יום ב', 17:30, רח' רבי עקיבא

לילה שלם של המולה נדחס לשעתיים טרום עוצר

בשעת ערב מוקדמת התנועה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק ערה, בדיוק מה שאתה מצפה לראות ערב חג ברחוב ראשי של עיר גדולה. שום דבר מיוחד. אפשר להסתובב בניחותא בין החנויות ולשוחח עם הסוחרים המתוסכלים. אבל בשעה 18:30, כמעט בבת אחת, העומס ברחוב נהפך להמולה רבתי. ברחוב כבר ממש קשה לזוז, ובתוך הבוטיקים הצפופים הלקוחות נדחסים כמו סרדינים, מקווים לרכוש עוד חולצה לבנה, חצאית מהודרת או טלית חדשה לחג. המתח ניכר באוויר. בעוד שעה וחצי יוטל הסגר הלילי על העיר האדומה, וכולם צריכים להספיק לסיים את הקניות הדחופות עד אז.

עם כל הכבוד לתל אביב, בני ברק היא העיר ללא הפסקה האמיתית. בהיעדר המון אפשרויות בילוי וצריכה שמותאמות לחרדים, רבים מהם נוהרים לכאן מכל רחבי הארץ לפסטיבל של שופינג. בהלת הקניות מתחילה בסוף חודש אב, אז יוצאים תלמידי הישיבות לחופשה השנתית, ומסתיימת בסוכות. 30% ממחזור המכירות השנתי של החנויות נצבר בתקופה הזאת. יתר ההכנסה מגיעה בעיקר לקראת פסח, ושאר השנה שגרתית למדי.

אבל השנה מגפת הקורונה זימנה סגרים בול בחגים הגדולים והחריבה לסוחרים את תקופת השיא. "רק בפסח הפסדתי 400 אלף שקל, ועכשיו אני מעריך שאפסיד 200 אלף שקל בקלות", אומר ארז בקאוה, בעל חנות נעליים. בחנות משוטטים בזמן הזה אמא ושלושת ילדיה, מודדים נעליים לכל המשפחה. ככה זה כל שנה בבני ברק: ביגוד והנעלה קונים לפני ראש השנה, ומוצרים לבית — לפני סוכות. בינתיים נכנסת עוד משפחה פנימה ובקאוה מעיר לשתי המשפחות להתרחק זו מזו. "אנשים מתעצבנים עליי כי אני לא נותן להם להיכנס", הוא מספר. "כל היום אני נלחם פה שישימו מסכות. נראה לי של־90% מהלקוחות שלי כבר היתה קורונה, כך שהם לא מפחדים. אני צריך להיות שוטר ופקח".

בני ברק חיה בלילה. בכל ימות השנה, ובייחוד בחגים, לא נדיר להיתקל במספרה פעילה באחת אחר חצות או באנשים שיוצאים בשעות האלה מהמכולת עם שקיות מתפקעות ממצרכים. כשיום הלימודים הארוך בישיבות מגיע לסופו והחום הכבד מתחיל להתפוגג (ובחליפה הוא כבד עוד יותר), אנשים מתחילים לחיות. אבל היום, חמש דקות אחרי השעה שבע, שבה לרוב מתחילה ההמולה, המשטרה מתחילה לכרוז בשתי שפות — עברית ויידיש — ומורה לאנשים לחזור הביתה. המוני האנשים מתפזרים, סוחרים לחוצים ממהרים לקפל פנימה את הסחורה שנפרשה ברחוב, ואפילו הקבצנים מראים סימני עצבנות: כדי לצאת בכל זאת עם קופה יומית יפה, הם מתמקמים בצמתים המרכזיים במקום לעבור מחנות לחנות ולבקש נדבה, נעמדים מול הזרם הגובר של העוברים והשבים בתקווה שמישהו מהממהרים לשוב הביתה יחוס עליהם. מהר כפי שנבנתה ההמולה, כך היא נשתתקה. בערך.

הפעילות אמנם נרגעת, אבל גם אחרי השעה שמונה העיר ממש לא דוממת. העסקים סגורים, אבל נהר של אנשים שוטף את הרחובות, ממשפחות שמטיילות יחד ועד תלמידי ישיבה שמתגודדים בסמוך לישיבות שלהם. האוטובוסים פועלים כרגיל ושוטרים כמעט שלא נראים בסביבה.

