"בת ה־12 נאנסה קיץ שלם, וגם אחרי שחשפה את הזוועה, לא היה אף אחד בסביבה שיחבק אותה"

קרין דביר בת 43 מרחובות, אם לשניים. עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיריית לוד. 17 שנה במקצוע

"אף אחד לא מבין שאנחנו חזית הטיפול בחברה הישראלית. אנחנו מחזיקות את הפתולוגיות של החברה הזאת. ואת כל זה אנחנו עושות בלי טיפת יוקרה למקצוע. את כל הזמן מתעסקת בסבל, ומה את מקבלת בעצמך? יש המון אמביוולנטיות במה שאנחנו עושות. את יכולה להגיד לעצמך: 'די, אני לא יכולה עם הסבל הזה יותר'. ובהמשך אותו יום את יכולה להסתכל לבן אדם בעיניים, להגיד לו 'אתה לא לבד', ולהכניס טיפת אור ללב".

* * *

"אני נזכרת במקרה קשה מאוד שהיה לי: ילדה בת 12 שנאנסה במשך קיץ שלם בידי חבורת נערים. ההורים היו ללא שום מסוגלות להכיל את זה או לטפל בזה, כי שניהם ברמה קוגניטיבית נמוכה מאוד, ויש להם ארבעה ילדים, מתוכם שניים עם צרכים מיוחדים. אני הגעתי אליהם בכלל בשביל האחים, אבל כשאני נכנסת למשפחה, אני מטפלת בכולם.

"הבית שלהם סבל מהזנחה איומה: קקי של כלבים על הרצפה, שבע שקיות זבל עומדות באמצע החדר, אפס יכולת לתפקד. איך מרימים אותם? זה אומר קשרים עם רופא משפחה, טיפת חלב, עמידר, משרד השיכון וכמובן מסגרות החינוך — 'היא שוב באה מלוכלכת לכיתה', 'לאחד הילדים שוב יש כינים' — בני המשפחה צריכים לדעת שאת עוגן. והם זקוקים להדרכה, ליווי ונגישות של 24 שעות לכל דבר. אין ברירה.

"ליוויתי את הילדה בכל פגישה שנדרשה בבית הספר, ואז בקיץ היא באה למורה וסיפרה שבחופש הגדול קבוצת נערים אנסה אותה כמה פעמים. צוות בית הספר קרא לי, והזמנו את האמא כדי לומר לה יחד. זה היה קשה מאוד. האמא שמעה את הילדה שלה מספרת מה שקרה, ולא הגיבה. לא חיבוק, לא נשיקה ברגע שהילדה הכי זקוקה לזה, לדעת שאת כאן עבורה לא משנה כמה זמן יעבור. אז עד שהאמא תלמד לעשות את זה — אני עשיתי את זה.

"הגשנו תלונה במשטרה ונכחתי בחקירה. שמעתי שם ילדה בת 12 מספרת זוועות שעברה באופן טכני ומפורט מאוד, כמו רובוט. לא היה שם 'אני': 'הם גררו אותי, הם פתחו לי את המכנסיים'... התייחסו אליה כאל אפס, וזה מה שהתקבע בתוכה. ילדה שמבחינתה היא שקופה. היא לא סיפרה לאף אחד כי פחדה שלא יאמינו לה.

"רצינו להוציא אותה למקלט לנפגעות תקיפה מינית. אני באמת לא חושבת שזה הפתרון הנכון לנפגעות, אבל זה מה שהמדינה מציעה כדי להגן עליה. ואיך שהגיעה למקלט, היא התקשרה אליי ואמרה לי 'אני לא רוצה להיות כאן'. אז לקחתי אותה הביתה, ובמקום זה בנינו תוכנית מוגנות 24 שעות, שנדע בכל רגע לאן היא יוצאת, עם מי היא יוצאת, גם אם רק ירדה עם אחותה למכולת, שתספר לנו איך היתה החוויה. ניסינו לייצר קהילה שתעמוד לצדה יחד עם בית הספר.

