*

בשנים האחרונות אולפני דיסני עובדים קשה כדי לעדכן את התכנים הקלאסיים שלהם ולהתאים אותם לעולם שעובר התעוררות בכל הקשור לייצוגן של אוכלוסיות ותרבויות. בדיסני תמיד ניצלו תרבויות לא־אמריקאיות ליצירותיהם, אבל עד לאחרונה זה היה לא יותר ממקור לאקזוטיקה. כשהם פתחו במפעל הרימייקים, שבו הם מעדכנים את סרטי האנימציה שלהם משנות התשעים לגרסאות לייב־אקשן, הם ראו בכך הזדמנות להביא את התכנים לקהל גלובלי צעיר ומודע. וכך, “היפה והחיה” עבר חיזוק במסריו הפמיניסטיים, “אלאדין” ליהק לתפקידים הראשיים שחקנים ממוצא ערבי, ו”מלך האריות” הפך להמנון אפריקאי עם תו התקן של ביונסה.

הרימייק האחרון בשורה הזו הוא “מולאן”. בדיסני עבדו שעות נוספות כדי להבטיח שהסרט האמריקאי הזה יהיה ייצוג נאמן של התרבות הסינית, ובכלל מעודכן פוליטית: הליהוק נאמן למוצא הדמויות? צ’ק. הגיבורה הראשית היא אשה? צ’ק. הסרט מבוים על ידי במאית? צ’ק (והיא גם קיבלה את התקציב הגבוה ביותר שאי פעם הוענק לסרט בבימוי אשה). אז למה הרימייק הכי Woke נראה כה שמרני ומיושן? מפני שבדיסני ניסו כל כך חזק לרצות את הסינים, שהם מחקו כמעט כל זכר לערכים מערביים.

"מולאן” מבוסס על אגדה סינית שמספרת על נערה שמתחזה לגבר, מתגייסת לצבא במקום אביה הקשיש, הופכת לוחמת מהוללת ומצילה את האימפריה ואת הקיסר. הסינים לא אהבו את גרסת האנימציה מ־1998 בטענה שהיא אמריקאית מדי, והסרט נכשל בסין כישלון צורב. “מולאן” המחודש נועד לתקן את זה. זה עדיין סיפורה של נערה שהופכת לוחמת, אבל אין כמעט סרט אנימציה של דיסני שאין בו גיבורה שיוצאת להגשים את ייעודה. החידוש שאנחנו מחפשים בקולנוע הפמיניסטי העדכני הוא גיבורה שתסדוק את ההגמוניה הפטריארכלית ותברח מהגורל הנשי שהוכתב בשנים של דיכוי. וכאן “מולאן” החדש נכשל במקום שבו “מולאן” הישן דווקא הצליח.

בסרט המקורי הופיעה סצנה משעשעת, הוליוודית מאוד אבל ממזרית בחתרנותה: אחרי שחבריה של מולאן ליחידה הצבאית מגלים את סודה, ומתמודדים עם העובדה שהחייל הטוב מהם הוא בעצם חיילת, היא משכנעת אותם שכדי להציל את הקיסר עליהם להתחפש לנשים. וכך, בטריק תסריטאי בסיסי של החלפת תפקידים — אני נכנסת לעולמכם, ועכשיו תורכם להיכנס לחוויית העולם שלי — “מולאן” הישן השתמש באלמנט קריקטורי כדי לסדוק מוסכמות של מגדר, גבריות וגבורה. אבל ב”מולאן” החדש, שכולו חנופה לצנזור הסיני, אין זכר לסצנה הזאת. הסרט החדש מסופר מנקודת מבטו של האב הקשיש, שמבקש את מחילתם של אבותיו המתים, כי בת שמתנהגת כמו בן היא סיבה לקלון בתרבות הסינית. הערך העליון הוא נאמנות למשפחה — בדיוק כמו המסר העיקרי של סרטי דיסני עד שנות השמונים. וכך "מולאן” המחודש נע כל כך קדימה בייצוג התרבותי שלו, שהוא עף עשרות שנים אחורה. במקום להיות מתקדם הוא הפך ריאקציונרי.

אחת התוספות לעלילה שלא היתה קיימת בסרט המקורי מספרת שמולאן נהנית מכוחות־על: הצ’י שלה מוגבר ולכן חושי הקרב שלה כה חדים. אנחנו למדים שנערות עם צ’י עוצמתי נתפסות בסין כמכשפות, ושמצופה מהן לדכא את הכישרון הזה. הייתם מצפים שהסרט יקעקע את התפיסה הזאת, אבל הוא דווקא מאשש אותה, גם אם הוא מלמד שייתכנו מכשפות טובות. וכך, “מולאן” מחזיר לחיים כל סטריאוטיפ שנשים אמריקאיות ניערו מעצמן מאז המאה ה־17, אחרי שנים של חיים בחברה פטריארכלית שמרנית ומדכאת. העיקר שהסינים מרוצים.