צריך לומר ביושר שהעוצר הלילי שהוטל על בני ברק נראה כמו בדיחה. מחסומים אמנם הוצבו בכניסות לעיר, אבל החיילים שמאיישים אותם נראים בעיקר משועממים, ואני בעצמי מצליח לעבור כמה מהם בלי קושי, גם בכניסה וגם ביציאה. החיילים והשוטרים לא טורחים אפילו לברר מי אני ומה אני עושה פה. "שיקרתי לחיילים במחסום", מספר לי אחד התושבים, "כולם עושים את זה".

יום ג', 14:00, בית הכנסת איצקוביץ'

"מנהטן" של בני ברק מתפצלת למאות יחידות

בפינת הרחובות רבי עקיבא והרב שך שוכן בית הכנסת איצקוביץ', בית הכנסת הגדול בעיר ואחד הפעילים בעולם: כ־20 אלף מתפללים מגיעים בכל יום לאחד מ־16 אולמות התפילה שבו, הפתוחים בימים כסדרם 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. "זה המנהטן של בני ברק", אומר הגבאי יצחק שיינין, "לב לבה של העיר. 24/7 לא יורד פה השאלטר. מפעל תפילות שמוציא 30 אלף שקל בשנה על חשמל, כמו קניון". אבל מאז תחילת הגל הראשון בית הכנסת, שפעיל כבר 90 שנה, עומד סגור ומיותם. היחיד בעיר שעדיין לא נפתח.

השיחה עם שיינין נערכת מתחת לבית הכנסת לקול מתפללים שמתרכזים על המדרכה מול הכניסה. לטובת אלו המתקשים עם השגרה החדשה סגרה העירייה את המדרכה, ומתחה סככת ברזנט שמתחתיו מתקיים מניין בלתי נגמר מסביב לשעון.

כל אדם שני נעצר כדי להחליף מילה עם שיינין, סלב מקומי. סגירת המרכז החברתי הראשי בעיר מדאיגה אותם וגם אותו: "אתה יודע כמה בחורים נפלו בתקופה הזאת? איזו הידרדרות רוחנית נוראה", הוא משיב לאחד מהעוברים והשבים ששואל אותו מתי כבר ייפתח בית הכנסת. "אני מקבל ביקורת מאוד קשה מאנשים על ההחלטה לא לפתוח, אבל איצקוביץ' הוא בית הכנסת הכי גדול, לא בית כנסת שכונתי קהילתי. לך תתחיל לצוד פה אנשים", הוא מסביר לי.

שיינין עצמו החלים מקורונה לפני כחודשיים, ואחיו, שנדבק גם כן, עדיין מאושפז במצב קשה, כך שהוא לא מוכן לקחת סיכונים: "כל העיניים נשואות אליי. החוק אומר לי מה לעשות ואני חייב לנהוג לפיו. אני גם לא רוצה שאנשים ימותו בגללי".

לקראת ראש השנה נכנע שיינין ללחץ והחליט לפתוח את בית הכנסת בחג, לראשונה זה חצי שנה, במתכונת של קפסולות. עכשיו הוא בעיצומן של ההכנות, מכשיר את עזרת הנשים ופורש ניילונים שיחלקו את אולם התפילה למתחמים קטנים. זה הסמל הגדול של התקופה הזאת בעיר — בתי כנסת מלאים במחיצות ניילון. אחרי שנכוו מהסגירות ההמוניות בגל הראשון, הגבאים נוטלים משנה זהירות. בשבוע שלפני החג הם היו האנשים הכי עסוקים בעיר, מתרוצצים ממקום למקום כדי לאלתר עוד קפסולות תפילה.

יום לפני הפגישה שלנו פרסם פרויקטור הקורונה פרופ' רוני גמזו מתווה חדש לתפילה בבתי הכנסת, שעורר ביקורת רבה ובעיקר בלבול לאור הנוסחה המורכבת שבבסיסו: ההושבה תיעשה בקבוצות קבועות של עד 10 איש באזור אדום, ועד 25 איש באזור כתום; מתחמי התפילה ייתחמו במחיצות ניילון ובין מתפלל למתפלל יפרידו שני כיסאות ריקים; באזור אדום תותר כניסה של עד 30 איש לשתי הכניסות הראשונות במבנה, ועוד 20 איש על כל כניסה נוספת; ובאזור כתום תותר כניסה של עד 50 איש מכל כניסה; ובכל מקרה, מספר האנשים לא יעלה על יחס של אדם לכל 4 מ"ר משטח המקום המיועד לתפילה. בקיצור, כאב ראש.