"איכשהו היא עברה את זה וקיבלה טיפול. היא היתה זקוקה לכך שיקשיבו לה. לדעת שהצרכים שלה חשובים, ושהיא צריכה להביע אותם. גם החלומות שלה. עד היום אני נחנקת מדמעות כשאני נזכרת שהיא אמרה לי: 'קרין, כולם ויתרו לי ובעצם ויתרו עליי. את היחידה שלא ויתרה'".‭‮

"הבעל האלים נטש, והאשה לא יכולה לעבוד כי היא לא יהודייה, אז לתינוקת שלהם אין מה לאכול"

אלה עוזר בת 36 מאליאב, נשואה + 1, עובדת סוציאלית באגף רווחה עירוני בדרום הארץ. 12 שנה במקצוע

"הקורונה חידדה לנו, העובדות הסוציאליות, שאנחנו באמת לבד. אין לנו ביטחון פיזי, אין שכר ראוי ואין מספיק אמצעים כדי לסייע לאנשים שצריכים אותנו. זה חוסר אונים מתמשך. פשוט ייאוש. את מאוד רוצה לעזור ובסוף חוטפת מכל הכיוונים. לפעמים את שואלת את עצמך — בשביל מה אני שם? כדי לחטוף צעקות ולהיות כל הזמן בלחץ? אין לי אפילו היכולת להגיד לאנשים שיהיה טוב יותר, ובגלל המצב אני אפילו לא יכולה להושיט יד ולגעת בהם".

* * *

"יש אשה אחת שאני מטפלת בה כיום. היא מהגרת לא יהודיה מאתיופיה, שהתחתנה עם ישראלי והולידה כאן בת. היא הגיעה אליי אחרי שיצאה ממעון לנשים מוכות, כי היא היתה קורבן לאלימות קשה מאוד מבעלה. היא היתה שנה וחצי במעון, שם היו בלחץ לפנות אותה כדי לקלוט עוד נשים.

"האבא מסרב להכיר בילדה אפילו שבדיקת האבהות אישרה שהוא האב, אז על מזונות אין מה לדבר. ומכיוון שהוא התנער ממנה, אז היא גם לא יכולה להשלים את תהליך קבלת האזרחות, ולכן לא יכולה לעבוד ולא לקבל הבטחת הכנסה, רק קצבת ילדים שלא מספיקה לכלום. הבת הקטנה שלה אזרחית ישראל ולכן יש לה זכויות, אבל משום שהאמא לא יהודייה, אין לה איך לפרנס אותה. אפילו כסף למטרנה אין לה. אני משנוררת עבורה כסף מהשכנות לאוכל, מצאתי לה מכונת כביסה, קצת צעצועים מהשכנות שלי, תו קנייה מהרווחה. פירורים. הצלחתי לשכנע את בעל הדירה שלה לתקן כמה דברים, כי המצב אצלה בבית מזעזע. היא גרה בקומה רביעית וכל תריסי החלונות שלה שבורים. יש לי בת בגיל שלה, ואני מצטמררת מהמחשבה שהבת שלה תטפס על החלון כי היא עלולה ליפול ממנו בקלות.

"אני מתביישת להסתכל לה בעיניים, כי לא הגיוני שהיא הגיעה למצב הזה. מבחינתה אני נציגת המדינה, אני אמורה לעזור לה. היא לא רוצה לבקש נדבות אבל אין לה ברירה. בסוף זה מגיע לשם. וזה פשוט נורא. זה משפיע עלייך בכל רמה אפשרית. אני מכינה לילדה שלי מטרנה, וחושבת על האמא הזאת. לפעמים מספיק שהתעכבתי שתי דקות עם הבקבוק, והבת שלי בוכה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי במצב כזה אפילו שהוא נגמר בתוך שתי דקות. אז מה הייתי עושה אם לא היה לי בכלל אוכל לתת לה? את חיה את המצוקה של המטופלים שלך ונחרדת כשאת רואה לאיזה עולם הבאת את הילדה שלך".‮

"הילדה הזאת היא איוב המודרני. את אומרת לעצמך: כמה יכולה ילדה בת 9 לסבול בחיים?"

