מאולם בחיפה לרשת עולמית

רשת הקולנוע של גרידינגר (67) נולדה בשנות השלושים של המאה הקודמת. סבו, משה גרידינגר, קנה בית קולנוע בחיפה ב־1930 ובנה את קולנוע ארמון המפואר ב־1935. גרידינגר הסב נפטר ב־1946 וניהול החברה, "תיאטראות ישראל", עבר לבנו קלמן (קני) גרידינגר, שב־1958 התרחב לתל אביב כשקנה את קולנוע חן בכיכר דיזנגוף. ב־1967 החברה התרחבה להפצת סרטים באמצעות חברת פורום פילם, וחתמה על חוזה הפצה עם דיסני — שיתוף פעולה שמהווה עמוד תווך של החברה עד היום.

ב־1950 נישא קני לבת אצולה מקומית — הכימאית ד"ר דליה גרידינגר, בת למשפחת רוקח המיתולוגית, שהוציאה מתוכה את שמעון רוקח, מייסד שכונת נווה צדק, ואת ישראל רוקח, שהיה ראש עיריית תל אביב ושר הפנים. בני הזוג גידלו שתי בנות ושני בנים — ישראל ומוקי, שלימים ירשו את העסק המשפחתי.

מוקי הצטרף לניהול העסק ב־1976, והיה מי שהפך אותו מרשת צנועה של בתי קולנוע מקומיים לאימפריה בינלאומית. כבר ב־1982 עשה היסטוריה מקומית, כמי שהביא את אמריקה לישראל ובנה את מולטיפלקס הקולנוע הראשון בארץ. קולנוע חן פוצל לארבעה אולמות, כונה "רב חן", ובמרוצת שנות השמונים, עם כניסת הקניונים לתרבות הצריכה הישראלית, נהפך למותג העיקרי של הגרידינגרים. אולם ההצלחה הזאת היתה כסף קטן לעומת העתיד לבוא.

ב־1997 פרץ גרידינגר את גבולות ישראל והתרחב למזרח אירופה, שם הקים שורה של מגהפלקסים (מתחמים עם יותר מ־15 מסכים), תחילה בהונגריה, ואז בפולין, רומניה וצ'כיה, תחת המותג "סינמה סיטי אינטרנשיונל". הרשת נהפכה לגדולה ביותר במזרח אירופה, וב־2014 נהפכה לשנייה בגודלה בכל אירופה, כשחתמה על מיזוג ענקי עם רשת בתי הקולנוע הבריטית סינוורלד. סינוורלד, שנסחרת בבורסת לונדון, שילמה כחצי מיליארד ליש"ט על העסקה, שהפכה את האחים גרידינגר לבעלי המניות הגדולים בחברה החדשה (כיום עם 20%), ואת מוקי למנכ"ל שלה.

התיאבון של גרידינגר הלך וגדל וב־2018 סינוורלד רכשה את רשת "ריגל" האמריקאית בכ־3.6 מיליארד דולר, עסקת ענק שהפכה את סינוורלד לרשת הקולנוע השנייה בגודלה בעולם (אחרי AMC), עם 9,500 אולמות. אבל גרידינגר רצה להיות הכי גדול, ובתחילת 2020 ניסה לקנות את רשת בתי הקולנוע הקנדית סינפלקס בכ־1.65 מיליארד דולר, מהלך שהיה הופך את סינוורלד לרשת הגדולה בעולם. כאן נדרשה התערבות של כוחות הטבע, פשוטו כמשמעו, כדי לבלום אותו: מגפת הקורונה טרפה את הקלפים, ובתוך שלושה חודשים צללה מניית סינוורלד ב־83% (ראו גרף) והחברה נאלצה לבטל את העסקה. כעת שתי החברות מתגוששות זו נגד זו במסכת של תביעות הדדיות בטענות להפרת הסכמים.

