מה הטעם
//
אסף אביר
//
סטיילינג וצילום: Roshianu&Moloko
מה הטעם
אסף אביר
סטיילינג וצילום: Roshianu&Moloko
מה פשיזם עושה ללשון?
ת
שפ"ב היא שנת שמיטה — שנה של מנוחה לאדמה והקדשת תנובתה לנזקקים. הטיימינג מעולה, וחבל שהמצווה עצמה התרוקנה מתוכן. כיום הממשלה דואגת לכשרות ולפיצוי החקלאים המשתתפים, וזהו. רוב הירקות עצמם יושמדו ולא יגיעו לעמותות.
אבל לא חייבים מצווה. מה אם בחורף הקרוב כל משפחה בישראל תקצץ כשביעית מהוצאות המזון, ואת החמין של שבת נכין רק מעודפי השבוע — מכ־19 מיליארד השקלים של אוכל שאנחנו זורקים לפח, מדי שנה? האפונים האחרונים בשקית, הכנפיים האחרונות בפריזר, חלקים בירקות ובבשר שנלמד משפים איך לחלץ מהם טעם נהדר — את כולם נהפוך לתבשיל קדרה, והחיסכון ייתרם. טעים, כלכלי, וגם מרגש.
היה נוהג אמיתי כזה, לצערנו בגרמניה הנאצית. מדי יום ראשון, בין אוקטובר למרץ, משפחות הרייך ישבו לארוחה פטריוטית של אַינְטוֹפְּף־זוּנְטַאג, "נזיד יום ראשון" צנוע, שהוכן מעודפים ושאריות וסימל את שותפות הגורל הגרמנית ואחדות האומה, וגם את גווניה. לכל חבל ארץ היו האינטופְּפים שלו: בבוואריה מרקי ירקות, בסקסוניה תבשילים "גולאשיים" כבדים, בהמבורג נזידים קרמיים. ספרי בישול ועיתונים התמלאו בחורף במתכוני קדרה ובטיפים לצמצום הבזבוז, וציורים רומנטיים שנתלו במוזיאונים הציגו כפריים סביב הקדרה המשפחתית, אף שהמסורת הומצאה ב־1933. עד אז הגרמנים אכלו בימי ראשון צלי מפואר.
פשטידה טוטליטרית
מתכון גרמני מ־1941
1
> עלי קייל, 750 גרם
> מים, 2 כוסות
> חלב רזה, 2 כוסות
להכניס לסיר קטן, לבשל עד ריכוך כמעט מלא, ולקצוץ את הקייל דק
2
> לחם יבש, 150 גרם
להשרות בחלב רזה
3
> בשר טחון משאריות של נקניקיות ונקניקים, 150 גרם
> בצל
> קימל
להקפיץ יחד
4
> הקייל הקצוץ
> הלחם המושרה
> הבשר המוקפץ
> ביצה
> מלח
> קצת קמח
לערבב יחד, להכניס לתבנית
5
> התבנית
להניח בתנור באמבט מים ולאפות ב־180 מעלות, 45 דקות עד שעה
* מתוך הספר: "Hausfrauen, jetzt verwendet was die Scholle spendet! Nahrhafte, gesunde Kost aus heimischer Scholle" ("עקרות בית, מעתה השתמשו במה שנגיש בסביבתכן! אוכל ביתי בריא ומזין")
אם אתם קוראי "מוסף כלכליסט" אתם כנראה יודעים איך פוליטיקה משפיעה על שוק המזון ועל מה שאנחנו אוכלים. פחות ברור איך פוליטיקאים יכולים להשפיע עלינו באמצעות אוכל. איך משנים דעות והתנהגות בעזרת טעם — לא באמצעות קיצוב אוכל או ההקשרים והסיפורים סביבו, אלא דרך הביס.
לעריצים זה חשוב. בפשיזם הכל פוליטי והכל דחוף. פשיזם הוא לא כינוי לדעה הפוליטית של הצד השני, אלא גישה לחיים, שאפשר לתמצת לרעיון אחד: ביטול זכויות הפרט למען זכויות העם. משם נגזר הכל, לרבות הציווי לא לחיות לשווא, ולפעול בקשיחות להגשמת ייעודנו המפואר, כבר עכשיו.