דפנה בת 31, נשואה + 3, עובדת סוציאלית באגף רווחה עירוני בדרום הארץ. שמונה שנים במקצוע

"המקצוע שלנו קשה מאוד. את כל הזמן מנסה לנתק את הרגש ולהתמקד בטכני, אבל זה לא תמיד אפשרי. את נתקלת במראות לא פשוטים בכלל, ונתקעים לך בראש אימג'ים שלא יוכלו לצאת ממנו בחיים. לפעמים זה מרגיש כאילו את רואה את העצב של כל העולם כולו מרוכז במקום אחד.

* * *

"יש ילדה אחת שאני מטפלת בה, שהיתה בת 9 כשנפגשנו בפעם הראשונה. היא פשוט איוב המודרני. חמש שנים אני מטפלת בה ואומרת לעצמי: כמה יכול ילד קטן לסבול בחיים שלו? היא מאובחנת עם מוגבלות שכלית קלה, הסבתא מגדלת אותה כי האם עוסקת בזנות, והאב לא בתמונה. כשהיתה בת 9 התחילה לסבול משלשולים, הקאות ובחילות. הסבתא צעקה על הרופאים שזה לא נורמלי, אבל אף אחד לא לקח אותה ברצינות, כי הניחו שזה פסיכוסומטי. אז הילדה יצאה ונכנסה לאשפוזים שוב ושוב, עד שבאשפוז האחרון בשניידר הסבתא אמרה: 'אני לא יוצאת מכאן עד שיש אבחון'. רק אז גילו שיש לה לוקמיה.

"זה היה רגע שלא אשכח בחיים. זימנו אותי לשניידר כדי לבשר לסבתא. הייתי בחודש שמיני להיריון וזה מרחק שעה וחצי נסיעה מהמשרד שלי, אבל אין ברירה. אין לסבתא מישהו שיתמוך בה, שיחבק אותה. היא נלחמה על אבחון, אבל לא ציפתה לאבחון כזה. וכשאני והעובדת הסוציאלית של שניידר סיפרנו לה, היא התעלפה לנו בידיים. זה היה קשה מאוד, גם רגשית וגם פיזית. הערנו אותה. נתנו לה לשתות ולנשום כמה דקות, לצאת מההלם. הילדה הזאת היא כל העולם שלה. ניסיתי לחזק אותה ולומר לה שבזכות ההתעקשות והאינסטינקטים שלה גילו את הסרטן מוקדם, שבזכותה היא ניצלה. היה לי קשה יותר להתמודד עם הסבתא מאשר עם הילדה, שבעצמה היתה לא פשוטה, ילדה עם התפרצויות זעם, שכועסת וכואב לה.

"אבל הצרות לא נגמרו שם. במהלך האשפוז הילדה נדבקה בפטרייה חמורה באזור הפנים והיתה על סף מוות. נאלצו לעקור לה את העין כדי שהזיהום לא יתפשט למוח. אם זה לא מספיק, בעקבות הבדיקות שעשו לה בהוצאת נוזל מעמוד השדרה, היא נפגעה בהליכה ובתפקוד. היא שוחררה מבית החולים בלי עין ועם הפניה לחצי שנת שיקום לרגל בבית לוינשטיין.

"הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות זה למצוא להן דירה. ילדה שלא מסוגלת לעלות במדרגות לא יכולה להישאר בבלוק של שיכונים. היא צריכה מקלחת נגישה, גישה לכיסא גלגלים, מעלית רחבה — לא פשוט. פניתי לחברת תיווך והתחננתי שימצאו לה בחינם דירה מונגשת.

"מכאן התחלנו שיקום בקהילה, מימנו להן נסיעות לחיפה כדי שישתילו לה עין תותבת. מימנו לסבתא מוניות הלוך ושוב לכל תקופות האשפוז הממושכות מאוד. לא אתפלא אם ההוצאות על המוניות האלה הצטברו למאות אלפי שקלים, אבל לא היתה ברירה. השגתי שוברי מזון, שוברים לביגוד. עזרנו לה קצת לרהט את הדירה, ליווינו אותה בפגישות עם הצוות הרפואי והצלחנו להביא להכרה בסבתא כמשפחת אומנה, מה שהקנה לה סל זכויות גדול.

