*

סדרה כמו "שבס" יכולה להתקיים רק בישראל. זה לא שלא היו סדרות כלא זרות, מ"אוז" ועד "כתום הוא השחור החדש", אבל אלו היו סדרות דרמה, לא קומדיה. כי מי לעזאזל יכול לחשוב על לצחוק על אסירים? אבל "שב"ס" צוחקת על כל הפרות הקדושות שמחוץ לחומות הפוליטיקלי קורקט. יש בה מנהלת כלא, שזוכה למנות של שוביניזם גם מצד הסוהרים הכפופים לה וגם מצד בעלה. יש ראש ממשלה קניבל, אסירים שעושים צחוק מהתנ"ך ואפילו אסיר רוצח, המסתובב עם אסיר קטטוני אחר, שמשמש לו עבד מיני. כן, אפילו על אונס הסדרה צוחקת באופן תמידי.

אבל דווקא מתוך הצחוק הזה מתגלה הבנה אמיתית של אופיים של פושעים. בסדרות בית כלא אנחנו נתקלים בדרך בשלושה סוגי אסירים: הטובים שנכלאו על לא עוול בכפם או בגלל מעידה רגעית (אנדי ב"חומות של תקווה", ביצ'ר ב"אוז"), הרעים האכזריים (שילינגר ב"אוז") והחוזרים בתשובה, מרוע לטוב (רד ב"חומות של תקווה", קלר ב"אוז"). המודל ב"שב"ס", לעומת זאת, שונה לגמרי. אין בכלא אף אסיר שנמצא בו בטעות. אין בו גם אף אחד שמתחרט על מעשיו. אבל, בזכות ההצגה ההומוריסטית, אנחנו מסוגלים לא רק להבין את הפושעים, אלא גם להזדהות עמם.