חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// המובטלים הצעירים יישארו מחוץ למשחק /// השוק הפרטי צריך ליצוק תוכן בהסכמי השלום /// המשבר האקולוגי תוקף בשתי חזיתות /// הקניות ברשת מזניקות את מכירות רשתות השיווק

עוד גל מובטלים

לחלץ את הצעירים

הענפים שנסגרו בסגר השני לא מותירים ספק: גם הפעם בעיקר הצעירים ייפגעו. הם אלה שמאיישים חלק ניכר מהמשרות במסעדות, במסחר הקמעונאי, במלונאות ובחינוך הבלתי פורמלי. הבעיה בקרב הצעירים חמורה עוד יותר משום שחיילים משוחררים שאינם מוצאים עבודה לא נספרים כמובטלים, והם רק הולכים ומתרבים. בניגוד למחשבה הרווחת שהצעירים יסתדרו, האמת היא שאבטלה בראשית החיים המקצועיים עלולה לפגוע בכל מהלך הקריירה. היא גם עלולה להוליד אצל אותם צעירים תרבות של חוסר מעש, שקשה מאוד להשתחרר ממנה. הממשלה הוכיחה בחצי השנה האחרונה שהדבר המורכב ביותר שהיא מסוגלת לעשות כדי להתמודד עם המשבר הוא לרשום המחאות, ואפילו פה היא מקרטעת. כדי להתמודד עם אבטלת צעירים כרונית היא תידרש להרבה יותר. ומה היא מנסה לעשות? תוכנית ההכשרה המקצועית שמדברים עליה כבר חצי שנה תקועה, כי שר האוצר ישראל כץ מבקש להשתלט עליה. תוכנית ספציפית להתמודדות עם בעיית אבטלת הצעירים אין בשלב זה אפילו על השולחן - שלא לדבר על תקצוב ויישום עתידי. כך שבינתיים עשרות אלפי החיילים המשתחררים רק מעצימים את הבעיה ולא סופרים אותם - תרתי משמע.

/// שחר אילן

ההסכם עם האמירויות

תור המגזר העסקי

חוסר סימטריה. כך אפשר לסכם בשלב זה את הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. בעוד בצד האמירתי נדמה כי אזרחי המדינה חיכו להסכם, יודעים בדיוק מדוע הוא נחתם ומה יוכלו להרוויח ממנו, בצד הישראלי המצב שונה בתכלית. ההסכם נחת על מרבית הישראלים בהפתעה מוחלטת וללא נימוקים. הוא לא הגיע בסופו של תהליך שלום שהבשיל, עם משמעויות אסטרטגיות וכלכליות, ולא קדם לו מהלך דיפלומטי פומבי. אולי בגלל זה הוא נתפס כעוד תרגיל הסחת דעת מבית היוצר של ראש ממשלה שהוגשו נגדו כתבי אישום.

אבל גם אם ההסכם עצמו נולד כתוצאה מאינטרסים שאינם נקיים משיקולים זרים, וגם אם הורתו היא ממשלה שאיבדה את אמון הציבור, לפעמים ממזרים יכולים להפתיע לטובה. לכן כעת המגזר העסקי צריך לקבל על עצמו את המשימה של הממשלה הלא מתפקדת, ולהבטיח שהפוטנציאל הכלכלי האדיר הגלום בהסכם עם איחוד האמירויות לא יתפספס. לא בטוח שהממשלה, שזכתה להסחת הדעת שהיתה זקוקה לה, תתאמץ לסייע בעניין הזה.

/// סופי שולמן

הקמעונאיות שוב נהנות

לומדים אונליין

בהיעדר תרופה, חיסון או ממשלה מתפקדת כדי להתמודד עם התפרצות הקורונה, נותרה ההיאחזות בפסטה ובבשר כלי יחיד בידי הציבור להתמודדות עם הסגר. זו הסיבה לזינוק במכירות המזון, שהוא חריג גם בהתחשב בעובדה שכמעט כל הישראלים תקועים בארץ. החרדה וחוסר האונים מתורגמים למילוי המזווה הביתי, וברשתות המזון לא מפסיקים לחייך. ומכיוון שמזון הוא מוצר מתכלה, רכישות הענק כרגע לא צפויות להסתיים בצניחה בצריכה, אלא לכל היותר בחזרה לשגרה.

המגמה שצריך לשים לב אליה היא החדירה המהירה של האונליין לקמעונאיות המזון, בעידוד הסגר. בשבוע שעבר זינקו המכירות ב־92.1%, והן צפויות רק להמשיך לצמוח. במקביל הקמעונאים לומדים לצמצם את הוצאות התפעול הגבוהות של מכירות האונליין, ויותר ויותר רשתות כבר מצליחות להרוויח מהפעילות, שעד לאחרונה היתה הפסדית. באופן נדיר, המגפה יצרה תחום שבו גם הקמעונאי לומד להרוויח, וגם הצרכן יכול לקבל שירות מותאם למצב. נשאר רק לדבר על המחירים.

