*

תקופת החגים היא זמן סיכומי השנה בתעשיית הקולנוע הישראלי, אבל השנה אין שום סיכום. כבר חצי שנה חלפה מאז נסגרו בתי הקולנוע, ובמהלכה אף סרט חדש לא הגיע לקהל הרחב. ובשעה שבשאר העולם האולמות מתחילים אט־אט להיפתח מחדש, הקהל לומד לשמור מרחק ולעטות מסכות, וסרטים חדשים מתחילים לטפטף החוצה, ישראל חגגה את ראש השנה תשפ"א עם סגר שני.

בחצי השנה האחרונה, בניסיון להבין איך מתמודדים עם בתי קולנוע סגורים, התעשייה העולמית הבחינה בין שני מעמדות: סרטי הענק, אלה שמפיציהם ציפו להכניס לפחות מיליארד דולר, נשמרו ליום שבו בתי הקולנוע ייפתחו מחדש. ולעומתם, סרטים קטנים יותר נשלחו לשירותי הסטרימינג והצליחו לייצר סביבם באזז נאה בהיעדר תחרות מסרטי הענק. ומה קרה בזמן הזה בישראל? הלם קטטוני. אף מפיק או מפיץ לא מעז להפיץ סרטים עלילתיים בבכורה ב־vod או בסטרימינג מתוך חשיבה מיושנת להחריד (בזכות דוקאביב, גורלם של סרטי תעודה חדשים היה מעט טוב יותר, והם כן הוצגו באתר הפסטיבל).

היחידים שקלטו בזמן מה קורה ומה תפקידם במצב החדש שנוצר היו אנשי סינמטק הרצליה, שימים אחדים אחרי תחילת הסגר במרץ השיקו סינמטק אונליין, עם לינקים שהופצו לצפייה חינמית בווטסאפ. המיזם פעל עד סוף אפריל, ובשיאו 5,000 איש קיבלו בכל ערב לינקים לצפייה לסרטים, רובם קלאסיקות ישראליות או סרטים קצרים. זה היה מיזם ללא כוונת רווח, שבו סינמטק הרצליה שילם לכל היוצרים, אבל לא גבה כסף מהקהל. הצלחתו הוכיחה שיש צמא לסרטים ישראליים בסגר. "המוסד", שובר הקופות הישראלי של הקיץ שעבר, הביא 1,800 צופים בתוך 24 שעות בפורמט הזה. סרט קטן וניסיוני כמו "אפריקה" גרם ל־500 איש לצפות בו בארבע השעות שבהן היה זמין לצפייה. ואם מיזם ללא כוונת רווח, שנעזר רק בקבוצות ווטסאפ ופייסבוק, מגיע למספרים כאלה, תארו לעצמכם מיזם עם כוונת רווח, שגם משקיע כסף בשיווק ופרסום.