות".

מחול באופן כללי לא נוטה להביא המון קהל.

"מחול צריך להיות יותר קומוניקטיבי, יותר קשור לרחוב, אבל לא במובן של להוריד את האמנות. אני רוצה שגם מוכרת הפרחים מחוץ לאולם תרצה לבוא לפרמיירה. למה מוזיקה היא קומוניקטיבית לכל כך הרבה אנשים ומחול לא? לפעמים אנשים יוצאים ממופע מחול ואומרים: 'לא הבנתי, לא התחברתי, תסבירי לי'. זה מבאס אותי כשאנשים מרגישים ככה. גמרנו עם אגדות הילדים, הנסיך והנסיכה — צריך לשחרר את הציפייה 'להבין'. זה להרגיש, מחול זה משהו שחשים".