סינמה סיטי נגד סינמה סיטי

ענף ההפצה ובתי הקולנוע בישראל של 40 השנה האחרונות הוא סיפור של שושלות: משפחת גרידינגר, משפחת אדרי, משפחת שני, משפחת גלעד, משפחת גלובוס, משפחת מטלון, משפחת שפירא, משפחת גלפנד. שבט גרידינגר הוא הוותיק ביותר ועדיין החזק ביותר. במבנה חמולות כזה, אולי לא מפתיע לגלות שעד לפני עשר שנים כל רשת קולנוע הקרינה בעיקר את הסרטים שהיא עצמה הפיצה: רשת ג.ג את סרטי וורנר ויוניברסל, רב חן את דיסני (וגם פוקס וסוני, שהופצו אז על ידי א.ד מטלון), ולב — סרטים עצמאיים ובינלאומיים שלא שייכים לאולפנים ההוליוודיים.

המצב הזה גרם כבר בשנות התשעים לכך שגרידינגר עלה על הכוונת של רשות התחרות (שכונתה אז רשות ההגבלים העסקיים), ששקלה אז להכריז דואופול על רב חן וג.ג. אלא שההליך הסתיים ללא הכרזה, בין השאר משום שב־2002 נכנס לתחום שחקן חדש — משה אדרי, שסינמה סיטי שלו שינתה את הענף לחלוטין וסידרה מחדש את כוחות השוק.

אדרי ואחיו ליאון (שנפטר ב־2018) עלו על הכוונת של גרידינגר מיד בראשית דרכם. קומפלקס הקולנוע העצום שפתחו בתחילת המילניום היה דבר שלא נראה לפני כן בישראל. וכאילו לא די בכך, הם בחרו לקרוא לו "סינמה סיטי", כשמו של המותג שמשמש את רשת בתי הקולנוע של גרידינגר במזרח אירופה.

רבים בתעשייה זוכרים את המאבק של גרידינגר ב־2003 באחים אדרי, אחרי שהתברר לו שאין לו דרך חוקית למנוע מהם להשתמש במותג "סינמה סיטי". בכתבות שפורסמו אז נכתב כי בחודשים הראשונים לפעילות המתחם, גרידינגר ­— שמשרדיו נמצאים כ־3 קילומטר צפונית לצומת גלילות — סירב לתת לאחים אדרי להקרין את סרטיו הבולטים. אבל כשאני שואל את משה אדרי השבוע הוא טוען בעקשנות שמעולם לא היה חרם ושהדיווחים על כך היו שגויים. "מה שכן", הוא נזכר כעת, "לפני הפתיחה הצעתי למוקי מספר פעמים להיות שותף שלנו בפרויקט והוא לא רצה. לדעתי עד היום הוא מצטער על זה". גם גרידינגר מכחיש היום: "פורום פילם סיפקה באופן סדיר את סרטיה למתחמי סינמה סיטי מיום פתיחתם", נכתב בתגובה מטעמו.

ההצלחה המיידית של סינמה סיטי הביאה את האחים גרידינגר ב־2006 להקים את יס פלאנט בקניון איילון ברמת גן, מגהפלקס של 15 בתי קולנוע. בתוך שנתיים נפתח יס פלאנט חיפה, ואחריהם הגיעו מתחמים דומים בראשון לציון, ירושלים, באר שבע וזכרון יעקב. דווקא המהלך הזה, שנועד להחזיר מלחמה למתחמי סינמה סיטי, הביא לשקט בענף. כי כשיש לך 20 מסכים למלא, אתה לא יכול להחרים אף אחד וחייב לשתף פעולה עם המתחרים, בייחוד אם יש להם בתי קולנוע משלהם שתרצה שיציגו בהם את סרטיך. העובדה שסינמה סיטי מכרה שני מיליון כרטיסים בשנתה הראשונה גרמה לגרידינגר להבין שהוא חייב לקיים עם אדרי יחסי עבודה מנומסים. אבל אנשים שעובדים עם השניים יעידו שאין ביניהם אהבה גדולה.