"אני לא מבין את ההנחיות שלהם, אבל מתארגן בהתאם", אומר שיינין בתסכול. "אני מנסה להיות בסדר ומה שיאמרו לנו עוד יום־יומיים נעשה. אני מאוד נצמד להנחיות. יהיו אנשים בדיוק בכמות המותרת והדלתות יינעלו. יהיו אנשים בדלת שיכניסו את המתפללים שקנו מושבים. פה לא יהיה שוק".

מה יעשו האנשים שלא יוכלו להיכנס למקום?

"יתפללו ברחוב", הוא אומר ולוקח אותנו לבניין מגוריו כדי להמחיש את הנקודה. על בניין הקומות הטיפוסי מתנוסס השלט "בית הכנסת חצרות השם", כינוי למתחם התפילה שאלתרו בשטח החנייה המקורה של הבניין, ושכמותו נפוצו עוד אינספור מתחמים אד־הוק בעיר מאז פסח. מתחת לשם המקום מתנוסס הציטוט: "השיבנו ה' אליך... חדש ימינו כקדם".

"בנינו את בית הכנסת הזה יש מאין", מסביר שיינין ומתחיל לפרט: כן התפילה נעשה מפלטת עץ שבורה שנמצאה זרוקה ברחוב; שולחנות המתפללים היו שייכים בעברם לבית ספר מקומי; וארון הקודש הוא ארון מטבח ישן שעבר הסבה. "ספר התפילה נמצא במשמורת אצל אחד הדיירים, וכל שני, חמישי ושבת הוא מוריד אותו לכאן לתפילה", הוא מספר.

זו תקופה טובה לאלתורים יצירתיים ויוזמות חרוצות. העיתונות החרדית מלאה במודעות על ריהוט זמני לתפילות החגים: תמורת 880 שקל, למשל, תוכלו לרכוש בימה מתקפלת לשליח הציבור, וב־40 שקל תקבלו סטנד קל מקרטון. עמותות החסד הרבות בעיר, שלרוב עסוקות במשלוח חבילות מזון לנזקקים, פתחו במחסנים שלהן עיסוק צדדי לחגים: מיון ערבות ואתרוגים לסוכות. אפילו פיקוד העורף הצטרף למאמץ והודיע שיעמיד לרשות המניינים שמתפללים בחוץ הצללות צבאיות, מהסוג שרואים לרוב בטירונות בשיבטה.

וגם שופרות צריך לארגן לחג. שמוליק יונגרייס, הגבאי הוותיק של בית הכנסת בשיכון ה', התגייס למשימה ורכש מאה שופרות במחיר מבצע כדי לחלק אותם בין המניינים המאולתרים. אלא ששופרות עלולים להוות מנועי הדבקה שיפיצו נגיפים לכל עבר בבתי הכנסת, ולכן האנשים הכי מבוקשים בעיר, כך מספרים לי, הם בעלי תוקע שכבר החלימו מקורונה.

יום ג', 16:30, קריית ויז'ניץ

המסכות יורדות ככל שמתרחקים מהמרכז

במרכז העיר ניכר כי הבני־ברקים יוצאים מגדרם להיות הכי בסדר שיש, קפדנים בני קפדנים, שחלילה לא תצא דיבתו של המגזר רעה. שיעור עוטי המסכות גבוה במיוחד, ולא תראו אנשים מפשילים מסכה לסנטר כשאין פקח בסביבה. גם ריחוק חברתי נשמר עד כמה שניתן בעיר הצפופה ביותר בארץ. אולם ככל שמתרחקים מהרחובות הראשיים ומניידות המשטרה המעטות שנראות במרכזה, ניתן לראות יותר ויותר אנשים בלי מסכות והתקהלויות גדולות מחוץ לישיבות.

