מגזר הטכנופוביה
//
דיאנה בחור ניר
"אנחנו בהייטק, בעשירון העליון, ואז אתה מפוטר ומגלה שהכל על כרעי תרנגולת"
הקורונה הורידה לקרקע גם את אנשי המגזר המפונק ביותר בשוק התעסוקה, שעד היום נהנה מתנאים מופלגים ומביקוש תמידי לעובדים. אלפי הייטקיסטים כבר פוטרו, ולראשונה זה שנים קשה מאוד למצוא משרה חדשה. המובטלים החדשים מדברים על הנפילה, החרדה הכלכלית והמשבר הרגשי, המלחמה על כל ג'וב, העתיד המטריד, והנחמה היחידה שאולי תצמח מכל זה
מגזר הטכנופוביה
דיאנה בחור ניר
יעל חץ. "פתאום אתה מבין שאתה ממש לא פריבילג". צילום: עמית שעל
"הרגשתי שההייטק זה גן עדן. עכשיו זה נגמר"
יעל חץ (31) מיפו, נשואה, מנהלת תחום קשרי לקוחות והדרכה
"נכנסתי להייטק לפני שנתיים, ועבדתי בחברה בתחום הפארמה. כשהתקבלתי לעבודה בגוגל עזבתי את החברה הזאת, טסתי לחופשה קצרה בחו"ל וידעתי שאני מתחילה בגוגל כשאני חוזרת. אבל אז היתה חובת בידוד למי שחוזר מחו"ל, ואחר כך גוגל גררו את זה, כל שבוע אמרו לי: 'בשבוע הבא תתחילי', ככה במשך חודשיים, עד שבסוף החברה ששכרה אותי לעבודה בגוגל הודיעה שהמשרה מבוטלת, ובמכתב ציינו מפורשות שזה בגלל הקורונה. כל ההתנהלות היתה מבאסת מאוד, שמרחו אותי ככה. אם הייתי יודעת שמבטלים את התקן, הייתי מתחילה לחפש עבודה אחרת או איכשהו מחזירה את עצמי לתפקיד הקודם. הייתי סופר תמימה, חשבתי שגוגל זה גוגל, ואני כועסת על עצמי על התמימות".
התחלת לחפש משהו אחר?
"כן, אבל יש לי ניסיון רק של שנתיים, זה קצת בעייתי בהשוואה לאחרים. שלחתי מאות קורות חיים, והצלחתי להגיע רק לשני ראיונות. לפני הקורונה קיבלתי הרבה יותר טלפונים. בינתיים גם למדתי לא להיות בטוחה בכלום, גם אחרי שחותמים חוזה. עד שאני לא אתחיל ממש לעבוד אני לא ארגיש בטוחה. עכשיו התחלתי לחפש גם בכיוונים אחרים, כי אני כבר לא יודעת מה יהיה בהייטק ויש לי ניסיון גם בהנחיית אירועים, דוברות, הפקה, כתיבת תוכן, הדרכה. לפני שעבדתי בהייטק הייתי עצמאית בתחומים האלה, אז כשהגעתי למשרת שכירה בהייטק הרגשתי שהגעתי לגן עדן — השכר, הנסיעות, התנאים, קרן ההשתלמות, האוכל, אירועי הצוות, הכל... כל מה שאת רוצה. ואז התקבלתי לגוגל והבנתי שהמשרה הקודמת לא היתה גן עדן — גוגל זה גן העדן. אבל זה נגמר כמו שזה נגמר".
איך תקופת האבטלה?
"אני מתגעגעת לשגרה, למסגרת, אפשר להשתגע בלי זה. את גם רוצה לראות בני אדם. והכל נהיה נורא קיומי ופילוסופי, כשיש זמן לחשוב ולחפור בלי הגבלה, פתאום את אומרת למשל: רגע, אם אני פנויה אולי זה הזמן להביא ילד?".
פיטורים בהייטק שונים מבתחומים אחרים?
"פסיכולוגית אני חושבת שזה קשה יותר, כי פתאום אתה מבין שאתה ממש לא פריבילג. מצד אחר, אם היית הייטקיסט חכם וחסכת הרבה, אתה במצב ממש בסדר. המכה הרי חזקה הרבה יותר אצל מי שמלכתחילה השתכר 5,000 שקל בחודש. אז לי זו אולי מכה פסיכולוגית, אבל לאחרים זו מכה של המציאות. אז אנחנו לא קונים עכשיו מכונית, אבל להם אין איך למלא את המקרר".