גרידינגר ואדרי הם מעין "כץ וקרסו" של תעשיית הקולנוע. לשניהם קוראים משה, הם כמעט בני אותו גיל, עוסקים באותו ביזנס עם אחיהם, אבל הפכים מוחלטים: האשכנזי והמזרחי, המופנם והראוותני, המרוחק והסחבק. גרידינגר, שירש את העסק המשפחתי, מתנהל הרחק מהתקשורת, ואילו אדרי, שבנה את עסקיו במו ידיו, הוא חובב פרמיירות ומצלמות, אשף תקשורת, שמצליח להשתיק את הביקורת נגדו בחביבות סחבקית.

מהכי גדול לבלתי מעורער

השקט שהשיג בגזרת סינמה סיטי אפשר לגרידינגר להתמקד בחזיתות אחרות, ולגדול עוד יותר על חשבון מתחריו. וכך ב־2010, כשחברת גלובוס מקס, שהפעילה שני אולמות איימקס (הקרנה בפורמט מסך ענק) באילת ובקריית ביאליק, התקשתה לחדש את חוזה הזיכיון מול איימקס הקנדית, מוקי ניצל את קשריו כבעל הזיכיון של איימקס במזרח אירופה וזכה בחוזה לעצמו. כיום אולמות איימקס קיימים בארץ רק בבתי הקולנוע של יס פלאנט השייכת לו. כשאותה גלובוס מקס התמהמהה עם חידוש חוזה ההפצה מול אולפני פרמאונט, מוקי עט על השלל בעצמו והפך את פרמאונט לאולפן ההוליוודי הרביעי שהוא מייצג בישראל.

אבל המהלך הדרמטי יותר לתחרות קרה באותה השנה דווקא בחזית ההפצה. ב־2010 החליט אמנון מטלון לנטוש את עסקי הקולנוע ולמכור למשפחת גרידינגר את חברת ההפצה א.ד מטלון, שהחזיקה בסרטים של אולפני סוני ופוקס. בעקבות המיזוג נהפכה פורום פילם למפלצת, שחתומה על בלעדיות הפצה עם האולפנים שסרטיהם אחראים ל־72% מכלל הכנסות הקולנוע האמריקאי ב־2019 (ראו תרשים).

מהלך כה דרמטי חייב את התערבותו של הרגולטור. הממונה על הגבלים עסקיים בדק את מצב שוק הקולנוע ואת ההשפעה של הדומיננטיות של פורום פילם. בסופו של דבר, למרות תמרורי אזהרה וחשש שבעלות צולבת בחברת הפצה ובבתי קולנוע תפגע בתעשייה, הרגולטור אישר את המיזוג. ההגבלה היחידה שקבע: אסור לפורום פילם למנוע מבית קולנוע מתחרה לשכור ממנה סרט.

אלא שמחקירת רשות התחרות עולה שזה בדיוק הדבר שהיא עשתה לפי החשד. כפי שפירטה הרשות בכתב האישום שהגישה לפני שבועיים, פורום פילם "לא סיפקה, באופן שיטתי, לבית הקולנוע לב תל אביב סרטים שהיה מעוניין לקבל, רוב רובם סרטי ילדים".

המיזוג לא הוליד את בעיית הבעלויות הצולבות בישראל, אלא רק החמיר אותה: האינטרס של מפיץ הוא לדחוף את סרטיו לכמה שיותר בתי קולנוע כדי למכור כמה שיותר כרטיסים בכל הרשתות. ואילו האינטרס של בעל בית קולנוע הוא להשיג לעצמו כמה שיותר כותרים בלעדיים שאין למתחריו, כדי להבטיח שהקהל יבוא אליו. אבל כשהמפיץ ובעל הקולנוע הם אותו אדם, 100% מההכנסות ממכירות הכרטיסים נשארות בידיו, פלוס ההכנסות ממכירת שתייה ופופקורן. לכן כאשר האולמות המתחרים סמוכים אליו, יש לו לכאורה אינטרס למנוע מהם הקרנה של סרטים שהוא מחזיק בזכויות להם, ולהבטיח שהצופים ינהרו רק לאולמות שלו.

מבחינת הצופים, כשגוף אחד שולט גם באולמות וגם ברפרטואר, ברוב המקרים הם יקבלו מבחר מצומצם יחסית של סרטים, שיהיו כמעט תמיד שוברי קופות הוליוודיים.