בעירייה מסמנים את הפלג הירושלמי של הרב אוירבך המנוח כעושה הצרות הראשי. הפלג, שפרש מהזרם הליטאי לפני שנים אחדות, מתבלט כסמן קיצוני בחברה החרדית ואחראי לכמה מההפגנות הסוערות ביותר שהתקיימו בשנים האחרונות בבני ברק ובירושלים נגד גיוס תלמידי ישיבות. אבל הכפירה במסכות אינה נחלתו הבלעדית: גם בשכונות של חסידויות ויז'ניץ ובעלז ניתן להיתקל בתושבים רבים ללא מסכות. "ברור", אומר לי שיינין, כשאני שואל אותו על כך, "שם כולם כבר נדבקו ומבחינתם נגמר הסיפור".

האדמו"ר מבעלז עומד בחוד החנית של המאבק בהגבלות משרד הבריאות ואפילו ערך חתונה המונית לנכדו בירושלים עם אלפי משתתפים, כמעט באין מפריע. ואילו האדמו"ר מוויז'ניץ צוטט ב"כיכר השבת" באומרו על נציגי המדינה: "הם עשו לנו טובה וסגרו את בתי התיאטראות שלהם, ועתה הם ביקשו להחליט שיש לסגור ישיבות וחיידרים, אין להם שום השגה והבנה במעלת התורה הקדושה, ואין הם מבינים את נחיצותה, וממילא אין אנו יכולים לנהוג לפי הבנתם".

הלך המחשבה החילוני מתקשה להבין את עומק הטראומה החרדית, אך אחרי שבוע של שיטוטים בעיר מתבהר כי המקומיים חוו בגל הראשון טראומה אמיתית וקשה. אמנם להתפלל אפשר גם לבד בבית בלי מניין, אבל הסגירה המוחלטת של בתי הכנסת, הישיבות והכוללים ריסקה את חיי הקהילה, אבן יסוד של החברה החרדית. החילונים יכולים לעשות בינג' אינסופי בנטפליקס, אבל כאן חייבים לצאת מהבית לפחות שלוש פעמים ביממה. לכן חלק מהם מתקוממים כל כך עכשיו. "החילונים הם אלו שדופקים אותנו עם ההפגנות שלהם", אומר לי שיינין. "אצלנו מקפידים. הרבנים הורו לכל מי שקצת לא מרגיש טוב ללכת להיבדק".

הדברים שאומר לי שיינין מייצגים פחות או יותר את רוב הדעות ששמעתי בעיר. הם משוכנעים שהם עדיין מסומנים "אדומים" רק כדי שלמדינה יהיה שעיר לעזאזל. ומתוך הפוסט־טראומה שבה הם שרויים צומחת טינה — רבים מבני העיר פיתחו זלזול מסוכן ומופגן בקורונה, והם מתנערים מהאחריות שלהם לריסון התחלואה הגבוהה.

"אין פה אווירה של מוות ברחובות", אומר לי אריק אדלר, מנהל חמ"ל הקורונה של עיריית בני ברק. "כי ממילא רוב החולים הם צעירים שמצבם קל. אז אנשים אומרים 'קיבינימט, תן לחיות'. אנחנו נורא ממושמעים, אבל גם יודעים שיש חצרות פחות ממושמעות. וכשאני קורא לאנשים שלהן לפה לחמ"ל, הם אומרים לי 'זה כמו שפעת. תן לנו להיפטר מזה עכשיו בקיץ, ולא בחורף עם השפעת'. זה מה שקושר לי את הידיים והרגליים בהסברה — אני לא יודע לייצר את חרדת המוות הזאת ברחובות. לפעמים אפילו אני חושב: 'יאללה בוא נגמור עם זה, שעד החורף יהיה לנו חיסון עדר קטן'".

‍זה משהו שאתם דנים בו ברצינות?

"בשום אופן לא. המחויבות שלנו מול המדינה היא טוטאלית. הקו המדינתי הוא לא כזה, ובצדק".

אז איך אתה מסביר לתושב שלך את העוצר?

"החילונים הרבים שכעסו על מפיצי המגפה יצרו הסתה מטורפת נגד כל החרדים. היא אמנם ירדה ברוך השם, ועדיין החרדים מהווים 30% מהנדבקים, כשחלקנו באוכלוסייה הוא כ־12%. כלומר, חלקנו בתחלואה הוא פי 2.5 מחלקנו באוכלוסייה. ברור לי למה תל־אביבי כמוך יגיד לי: 'באמא שלך, מה אתה רוצה ממני? תסתגר, תגמור את הבעיות שלך ואל תבוא אליי לתל אביב. מצדי תעשה חיסון עדר'. השיח מלוכלך וחייבים להרגיע אותו. רוב חבריי החרדים לא יגידו את זה, אבל אני אומר בסדר, בוא נעשה סגר קודם כל במוקדי התחלואה הגבוהים".

