"

וודסטוק" היא מילה נרדפת לתרבות נגד: היפים שנלחמים למען השלום בעזרת סקס, סמים ורוקנרול. אבל הקאמבק שעשה פסטיבל המוזיקה ב־1999 התגלגל להיות מסע הרס, ביזה ותקיפות מיניות כה טראומטי שהוא הונצח השנה גם בסרט הדוקו "וודסטוק 99': שלום, אהבה וזעם" (HBO), וגם במיני־סדרה "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'" (נטפליקס).

שתי היצירות דומות וקושרות בין הסלמת האירועים לתאוות הבצע של המארגנים: אנשים נדרשו לשלם מחיר מופקע על מים; תאי השירותים היו מעטים; כמויות הזבל העצומות לא פונו; והמאבטחים היו מעטים ולא קיבלו שום הכשרה.

ובכל זאת יש הבדל מהותי בין שתי היצירות: הסרט של HBO הסביר את האסון במפגש שבין המארגנים החמדנים לבין הקהל — צעירים לבנים פריבילגים, ולבין רוח התקופה — עידן ה"ניו מטאל", שגרם לכל אותם ילדי שמנת לחשוב שהם מדוכאים בידי המערכת ומסורסים בידי המין הנשי, ולכן מגיע להם להשתלח לכל עבר. אבל כל זה לא קיים במיני־סדרה, שמפנה את האצבע המאשימה רק לעבר הקפיטליזם החזירי.

אין ספק שהתנאים בפסטיבל היו בעייתיים מאוד, אבל חום וצימאון אינם מצדיקים את מאות התקיפות וההטרדות המיניות. אלו דברים שאחראים להם רק המשתתפים בפסטיבל. ובכל זאת "קטסטרופה מוחלטת" מסירה מהם אחריות למעשיהם כמעט לגמרי. מקרב כל המרואיינים שבה אין אפילו אחד שהשתתף בהשתוללות ובביזה. אנחנו רואים אותם רק כגוש המון חסר פנים. שהרי אם ניתן פנים לאותם אנשים, נצטרך גם לנסות להבין מה גרם להם להתנהג ככה ולהטיל עליהם אחריות אישית.

הדטרמיניזם הזה מאפיין יותר מדי אקטיביסטים בימינו. ממשבר האקלים ועד הכיבוש: הדטרמיניסטים, שמאשימים את "המערכת" בחוליי החברה, מתנערים מקריאה לפעולה לאזרח הקטן, כי השפעתו על המצב זניחה ממילא. אבל זו גישה מסוכנת. אנשים חייבים להאמין שיש להם יכולת בחירה והשפעה על העולם. וגם אם עיקר האחריות לאסונות מגיע מגורמים גדולים כמו השיטה הקפיטליסטית או המדינה, אסור שנתעלם מחשיבותה של האחריות האישית. אחרת כולנו נתנהג כמו אותם צעירים בוודסטוק: נייצר ערמות של זבל ואז נבעט בהן בזעם, רק כי הן שם.