"בסוף הילדה הבריאה והשתקמה מהנכות לאט־לאט. לראות אותה מחלימה זה אושר גדול. אני מקבלת מהסבתא סרטונים שלה רוקדת, מאושרת לראות שהחיים קצת התייצבו, ושהן גרות בבית סביר. בשביל זה הגעתי למקצוע הזה".

"הייתי חייבת להמליץ על הרחקה לבעל אלים. כעבור 10 ימים הוא תלה את עצמו על עץ בחצר שלהם"

שרה מייכור בת 55 מחריש, נשואה + 4. עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים בחדרה. 30 שנה במקצוע

"אצלנו במקצוע, אין דרך בעולם שהעבודה לא תגלוש לך לתוך החיים הפרטיים. אין דבר כזה ניתוק והפרדה. העבודה לא רק הולכת איתך הביתה, היא נכנסת לך לחלומות בלילה, ואת מתעוררת איתה בבוקר, בעיקר כשקצרה ידך מלהושיע, כשמשתפים אותך במצוקה ואת תקועה עם חוסר האונים הזה, וכעס שמופנה אליך, כי את נציגת הממסד".

* * *

"אחד המקרים הכואבים שהיו לי הוא של אמא לילדים שספגה אלימות מתמשכת מבעלה — פיזית, מינית וכלכלית. העדויות היו קשות: מכות, צעקות באמצע הלילה שהעירו את הילדים, מניעת גישה לכסף כדי לשלוט לאשה בחיים. הוא היה חשדן ואובססיבי מאוד כלפיה, כל הזמן פיזר איומים מפחידים. אז החלטנו שברמת הלהבות הקיימת חייבים שתהיה הפרדה ביניהם. זה לא היה יכול להיגמר באופן טוב כשהם תחת אותה קורת גג.

"לא ידענו מה לעשות. היא רצתה גירושין, הוא לא. חששתי שיתבצע שם רצח לעיני הילדים, ופחדתי אפילו על עצמי. את נוסעת מהעבודה הביתה וכל הזמן מסובבת את הראש אחורה, נדמה לך שהוא רודף אחריך. זאת סיטואציה מלחיצה.

"בסוף החלטנו להמליץ לבית המשפט על הפרדה. לא היתה ברירה. אלה דיני נפשות. בית המשפט קבע שהבעל יורחק מהבית למשך חודש ימים, אבל הוא לא היה יכול לחיות עם ההמלצה. כעבור עשרה ימים האשה התקשרה אליי, כולה נסערת ומבוהלת. היא מצאה את בעלה תלוי על העץ בחצר שלהם לעיני כל. הייתי בהלם. כשאת שומעת את זה, את מרגישה את גודל האחריות של כל חוות דעת שלך. לכל התערבות, לכל צעד שאנחנו עושות, יש השלכות של חיים ומוות. אחריות כבדה מוטלת על כתפינו.

אני לא הרגשתי חרטה, כי אני מאמינה שההרחקה שלו היתה הצעד הנכון. זה אדם שהיה ניכר כי רמת האלימות שלו מאוד גבוהה ובמוקדם או במאוחר היא היתה גובה מחיר. הוא היה מסוג האנשים שהרגישו חסרי מוצא, שהמפלט היחיד מבחינתם הוא הסוף. ואת האלימות הזאת הוא הפנה בסוף כלפי עצמו. בהחלט הרגשתי אשמה וחמיצות, זה משהו שאי אפשר שלא לקחת ללב, אפילו שמקצועית ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון וקיבלתי גיבוי מלא.