יום ד', 11:00, חמ"ל קורונה

מצלמות מארב, אקסלים אימתניים וקרטון חלב ספיישל

חמ"ל הקורונה המיוחד שפתחה בני ברק בבניין העירייה מתהדר באוסף מסכים, שמשדרים לנציגיו 24/7 לייב ממצלמות הרחוב שפזורות ברחבי העיר כדי לאתר התקהלויות שדורשות פיזור. על אחד המסכים אני רואה קשיש בלי מסכה יושב בגן משחקים כשמסביבו זאטוטים רבים. אדלר מביע ייאוש קל ומסביר שהוא עסוק כבר חודשים בלהטיף ולריב עם בני עירו על הצורך להקפיד על ההנחיות. בזמן הזה מתו מקורונה שני דודים שלו, חסידי בעלז. כמעט אין בעיר משפחה שלא איבדה מישהו למחלה.

אדלר הוא חסיד סערט־ויז'ניץ, אחת החסידויות המתונות, וכדרכם של בני החסידות שירת בצה"ל. בגיל 56 הוא כבר סבא ל־17 נכדים ועדיין משרת במילואים כקצין מנהלה בפיקוד הצפון. השירות הצבאי הוא זה שסלל את דרכו לתפקיד מנהל החמ"ל. במקביל הוא משמש גם גזבר העירייה וצריך להתמודד עם הגירעון שתיצור הקורונה בקופה.

כל בוקר מתחיל אדלר בצלילה לקובץ אקסל אימתני מלא בגרפים — דו"ח משרד הבריאות היומי שמפרט את נתוני התחלואה בעיר. אבל אדלר לא מסתפק בכך. הנתונים מפלים לרעה את המגזר החרדי, מסבירים לי כאן, משום שהם לא מביאים בחשבון מאפיינים ייחודיים למגזר: העובדה שחלק גדול מהנדבקים בעיר הם תלמידי ישיבה שבכלל לא גרים בה; וריבוי משפחות ברוכות ילדים שמייצרות מכפילים גבוהים של הדבקה לעומת בתי האב החילוניים הקטנים. בעירייה ביקשו ממשרד הבריאות להוסיף לדו"ח שלה את הפילוחים הללו, אך נענו בשלילה. אז הם לקחו שלוש אנליסטיות ממחלקת הארנונה, שייצרו את הדו"חות האלה בעצמן. "אם למדינה היה את המידע שיש לי פה, אולי לא היינו עיר אדומה עכשיו", אומר אדלר.

אחד הגרפים שמראה לי אדלר מציג את השינוי במספר הנדבקים החדשים. מאז ספטמבר הוא מראה בבירור גידול חד בעקבות החזרה לפעילות של ישיבות ובתי ספר והחידוש של אירועים ציבוריים.

‍הנה, בכל זאת יש אצלכם עלייה דרמטית.

"ברור. כי כשאתה מוזמן לחתונה של חבר שלך, יש 500 מוזמנים שבאים לכמה שעות וחוזרים הביתה. בחתונה אצלנו יש גם 500 איש, שהם בעצם 3,000. כי הם כל הזמן מתחלפים — החתונות אצלנו הן אירוע מתגלגל, שבו כל הזמן באים והולכים עוד אנשים. איך מתמודדים עם דבר כזה? הקורונה הקצינה עד השמים את ההתנהגות הקהילתית שלנו, והבליטה כמה אתם שונים מאיתנו. לצערי אנחנו שני עמים, אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך".

קומה מתחת לחמ"ל של אדלר ישנו חמ"ל נוסף: חמ"ל הפינויים שאחראי לאיתור מלוניות לחולים בעיר שזקוקים לפינוי — משפחות שיותר ממחצית חבריהן נדבקו — וסיוע לשוהים בבידוד שזקוקים למי שיערוך עבורם קניות וידאג למחסורם. 850 אלף שקל הוקצו לטובת המבצע הזה מתקציב משרד הביטחון, והאלוף במיל' רוני נומה שימש כיועץ בראשיתו. אולם המשמש בשגרה לישיבות מועצת העיר הוסב לטובת החמ"ל, וכעת הוא מלא בבנות סמינר שהתנדבו לענות לכל הטלפונים וקציני פיקוד העורף שעמלים על סידור המלוניות.