סרטים ישראליים המופצים על ידי מפיקים עצמאיים שאין להם בתי קולנוע, למשל, ישובצו לא אחת באולמות הקטנים יותר ויקבלו מספר הקרנות מצומצם יחסית - והמצב הזה אינו ייחודי לרשתות של פורום פילם. אם אתם יוצרים של סרט ישראלי עצמאי שאתם מפיצים בעצמכם, הסיכוי שתקבלו ביס פלאנט או בסינמה סיטי את האולם הכי גדול לעשר הקרנות ביום קרוב לאפסי. מבחינת בעלי האולמות, מדובר בשיקול עסקי גרידא.

שנית, כשהמפיץ הוא גם בעל בית הקולנוע, הוא יכול בקלות לפגוע בלהיטים של אחרים: למשל "פרזיטים" זוכה האוסקר, שנעלם במהירות מהמולטיפלקסים הגדולים לפני שנה, אף שהביקוש עבורו רק הלך וגבר משבוע לשבוע. באותו אופן, כמעט שלא הוצגו סרטים זרים ברשתות כמו יס פלאנט לפני ההצלחה העצומה של "מחוברים לחיים" לפני שמונה שנים. בשתי הדוגמאות המפיץ הקטן נפגע מכך שבעל בית הקולנוע העדיף לתת לסרטים שהוא מפיץ את האולמות הגדולים ואת שעות ההקרנה המבוקשות.

בתעשייה כמעט שלא נשמעה ביקורת פומבית על ההתנהלות של גרידינגר. מדי פעם, במקרים בוטים, כתבו מבקרים על כך שפורום פילם העדיפה לגנוז סרטי איכות קטנים במקום לתת אותם לבתי הקולנוע שמתמחים בהם; או כששיבצה סרטי ארט־האוס כמו "מלון גרנד בודפשט" באחד מבתי הקולנוע המסחריים שלה, אף שמתבקש היה שיוקרנו בקולנוע שמזוהה עם סרטי איכות. "השאיפה הגדולה של מוקי היתה ליצור לעצמו שוק סגור", מאבחן גורם ותיק בענף. "יש לו את כל הסרטים ויש לו את בתי הקולנוע והוא לא זקוק לאף אחד אחר. גם כשהיו לו זכויות לסרטים עצמאיים שהוא לא הקרין, הוא לא אהב לשחרר אותם למתחרים שלו".

אז למה אף אחד לא התלונן לרשות התחרות? "זו תעשייה קטנה ונוקמת", מסביר גורם מעולם ההפצה, "וכולם מפחדים שאם יגידו משהו, הם ייענשו".

חרב החרם

מנקודת מבט אישית, אני מסקר את עולם הקולנוע בישראל כבר 30 שנה. הטייטל הרשמי שלי הוא אמנם "מבקר קולנוע" אבל מאז ומתמיד הצד העסקי של התחום, כמו גם חוויית הקצה של רוכש הכרטיסים הישראלי והשירות שהוא מקבל מבעלי בתי הקולנוע, עניינו אותי לא פחות מהצד התוכני, בעיקר כי אני רואה קשר ברור בין שני הצדדים. מיד אחרי פרסום הביקורת הראשונה שלי, במקומון של ראשון לציון בתחילת 1990, שיגר אליי גרידינגר את איש יחסי הציבור שלו, אריה ברק, עם מסר ברור: ברוך הבא לעסק, אבל דע שאם לא תיישר קו עם מועדי הפרסום שאנחנו קובעים לא תוזמן יותר להקרנות העיתונאים שלנו.