/// נורית קדוש

צילום: אי.פי.אי

משבר ההכחדה מחריף

להתראות, חיות

לא משנה מה נעשה, נראה שכבר נדפקנו. כשגל החום המטורף שעבר על ישראל בחודש האחרון טרם חלף לחלוטין, וכשקליפורניה נחנקת מעשן שרפות הענק במדינה, ברור לכל מי שעיניו בראשו שמשבר האקלים הוא כבר לא משהו תיאורטי אלא תופעה שמתרחשת כאן ועכשיו, ושחייבים לעשות משהו כדי להאט אותו (על בלימה כמעט אף אחד לא מדבר). והמשהו הזה הוא בעיקר היפרדות מדלקי מאובנים לטובת מעבר לאנרגיות מתחדשות.

אבל מחקר שהתפרסם לאחרונה מעלה שהחומרים הדרושים לבניית תשתיות אנרגיות מתחדשות — האלומיניום, הקובלט והמתכות הנדירות שדרושות לבניית הפאנלים הסולאריים וטורבינות רוח — נמצאים באזורים שמהווים בית גידול למינים רבים שנמצאים בסכנת הכחדה, והפעולות לכרייתם עלולות להחריף את משבר ההכחדה (שבתורו, מואץ בגלל משבר האקלים). מחקר זה התפרסם כמה ימים לפני דו”ח של האו”ם, שגילה שאף מדינה לא עמדה ולו באחת מ־20 המחויבויות שנקבעו לפני עשור במסגרת הסכם בינלאומי שנועד לבלום את אובדן המגוון הביולוגי של כדור הארץ. כלומר, ניסיון לפתור משבר אחד יוביל באופן בלתי נמנע לפתרון משבר אחר, מה שעלול להחריף את המשבר המקורי — כמו ציור מתעתע של אשר, שאין ממנו מוצא אפשרי. נדפקנו, וייתכן שאין כבר דרך לתקן.

/// עומר כביר

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מה מקומה של הכפרה בעידן של התנערות מאחריות

המטרה מאחורי יום הכיפורים היא לאפשר לנו לפתוח דף חדש. פעם שלחנו ככפרה את השעיר לעזאזל, היום אנחנו עושים כפרות, או צמים או רק חושבים על רעות שעשינו. הכפרה היא ההזדמנות שלנו לתקן מה שהתקלקל. הרי אף אדם לא מושלם, ואיזה ערך יש לקיום האנושי אם לא נדע לסלוח, ובעיקר – אם לא נאמין שהאל יכול לכפר לנו על מעשינו?
הכפרה היא מנגנון שהפך להיות כל כך נעים, עד שהמילה נהפכה לברכה. כשנטע ברזילי מברכת את אומות אירופה ב"כפרה עליכם", יוצא שבלי דעת היא אומרת להם שהם כל כך נהדרים – שהיא מוכנה להיות הכפרה על הדברים הרעים שהם עשו. בגדול, חוסר המודעות הזה נובע מכך שזנחנו את הדבר האמיתי שעומד מאחורי הכפרה – האשמה.
לא סתם הווידוי היהודי מתחיל ב"אשמנו". הדרך לכל כפרה עוברת קודם כל בקבלת אחריות ובהבנה שעשיתי משהו רע. ולמה זה חשוב? כי כיום בישראל כפרה אינה שלב שאפשר להגיע אליו. אף אחד לא חולם להגיד "אשמתי" סביב המשבר הרפואי והכלכלי שמתרחש. כל אחד שמח להאשים את מי שסביבו, והגדיל לעשות סגן שר הבריאות שטען שהאחראים האמיתיים להפצת הקורונה הם הילדים שלא הקפידו על הוראות. כנראה השנה ילדים יצטרכו לצום ולהתוודות כדי לזכות בכפרה המיוחלת.
בתקופה הזו, האידיאל של יום הכיפורים רלוונטי מתמיד. הרעיון שכל אחד יקבל אחריות על עצמו, יבין איפה היה לא בסדר וינסה לתקן חשוב במיוחד. אלא שבינתיים כל אחד חושב שזה בכלל לא עסק שלו. וגם אם שלו, אין לו כוונה לקבל אחריות. כולם מעדיפים להתעסק במה שאחרים עשו. הם אלה שאשמו ובגדו וגזלו ודיברו דופי. ואנחנו? כפרה עלינו.