"הדאגה גוברת. יש תרחיש מטריד שאצטרך לעזוב את המרכז, ויש לי ילדה פה"
בן קויפמן (36) מגבעתיים, גרוש ואב לבת, מנהל פרויקטים
"בהתחלה עוד לא הבנתי את המצב. טבולה (חברת הפרסום הדיגיטלי של אדם סינגולדה) היתה הבית שלי במשך שבע שנים, פוטרתי בגלל קיצוצים אבל עשו את זה בתנאים נוחים, עם הודעה מראש של שלושה חודשים, עם הרבה הערכה, בלי לחץ. חשבתי שאני במצב מושלם למצוא עבודה, אבל זה נהפך לסיוט. זו לא כאפה, זו ממש בעיטה בראש.
"יש לי 14 שנות ניסיון, בעיקר כמנהל פרויקטים, והתחלתי להתמודד עם תפקידים, ואז הם בוטלו בזה אחר זה. עוד משרה שפורסמה אבל בסוף לא מגייסים אליה, עוד משרה פתוחה שבסוף ביטלו. המון חברות נכנסו לקיפאון, ובתקופה הזאת הן מתמקדות רק בהווה של המוצר, חשיבה הישרדותית בלי הסתכלות על התהליך המלא או על העתיד. כך יש פחות ופחות משרות, ומנגד התחלתי לשמוע מספרים ולהבין שאני לא מתחרה לבד על תפקידים; חצי עולם לא עובד. גם חברים שלי שיש להם קורות חיים טובים משלי לא מצליחים למצוא עבודה".
איך אתה מסתדר? זה לא מצב מדאיג?
"יש לי עוד איזה שקל בכיס, אני עוד קצת עם הראש מעל המים, אבל ככל שעובר הזמן טווח הבחירה שלי לגבי איזו משרה אני יכול לקחת הולך ומצטמצם. יכול להיות שאצטרך לקחת צעד אחורה — אני מחפש ניהול פרויקטים, אבל מוכן לעשות גם QA. וכשהזמן עובר הדאגה גוברת. אני לא רוצה להגיע למצב שאני אצטרך לעזוב את המרכז ולחזור למשפחה שלי בכרמיאל, למשל. יש לי פה ילדה בת 5 במשמורת משותפת, אז לעזוב את גבעתיים זה תרחיש מטריד.
"אני חושש לאבד את כל מה שבניתי, ולא מצליח להתנחם בזה שזה הסיפור של כולם"
"וביומיום מה שהכי חסר הוא העיסוק, משהו לשקוע בו לכמה שעות ביום, והאתגר למוח. למצוא ולפתור בעיות — זה אני. בלי זה אני פסיבי. אני מוצא דרכים יצירתיות להעביר את הזמן — מנגן, יוצר מוזיקה אלקטרונית, מצייר, מעסיק את עצמי. כי מעבר לקטע הכלכלי, כשלא עובדים אנשים נהיים גם פחות בריאים נפשית. אני רוצה למצוא מקום שיאמין בי. עבדתי בשלוש חברות במשך 15 שנה, למדתי תוך כדי תנועה, ועכשיו יש חשש שאאבד את כל מה שבניתי. אני לא מצליח להתנחם בזה שזה הסיפור של כולם".
"ניהלתי סטארט־אפ. ועכשיו אני קמה בבוקר ואין לי מה לעשות - זה נורא"
א' (40) מהמרכז, נשואה ואם לשלושה, יזמת
"הייתי אחד המייסדים של סטארט־אפ קטן שהוקם לפני כחמש שנים. היינו בדרך לגיוס ראשוני, כבר היו משקיעים שאמרו שהם בפנים, אבל אז התחילה הקורונה והם אמרו מפורשות — אנחנו לא משקיעים כסף עכשיו, אנחנו לא יודעים מה קורה. כולם משכו ידיים. בפועל, עוד חודש ועוד חודש, ולא היה לנו כסף. התחלנו עם חל"ת אבל בסוף סגרנו את העסק ופיטרנו את העובדים.
"אני עבדתי בחברה כשכירה, עם שכר לא גבוה יחסית להייטק אבל לא רע יחסית למשק, ושילמתי ביטוח לאומי והכל. אבל התברר שמשום שאני מה שמוגדר בעלי שליטה בחברת מעטים שמונה עד חמישה בעלים, אני לא זכאית לדמי אבטלה. אולי בעקבות תוכנית הסיוע החדשה אהיה זכאית למשהו, וגם אם כן — זה יהיה מעט מאוד".