בהמשך המסרים מהם הלכו והתרבו: "אם אתה מבקר קולנוע, למה אתה כותב על תרגומי השמות של הסרטים, על איכות ההקרנה, על מצב בית הקולנוע ועל ההחלטות שלנו מה להפיץ ומה לא? כתוב אך ורק על הסרטים, אחרת נפסיק להזמין אותך להקרנות העיתונאים שלנו". וכך אכן קרה ב־2005. בתחילה, בעקבות ביקורת אחת, קיבלתי את המסר ש"המפיץ כועס", ואז הודיעו לי ש"המפיץ החליט שלא להזמין אותך יותר להקרנות שלו". "המפיץ", כך הוא נקרא שלא בשמו, הוא מוקי גרידינגר. ומאז נמחקתי מרשימת התפוצה של משרד יחסי הציבור של פורום פילם ולא שמעתי מהם שוב.

לא הייתי היחיד. זמן מה אחר כך החליט גרידינגר לנקוט יד תקיפה יותר כלפי מבקרי הקולנוע בארץ, וגייס לצדו את עמיתיו המפיצים, שהטילו חרם כללי על הזמנת עיתונאים להקרנות מוקדמות. רוב המפיצים התעשתו עד מהרה וחזרו בהם, אבל מוקי ומטלון המשיכו עם החרם זמן מה. וגם כשהוא התמוסס, חרב החרם על העיתונאים המשיכה לרחף באוויר: אם תכתבו עלינו דברים שלא ימצאו חן בעינינו, נפסיק לשתף איתכם פעולה. הקרנות העיתונאים של פורום פילם כמעט תמיד נעשות ברגע האחרון, כדי למנוע מהמבקרים לפרסם ביקורות בעיתונים ובכלי התקשורת לפני עליית הסרט, ואחרי הסכמה להסכם אמברגו על פרסום הביקורת, בנוסח דרקוני שכמותו לא מקובל בעולם. המסר ברור: אנחנו בעלי הבית. וכך, בעוד רוב החברות שוכרות אנשי יחסי ציבור כדי שיכתבו עליהן כמה שיותר, גרידינגר מחזיק משרד יחסי ציבור שחלק משמעותי מתפקידו הוא למנוע שיכתבו עליו.

גרידינגר הוא גם המפיץ הישראלי הבכיר היחיד שלא משקיע בסרטים ישראליים. ב־30 השנה האחרונות הוא הרוויח מיליונים רבים מסרטים ישראליים שהקרין אצלו ברשת, אבל להבדיל מאדרי, קולנוע לב, סרטי נחשון וג.ג, גרידינגר לא השקיע בהפקה או בהפצה של סרטים ישראליים. אמנם אין לו חובה לעשות כך, אבל זו אנומליה זועקת בתעשיית קולנוע כה קטנה כמו ישראל, שמשוועת לכסף שיאפשר לה להתקיים.

הכוח של גרידינגר לא התמצה בשוק הישראלי הקטן. ב־2015, כשפרצו האקרים לשרת הדואר של אולפני סוני וכל תכולת המייל של האולפן דלפה לוויקיליקס, היה ניתן למצוא שם עדות למעמד שיש לגרידינגר אפילו מול ראשי האולפן ההוליוודי. אלה הבינו שאם הם רוצים להוציא בלוקבאסטר באירופה, הם צריכים לדאוג שגרידינגר יהיה לצדם. כשאחד מראשי האולפן הציע להוציא סרט לבתי הקולנוע ולהקטין את חלון ההפצה שלו כדי שיגיע מהר יותר לדי.וי.די, ענה לו מנהל ההפצה של האולפן שצריך לתאם את זה מול גרידינגר, כי הוא עשוי שלא לאהוב את זה. המסר היה ברור: אם מוקי מחרים סרט, הלך על הסרט.

בשנה שעברה החליט גרידינגר להחרים את תעשיית הקולנוע הבריטית. לפי הדיווחים בעיתונות שם, הוא הודיע שלא יאפשר יותר לחברי הבאפט"א (האקדמיה הבריטית לקולנוע וטלוויזיה) להיכנס חינם לבתי הקולנוע של סינוורלד, אחרי ש"רומא" זכה בפרס הבאפט"א לסרט הטוב ביותר. "רומא" הוא סרט של נטפליקס, וגרידינגר רואה ברשת, שמוציאה סרטים לצפייה בסטרימינג בלי לעבור בבתי קולנוע, את האויבת הגדולה שלו. ואם הבאפט"א מעניקה פרס לנטפליקס ולא לסרט שהוקרן באופן מסורתי בבתי הקולנוע, הרי שחבריה הם עכשיו האויבים שלו והוא מנתק מהם מגע. את סרטי נטפליקס, כמובן, הוא גם מחרים ומונע את הקרנתם בבתי הקולנוע שלו.