"כאב לי מאוד על המשפחה, על אשתו והילדים שנחשפו לאסון הזה והיו בפוסט טראומה. המשכתי ללוות אותם עד שהצליחו להתייצב, אבל הסיפור הזה אף פעם לא יעזוב אותי".‮

"היא היתה אשת עסקים מכובדת, שילדיה התנכרו לה. מצאתי אותה שוכבת בתוך שלולית של קיא וצואה"

מיטל ששון בת 41 מעתלית, אם לשלושה. עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים בזכרון יעקב. 18 שנה במקצוע

"זכרון יעקב הוא יישוב ברמה סוציואקונומית גבוהה, והרבה אנשים שואלים למה בכלל צריך מחלקת רווחה שם. תתפלאו. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה זקוקים לעזרה שלנו. אני אחראית לתחום האזרחים הוותיקים ומטפלת בקשישים שהוזנחו, עריריים, ניצולי שואה, כאלה שצריך להוציא בחירום מהבית וכו'. זה כל כך קשה כשאת צריכה לעזור ואין תקציבים.

* * *

"אחד הסיפורים שזכורים לי הוא של קשישה בת 78. סיפרו לי שהיתה אשת עסקים ובעלת נכסים, אבל שקעה בחובות. ילדיה התרחקו ממנה בגלל משקעי עבר, כך שהיתה לבדה. והיא סירבה גם לצאת למסגרת או לקבל טיפול רפואי בבית חולים.

"בביקור־בית הראשון שלי אצלה מצאתי אותה בהזנחה גדולה, היו מאכלים רקובים במקרר שתוקפם פג לפני שנה, המצעים היו מטונפים, היה קן של יונים בתוך הבית והיא עצמה לא התקלחה כבר תקופה ממושכת. היה ריח נורא של ריקבון, עובש ושתן. טיפלתי בה במשך שנתיים במאמצים רבים כי לדבריה, המטפלים שהיו לה ניצלו אותה כלכלית, כך שהיה צריך לבנות אצלה מחדש אמון במערכת הרווחה. הצלחנו לסדר לה את הדירה, להכניס לה מטפלת מביטוח לאומי ואפילו לחדש את הקשר המורכב עם ילדיה.

"לאחר כשנתיים מצבה הרפואי והקוגניטיבי הידרדר, אך היא סירבה לצאת מהבית לקבלת טיפול רפואי או למסגרת של בית אבות. כאשר קשיש מתעקש להישאר בביתו, אנחנו עושים את מיטב המאמצים כדי להשאירו בקהילה, כמובן עם עזרה, כל עוד הוא לא נמצא בסכנת חיים. במהלך השנתיים האלו היינו איתה בקשר רציף, כולל ביקורי בית שבועיים. אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר זה הגיע למצב שבמשך שבוע היא לא אכלה ומיעטה בשתייה, לא קמה מהמיטה ולא שלטה בסוגרים. כשבאתי לביקור השבועי מצאתי אותה שוכבת בתוך שלולית של קיא, צואה ושתן. היא בקושי הצליחה לתקשר, אבל זיהתה אותי.

"הזמנתי מיד ניידת טיפול נמרץ, ובזמן הזה הגיע לבית אדם שטיפל בה באופן פרטי, למרות המלצתנו שלא יטפל בה עקב חשש שהוא מנצל אותה. הוא התחיל לקלל אותי ולאיים שירצח אותי, כי חשש שנפגע לו בהכנסה. הייתי חייבת להזמין למקום גם ניידת משטרה ולהתקשר לעובדות המחלקה שלי שיבואו להיות איתי, כדי שלא אשאר איתו לבד. רעדתי בכל הגוף, אבל החלטתי שאני לא זזה משם עד שמגיע אמבולנס. היה לי ברור שאם לא אלחם, היא תמות באותו היום.

"הצלחנו בסוף לפנות אותה לבית החולים. הילדים לא הגיעו לבקר אותה בזמן האשפוז, אז גם שם היא היתה לבד. ולמרות מאמצינו להשאיר אותה שם, בית החולים שחרר אותה הביתה באמבולנס בשעות הערב, ללא ליווי וללא תיאום איתנו. אבל לא ויתרתי והמשכתי להילחם, עד שהצלחנו למצוא לה בית אבות שבו היא תוכל להשתקם ולחיות בכבוד. לא הייתי מסוגלת להניח לה. כל כך כאב לי לראות אותה, מי שהיתה פעם אשת עסקים מכובדת, והידרדרה למצב שבו היא שוכבת בתוך הקיא והצרכים שלה? זה לא מגיע לה. זה לא מגיע לאף אחד".