אחד המראות הבולטים שיצאו מבני ברק בגל הראשון היה ההשתלטות הצבאית על העיר והחיילים שעברו מבית לבית כדי לחלק מזון. בגל הנוכחי המצב גרוע יותר, ובכל זאת המראות האלה לא חזרו על עצמם. "הבנו שאם אתה מחלק מזון חופשי בעיר עם כזה חתך סוציו־אקונומי נמוך, הרגת את העיר", אומר לי אדלר. חלוקת המזון הצטמצמה רק למשפחות שאין להן אף אחד שיכול לסייע להן כשהן כלואות בבית. מלבד מזון, כל משפחה בבידוד מקבלת מהעירייה ערכת "הישרדות", הכוללת משחקים לילדים, ספרים להורים ועוד הפתעות. כל אלו יוצאים ממחסן צפוף במרתף בניין העירייה, שמוחזק בידי כמה עובדי עירייה שמתנדבים כאן.

אני מנסה לנהל שיחה עם שרי דווידוביץ', מנהלת החמ"ל, אבל היא עסוקה באינספור בעיות שצצות בכל רגע. רב חשוב בעיר, שכמה מבני משפחתו חלו, לא מפסיק לצלצל לחמ"ל ומשגע את הטלפניות שיסדרו לו מלונית טובה יותר. ובטלפון תפס את דווידוביץ' מישהו בבידוד שמבקש קרטון חלב. כעת עליה להכריע אם להוציא למשימה את אחד מ־19 המתנדבים, "אנשי חיל" כמו שקוראים להם כאן, שמסתובבים ברחבי העיר.

איך מגיעים לכל האנשים שצריכים אתכם?

"אנחנו לא. כולם כל הזמן מתעסקים במשפחות המאומתים, ולמבודדים לא נותנים שום סיוע, לא במזון ולא בדברים אחרים. אבל זה לא חכם בעיניי,  כי ברגע שאנשים יבינו שיקבלו עזרה, הם יסכימו להיכנס לבידוד יותר בקלות".

יש בעיה של הפרות בידוד בבני ברק?

"ברור. נפשית זה קשה לאנשים, הם לא מסוגלים יותר. יש משפחות שסיימו בידוד, ואז נאלצו להיכנס לעוד סיבוב של בידוד. אתה מדמיין משפחה שלמה עם עשרה ילדים סגורה בבית חודש בלי לצאת?".

אז מה עושים?

"מתייחסים יותר למבודדים, מגבירים אכיפה ולפעמים מוציאים אנשים למלוניות גם כשפחות מ־50% מהמשפחה נדבקה".

יום ה', 18:30, קצביית אשפר

איך מתמודדים עם חג ראשון בלי אמא בגיל 40

את הערב האחרון במסע הבני־ברקי שלי, יום לפני ערב ראש השנה, אני מתחיל בקצביית אשפר שבקצה העיר. אני מצפה לראות אזור מוכה אסון, אבל הכל רגוע. הבלגן כבר נגמר, אומרים לי. "אנחנו לא כמו אצלכם, קונים ביום חמישי לארוחה של שישי. אצלנו צריכים להתכונן כמה ימים קודם". עובדיה אהרוני, מנהל הקצבייה, יוצא אלינו עם השופר שלו ומרעים את החנות בתקיעה. "לפני פסח, איך שהתחיל הבלגן, היה פה אטרף היסטרי. אנשים קנו הרבה יותר ממה שאנחנו בכלל מסוגלים למכור", מספר אהרוני. "אבל עכשיו נראה לי שכולם פחות מוטרדים ויודעים איך להתמודד עם המצב. הם כבר יודעים שהחנויות לא יהיו סגורות. ועדיין, בחג הזה היה הרבה יותר חלש מחגים אחרים".

למה?

"כמו החילונים, גם החרדים עושים את החגים אצל ההורים. אלא שבשונה מכם, כאן אין שום אפשרות להבריז. עכשיו בגלל ההנחיות שאוסרות להיפגש עם ההורים המבוגרים יש המון משפחות צעירות שחוגגות בבית לבד בפעם הראשונה. אנשים בני 40 שאף פעם לא עשו אף חג בלי ההורים, ואין להם מושג מה וכמה צריך לקנות. היו פה כאלו שלא ידעו מה זה שוק ומה זה ירך".