לאוכל היה בזה תפקיד חשוב. עם חזק עשוי מאנשים חזקים, שצריכים מזון מחזק. הביטוי השחוק "אתה מה שאתה אוכל" הוא — מוכנים? — ססמה שהנאצים אימצו. הוא נולד במאה ה־19, והאנתרופולוג לודוויג פוֹירְבַּך השתמש בו כדי להסביר את כישלון מהפכת העצמאות הגרמנית ב־1848. בסוף מאמר רצוף הסברים פסאודו־מדעיים על תזונה ועיכול הוא כתב: "המזון הופך לדם, שהופך ללב ולמוח, ולמחשבות ורגשות. הוא יסוד החינוך. עם יתחזק ממזון טוב, לא מנאומים צדקניים". ואז הוא המליץ לעבור מתפוחי אדמה ש"מרקיבים את הדם" לקטניות.
ועל המחשבה הזאת, שאוכל הוא אמצעי לחזק את הגוף והנפש או להחליש אותם, בנו הרבה. הנאצים דחו את כל הגסטרונומיה המערבית "המנוונת", שלדעתם אחראית לתבוסות הצבאיות של צרפת, "עם שכולו כסף וקיבה" כדברי גבלס. באיטליה, פיליפו מארינטי, מחבר מצע המפלגה הפשיסטית, קרא להחרים את הפסטה ש"משרה רוח תבוסתנית על הגוף". מוסוליני עצמו דגל ב"ריבונות על העיכול", החרמת מזון מיובא, ומעבר לתזונה איטלקית אמיתית — מקומית, עונתית ואוטרקית. רק מה שגדל באיטליה.
זה המטבח הפשיסטי. ראשית, הוא פשוט: אוכל במקום גסטרונומיה, צמחים במקום תבשילים. שנית, הוא מקומי־עונתי: ה”מחקרים” הנאציים “גילו” שלאדם הכי בריא לחיות בנחלת אבותיו, כי גופו מתאים לאקלים שם ולתבואה שגדלה שם. מלפפון שגדל ביוון מתאים פחות לגופם של בני אדמת גרמניה. זה חלק מהתורה הסדורה שעומדת מאחורי שאגות ה”דם ואדמה!” של הרבה ניאו־נאצים בני זמננו, גם אם נדמה שבעיניהם זו סתם קריאת קרב מאיימת.
עוד במוסף כלכליסט
וכך, המטבחים הלאומיים של גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וספרד של פרנקו בשני העשורים הראשונים לכינונה דמו זה לזה: מטבח אוטרקי צנוע של פירות וירקות, קטניות, מעט בשר ומעט טיפול ובישול. בלי מתאבנים וקינוחים (לפחות באידיאולוגיה) ותמיד משביע ובריא.
כמובן, התכתיב התזונתי הזה נוח במיוחד למדינות בדלניות שמצויות במלחמה תמידית: הסגפנות מפנה כסף שאפשר לתרום למאמץ המלחמתי. וכשהמלחמה התארכה והמזון אזל, הכתבות בעיתונים שהבטיחו "עוף בכל סיר" התחלפו בכתבות שקראו לקיצוב מזון לפי גזעים, ובסוף, במאמרים על חיזוק הנפש באמצעות צום.
אבל בתזונה הפשיסטית הפשוטה יש עוד סוד. משהו בה מחלחל עמוק, ומשנה את מי שחי לפיה. לא בגלל סיבה תזונתית, ולא בגלל תחושת השליחות שמרחפת באוויר הפשיזם. בגלל השעמום. כשנחשפים ליותר מאכלים וטעמים, מפתחים אנינות. מכירים, ולומדים ליהנות מהלא־מוכר. ככל שנחשפים פחות, הטעם האישי מתקהה. הזר מרתיע יותר וטעים פחות. ילדים שגדלים אל תפריט מצומצם וסגור, אנטי־גסטרונומי, יהיו מבוצרים יותר מפני תרבויות העולם, ומפני אנשיו. הטעם הלא־מושך של "שאר העולם" יתחרז אצלם עם יתר הגינויים, ויפחית מחדוות הגילוי. זה בעצם הדבר האמיתי היחיד שיש לפשיזם להציע, וזה טעמו — טעם המחיקה.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
