ב

ני האדם הפכו למזון. זו לפחות המסקנה שעולה מהתוצרת הקולנועית של התקופה האחרונה: לא פחות מארבעה סרטים אמריקאיים מדוברים עלו בבתי הקולנוע או בסטרימינג — "שירת סרטני הנהר", "טרף" ו"אין מצב" בקולנוע, ו"הטרף" ("Prey") בדיסני+ — וכולם מציירים תמונה דומה: אחרי שנים של אבולוציה, כעת בני האדם הם הניצודים, מוברחים משטחי המחיה שלהם ומוצבים בתחתית פירמידת המזון, בין שהם נאבקים באריה או בטורף חייזר. "בטבע אין מקום לשיפוטיות", מאבחנת גיבורת "שירת סרטני הנהר". "הטבע אינו מקום של רוע, אלא של החיים שממשיכים לפעום, גם אם זה על חשבון יצורים אחרים. הביולוגיה לא מבחינה בין 'אסור' ל'מותר', שהם עבורה אותו צבע באור אחר".

ארבעת הסרטים מחזירים אותנו לעולם פרימיטיבי פרה־מודרני. אלה סרטים לואו־טקיים, שבהם הגיבורים רוכבים על סוסים, ונלחמים בטורפים שמולם עם סכינים, חניתות וחיצים. וכולם מציגים תפיסת עולם יוצאת דופן בקולנוע האמריקאי, שלפיה בני האדם והטבע נמצאים במצב של מלחמת הישרדות תמידית. זהו קרב ללא מניע, אלא חלק בלתי נפרד ממחזוריות החיים, שאי אפשר להימנע ממנה, ולא נותר אלא להילחם עד המוות. אין כאן מקום למשא ומתן, אין כאן עניין של מוסר, אין כאן חטא ועונשו. זה רק הטבע בשיא אדישותו ואכזריותו.

זו גישה שונה בתכלית ממה שמקובל בדרך כלל לראות במיינסטרים של הקולנוע האמריקאי, שבו על פי רוב הטבע יוצא משליטה רק בגלל רשלנות האדם ויהירותו. ראינו את זה ב"אווטאר", למשל — סרט אקולוגי הקורא לאדם להתמזג באופן הרמוני עם הטבע, לכבד אותו ולהתפייס איתו. וראינו את זה גם ב"פארק היורה", שבו חיות הטרף תקפו את בני האדם כעונש או נקמה על ההיבריס שלהם לשבש את סדרי בראשית ולשבט דינוזאורים אחרי הכחדתם.

הסרטים הללו מהדהדים את תפיסת העולם של המפלגה הדמוקרטית, שהעבירה בשבוע שעבר תוכנית פורצת דרך ומרובת תקציב להילחם במשבר האקלים. זו תפיסת עולם שמאשימה את האדם המודרני במשבר האקלים, ואם הוא קלקל — עליו לתקן.

לעומת זאת, באופן בלתי צפוי, ארבעת הסרטים האלה מציגים את הטבע מנקודת מבט דטרמיניסטית: כזה הוא העולם ואין מה לעשות נגדו, האדם הוא פסיק קטן בבריאה ואין בכוחו לקלקל או לתקן, רק להילחם על חייו. זו תפיסת עולם המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, שרואה בניסיונות הפרוגרסיביים להילחם במשבר האקלים והאנרגיה אקט של כפירה באל. העולם הרי מתנהל כפי שהבורא ברא אותו, וכל מה שקורה הוא חלק מתוכנית שמימית שהאדם לא קשור אליה.

אלה גם דימויים המזוהים עם תנועות פשיסטיות, שמשתמשות ברעיונות של טבע אכזר ועיוור, שבו אין מוסר ואין טוב ורע. ומכיוון שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהאורגניזם הטבעי, התפיסה הדרוויניסיטית של הברירה הטבעית, החזקים שאוכלים את החלשים, צריכה להיות מושתתת גם בין בני אדם.

לא במקרה הגיבורים בארבעת הסרטים החדשים באים מתוך אוכלוסיות פריפריאליות מוחלשות: אפריקאים־אמריקאים ב"אין מצב" ו"טרף", נערה אמריקאית־ילידית ב"הטרף" ונערה דרומית ענייה ממשפחה מפורקת ב"שירת סרטני הנהר". כל זה מדגיש את הרעיון שאיתני הטבע לא נלחמים כאן בלבן הכובש שהזיק להם, כפי שהכרנו מסרטי אסונות קודמים, אלא דווקא בחסרי הישע.

ארבעת הסרטים אפקטיביים מאוד בהצגת הקונפליקט שבין האדם לטבע — בין שבאופן מציאותי או על־טבעי על דרך המשל והמטאפורה. אבל הצפייה בהם ברצף מעוררת ייאוש. כאילו הוליווד הביטה בטבע שיצא משליטה והחליטה להרים ידיים. אם הבית הלבן מנסה למצוא דרך לייצר הסכם שלום אקולוגי, להחזיר את הטבע למסלולו התקין, להוריד את הטמפרטורות, לשמר משאבים ולהעניק תקווה, הרי שדווקא קולנוע המיינסטרים, יצרן הפנטזיות האופטימיות של העולם, עבר לדטרמיניזם קודר והכריז על מלחמת חורמה בין האדם לטבע. מלחמה שגם אם האדם ינצח בה, הוא ייצא ממנה בשן ובעין.