27

סרטים עלילתיים באורך מלא, מגוונים בתוכניהם ובסגנונם, התמודדו על מקום בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר" בתחרות פרסי האופיר. ובכל זאת החמישייה הסופית שבחרה האקדמיה בשבוע שעבר יצאה הומוגנית למדי: ארבעה מתוך החמישה הם סרטי ביכורים או סרט שני (שבקרנות הקולנוע עדיין נחשב מסלול ביכורים), ושלושה הם סרטים קאמריים שמתרחשים כמעט כולם בלוקיישן אחד: "ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק מציג ארבעה אנשים בדירה אחת; "קריוקי" של משה רוזנטל מתרחש ברובו בין ארבעה אנשים בשתי דירות; ו"סינמה סאבאיא" של אורית פוקס רותם דוחס שמונה נשים לחדר אחד. ואפילו "הדרך לאילת" של יונה רוזנקיאר, סרט מסע שמתהדר במרחבים הפתוחים של מדינת ישראל, בסופו של דבר מצטמצם לסיפורם הקאמרי והנזירי של אב ובנו. צפייה מרוכזת בכל הסרטים הללו יוצרת תחושה קלאוסטרופובית שמבהירה כי הקולנוע הישראלי חזר לתקופת דלות החומר.

איך הגענו למצב הזה? זה מתחיל בתקנה החדשה, שדרשו איגודי היוצרים מקרנות הקולנוע ב־2018, להקטין את כמות הסרטים שהקרנות מעניקות להם תמיכה בסך 2 מיליון שקל, ולתת פחות כסף ליותר סרטים. כך התקנה הזאת נראית בשטח — יותר סרטים דלי תקציב. ואם בעבר היה אפשר למנף מיליון שקל להרבה יותר מזה — בזכות משקיעים פרטיים, זכייניות וקופרודוקציות זרות — כיום זה כמעט בלתי אפשרי משלל סיבות: אוניברסליות, כמו משבר הקורונה ומשבר כלכלי עולמי; מקומיות, כמו יוקר המחיה שהלך והאמיר, כך שמיליון השקלים שמעניקות הקרנות קונים כ־30% פחות לעומת לפני שלוש שנים, או הפיקוח חסר השיניים של הרשות השנייה על ההשקעה של זכייניות הטלוויזיה בקולנוע; ונקודתיות, כמו מערכות בחירות חוזרות שמקפיאות את העברות הכספים ממשרד התרבות לקרנות הקולנוע.

וכשסרטים נראים דלים — עם מעט ימי צילום ומעט יכולת להשקיע באיכות ההפקה — הקהל שומר מהם מרחק. הרי תמורת אותם 40 שקל אפשר לקבל סרטים מושקעים הרבה יותר. וכשהקהל בורח, גם המשקיעים הפרטיים בורחים, וחוזר חלילה. כך נראה משבר.

ועם הצנע מגיעה גם צרות עין, שהיא הבעיה העיקרית ברשימת המועמדים לסרט השנה בפרסי אופיר: היא מעלימה ומכחידה את העובדה שיש גם קולנוע אחר בארץ, קולנוע של יוצרים שהם לא בראשית דרכם אלא של מאסטרים, שעדיין מצליחים לגייס תקציבים גבוהים יותר וליצור סרטים נזיריים פחות. "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן — סרט אנימציה מרהיב בתקציב בינלאומי של 20 מיליון יורו — הוא היחיד מתוכם שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, וזהו. לא לבימוי, לא לתסריט. "השתיקה" של שמי זרחין, "בתולים" של מאור זגורי, "ילדים של אף אחד" של ארז תדמור ו"יוני 0" של ג'ייק פלטרו — כולם סרטים מרשימים בנפח הקולנועי שלהם, קיבלו רק מועמדויות בקטגוריות משניות יותר, אבל מקטגוריית הסרט הטוב ביותר הם נפקדים.

למה? הסיפור של פלטרו אולי יסביר. מדובר בסרט תקופתי שצולם כולו בידי צוות ישראלי בישראל (ועוד כמה ימי צילום באוקראינה), אבל נהגה ובוים בידי במאי אמריקאי (וסלב, הוא אח של גווינת' פלטרו). התוצאה מרשימה ממש. התסריט, הבימוי והמשחק מצוינים, ועדיין הסרט קיבל אפס מועמדויות. אולי כי בתקופה שבה הקולנוע הישראלי נאבק על כל שקל, סרט שהיה לו כסף מעורר קנאה. ואולי כי פלטרו הוא פשוט לא אחד משלנו, ומי הוא שיבוא וייקח לנו את התקציבים.

אלף חברי האקדמיה עדיין מביטים בתעשייה במבט קרתני, ורואים במוסד שלהם לא כלי לקידום הקולנוע הישראלי, אלא מועדון פרטי לקידום עצמי, ובמאים כוכבים עם תקציבים גדולים וביטחון עצמי הם לא הפנים שהתעשייה רוצה לקדם. תדמור, זרחין ופולמן כבר זכו בפרסי אופיר, ולכן הציפייה היא שהם עכשיו ייתנו הזדמנות לצעירים מהם. זו גם אחת הסיבות לכך שהבמאים הוותיקים, זוכי הפרסים לשעבר, שסרטיהם זכו להצלחה מקומית ובינלאומית, ברחו לטלוויזיה.

גם אם נניח שחברי האקדמיה באמת הצביעו לסרטים שהם הכי אוהבים, ללא שיקולים זרים, אי אפשר להתעלם מההטייה העקבית של פרסי אופיר נגד יוצרים מבוססים: מתוך 32 זוכי פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, 18 היו סרטי ביכורים. מ"שורו" עד "אסיה", יש העדפה עקבית וברורה במשך כל שנות האקדמיה לקדם את הצעירים ולהעלים את המנוסים. זה הופך סרט כמו "קריוקי" למועמד מוביל לזכייה, רק בזכות העובדה שמדובר בסרט ביכורים של במאי שמסתמן ככוכב הגדול הבא של הקולנוע הישראלי.

אם זה אכן יקרה, אז לצד השמחה והצהלה המוצדקות, צריכה להתגנב ללבו גם חרדה קטנה שיודעת לחזות שמהסרט השלישי ואילך, גם אם סרטיו רק ילכו וישתפרו, ותקציביו ילכו ויגדלו, הסיכויים שלו לזכות בפרס אופיר ילכו וידעכו. כי ככה זה כאן: כל עוד הדור הנוכחי מנהל את האקדמיה ומצביע בה, זה לא באמת פרס אופיר, זה "הכוכב הבא".