"בדרך כלל בא אדם לפני החג וממלא עגלה של אלף שקל בשביל כל המשפחה", מסביר לי אחד הקצבים. "אבל עכשיו כולם קונים חצי קילו, שני קילו. הם מתקשרים הביתה ושואלים: 'אמא, מה לקנות? כמה להביא?', ולפעמים אפילו נותנים לי לדבר איתה. מצאתי את עצמי בתפקיד המחנך, מציע להם מה לקנות".

"אבל הסיבה העיקרית היא שלהרבה אנשים פשוט אין", מדגיש אהרוני. "הרבה מהתושבים כאן בחל"ת, או שהם אברכים שהפסיקו לקבל שכר כי אין תרומות והיו עיכובי תקציבים מהממשלה. הם שוקלים אם לקנות עוף אצלי או מטרנה לילד. אין להם כסף".

יום ה', 20:00, בית הרב קנייבסקי

"לא נורא שהדבקתי 120 איש, רק שגרמתי לביטול תורה"

את המסע בעיר האדומה אני מסיים מחוץ לביתו של הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הזרם הליטאי. ברכה מהרב בערב החג, כך אומרים, היא סגולה מיוחדת. כל שנה הרחוב מתחת לבית הרב מוצף באלפי אנשים שבאים לקבל את ברכתו. הפעם, לאור המצב, הגיעו כ־200 איש בלבד, והותקן עבורם גרם מדרגות שמוביל אותם לדירה הקטנה דרך המרפסת היישר לחדר שבו יושב הרב, שם הותקנה מחיצת זכוכית שתגן עליו. בכל זאת, יהודי בן 92.

טקס הברכות היה אמור להתחיל בשמונה ורבע, אבל הכל מתעכב ומבקשי הברכה נדחסים על גרם המדרגות — עם מסכות אמנם, אבל בלי טיפת ריחוק חברתי. אחד הממתינים, בחור ישיבה בן 18, מספר לי שחלה בקורונה, ורק לפני שבוע הצליח להתאושש ממנה. הוא זה שהביא את הנגיף לישיבה שבה הוא לומד, הוא מתוודה: "120 איש בישיבה חלו בגללי".

‍אתה לא מרגיש אשמה?

"זה לא נורא כל כך. גרמתי לבחורים לקצת חולשה וכאבי ראש. מה שבאמת קשה הוא שגרמתי להם להתבטל מתורה, ועל זה אעשה הרבה תשובה ביום כיפור".

בתחילת החודש פורסם כי הרב קנייבסקי הורה לבחורי הישיבות להימנע מבדיקות קורונה כדי שחלילה לא יימנעו מלימוד תורה. מקורבים לרב טוענים שהאמירה הוצאה מהקשרה, ושהרב התייחס רק למספר קטן של בחורי ישיבה שממילא היו אמורים להישאר בקפסולה במשך יותר מחודש עד יום כיפור, כאילו שאלו לא יכולים להדביק. גם בחור הישיבה שמשוחח עמי מגן על קנייבסקי ולא מצליח להבין על מה המהומה: "הרב מורה לנו להקפיד על מסכות. כשאני מגיע לבית הכנסת שלו בכל ליל שבת כולם עם מסכות, שומרים על ריחוק חברתי ונשמרים חזק מאוד. נכון שהישיבות הקפיצו את המספרים בכל הערים האדומות, אבל זה לא כזה נורא. מדובר באנשים צעירים עם קצת חולשה וכאבי ראש. אין פה פיקוח נפש".

בינתיים נפתח החלון במרפסת ומתחיל סרט נע של ברכות. בתוך כרבע שעה כל 200 הממתינים מקבלים ברכה אישית, 4.5 שניות בממוצע לאדם. אחרי שכל הבלגן נרגע, אני יוצא לרחוב ונתקל באברך שקיווה להספיק לברכה. אבל מאוחר מדי. הוא לא עוטה מסכה ואני תוהה מולו איך אינו מפחד. "מסכה לא תעזור", הוא מבהיר. "אני מפחד רק מהקדוש ברוך הוא".

‍

‍

‍

‍

‍