קרש הצלה מטראמפ

מה גרם לגרידינגר להסתבך לבסוף עם הרגולטור הישראלי? התשובה היא דיסני. בסוף 2018 פנה תאגיד דיסני לרגולטורים בכל העולם כדי לעדכן אותם שהוא מנהל מגעים לרכישת אולפני פוקס ולברר אם זה עשוי ליצור בעיות של הגבלים עסקיים בכל טריטוריה. אז נזכרו פתאום אנשי רשות התחרות הישראלית שבישראל דיסני ופוקס כבר התמזגו למעשה מזמן, במיזוג בין פורום פילם למטלון, ועשו זאת תחת תנאים שאיש מעולם לא עקב אחריהם. זה היה הרגע שבו התחילו להרים טלפונים לרשתות הקולנוע כדי לבדוק אם הן מקבלות מפורום פילם סרטים, כמו שהתחייבה החברה. בפברואר 2019, כשהתשובות השליליות החלו להגיע, פשטו חוקרי הרשות על משרדי פורום פילם בהרצליה פיתוח. ארבעה חודשים אחר כך, באופן פלאי, הסכימה פורום פילם לראשונה לספק סרטים גדולים גם לקולנוע לב בתל אביב.

במילים אחרות: דיסני, שהיתה הבסיס לעוצמתו של מוקי גרידינגר עשרות שנים, היתה זו שבעקיפין גרמה לרשות התחרות לחדול מאדישותה ולפשפש במעשיו. כתב החשדות פורסם בינואר השנה, וכתב האישום הגיע בסוף תהליך החקירה — ורק בצירוף מקרים אומלל זה קרה בעיצומו של משבר הקורונה. עם קבלת כתב האישום כתב גרידינגר למיכל הלפרין, ראשת רשות התחרות: "מצער שבחרת לפעול כנגד פורום פילם כשהיא בשיא חולשתה. עולם התרבות קורס כולו ובכללו תעשיית הקולנוע. החברה סגורה, כ־1,000 עובדים שלנו יושבים בבית. אין סרטים להפיץ, בתי הקולנוע נעולים על בריח, ואין צפי של חזרה לפעילות. למרות זאת, בכוונתכם להגיש כתב אישום כנגד פורום פילם, או לחלופין דרשתם קנס חסר תקדים".

ולמרות המכות הקשות שהביאה עמה 2020, יש לגרידינגר סיבה טובה לשמוח: בשבוע שבו הוגש כתב האישום נגדו, הכריעה שופטת פדרלית באמריקה כי לבקשת משרד המשפטים יבוטל פסק הדין שאסר ב־1948 על אולפני הקולנוע להיות בעלים של רשתות קולנוע. וכך, אחרי ששנים היתה שאיפה שישראל תלך בעקבות ארצות הברית ותפריד בין המפיצים לבין בעלי בתי הקולנוע, קורה בדיוק ההפך, ואמריקה תאפשר למפיצים לקנות בתי קולנוע. זה מהלך שממשל טראמפ עובד עליו עוד מ־2019, כחלק מהרצון לצמצם את הרגולציה על תאגידים אמריקאיים - והוא עתיד לחולל מהפכה.

כעת אפשר לחזות תרחיש לחלוטין הגיוני, שבו גרידינגר ינצל את קשריו המצוינים וארוכי השנים עם דיסני, יכניס את האולפנים כשותפים לבעלות על רשת סינוורלד, ויתחיל ליישם בארצות הברית את מה שאסרו עליו לעשות בישראל. וכך מי שלא רצה אותו בחיפה ובתל אביב יקבל אותו בלוס אנג'לס ובניו יורק.