איך המעבר מניהול חברה לאבטלה?
"פתאום היום ריק. כשאתה עובד אתה קם בבוקר והולך לעבודה, זה בונה לך את היום, מאתגר אותך, מעניין אותך. אני אוהבת את תחום העיסוק שלי. ועכשיו אין את זה יותר. לקום בבוקר ואין לך מה לעשות — זה נורא. את קמה בבוקר, מסדרת את הבית ומרגישה שאת מתה. אז אני מנסה לטפח תחביבים, כמו כולם בקורונה, לפגוש חברים. ועדיין, העבודה היתה חלק מהותי בחיים שלי ובהגדרה שלי את עצמי. אני מייעצת כרגע לסטארט־אפ אחר, זה הכי קרוב ללעבוד שיש לי עכשיו. זה בקטנה, אבל לפחות נותן הרגשה שאת עושה משהו בתוך התקיעות הזאת.
"המצב בחוץ חרא. חצי דקה לפני הקורונה זה היה שוק של עובדים, היום לכל משרה פתוחה בלינקד־אין יש 100 אנשים שמגישים מועמדות"
"ומעבר לכל זה, אין לך משכורת. המצב בחוץ חרא. חצי דקה לפני הקורונה זה היה שוק של עובדים, משכורות טובות, חברות רבו על העובדים הטובים, היום זה שוק של מעסיקים, לכל משרה פתוחה בלינקד־אין יש 100 אנשים שמגישים מועמדות. יש מעט חברות שמגייסות עובדים, בעיקר גדולות ויציבות כגון מיקרוסופט, אבל השאר לא מגייסות. חברות שבימים כתיקונם היו לוקחות אותי בשמחה, אומרות לי היום: 'קורות החיים שלך מדהימים, אבל אין גיוסים בקורונה'. ואני לא אקים עוד סטארט־אפ, לגמרי נכוויתי מזה. אז נשארתי עם לשתות את החסכונות שלי. אין לי הרבה אופציות, ואין לי שום ויז'ן של מה הולך להיות. לפני חודש חשבתי שבסוף אוגוסט כבר יהיה טוב, הרי מתישהו הדבר הזה יצטרך להיכנס לשליטה, אבל במקום זה אנחנו חוזרים אחורה. אני רוצה עבודה. הבן אדם צריך להתפרנס, לדעת שהוא קם בבוקר, הולך לעבודה ובסוף החודש מקבל משכורת, שהוא לא אוכל חסכונות. לחסכונות יש סוף".
הפיטורים מפוצצים איזו בועה, תודעה של שפע מתמיד?
"ההייטק חווה כבר כמה נפילות, ב־2000 וב־2008, כבר היינו שם, אז מי שחשב שהמשכורת בטוחה — או שהוא חי בלה לה לנד, או שהוא צעיר. אני כבעלים של חברה לא חייתי ברמת חיים פזרנית, לא משכתי משכורת עתק. וחסכתי, אז עכשיו אני שותה מהחסכונות. אבל יש צעירים, אלה שמקבלים שכר גבוה מיד כשהם נכנסים לשוק העבודה, שם התודעה אחרת, ועכשיו זה עשוי להשתנות".
"להייטקיסטים בדור שלי אין מאיפה להתחיל"
עומר לנקרי (26) משוהם, סטודנט למינהל עסקים ומערכות מידע
"עזבתי עבודה אחת כדי להתחיל אחרת, כמיישם ג'וניור, בחברה גדולה מאוד, ובשכר ותנאים טובים מאוד. הכל היה מוכן אבל רגע לפני שחתמתי על החוזה התחיל הסיפור עם הקורונה וביטלו את התקן. ביש מזל גדול.
"וגם ככה נקודת הפתיחה שלי לא טובה, כי אני סטודנט. אני לומד בערב, וזה סמסטר אחרון שלי, אבל זו עדיין עמדת נחיתות לעומת אחרים. אני מחפש עבודה כמיישם של מערכות, בכל דרך — פוסטים בפייסבוק ובלינקד־אין, פנייה לאנשי כוח אדם, חברים, באחד הימים אפילו הלכתי לאיירפורט סיטי ועברתי מחברה לחברה, חילקתי את קורות החיים שלי כמו דוור. אני עושה כל מה שאפשר לעשות, הופך כל אבן.
"באחד הימים אפילו הלכתי לאיירפורט סיטי ועברתי מחברה לחברה, חילקתי את קורות החיים שלי כמו דוור"
"אבל כרגע אין מספיק היצע, ויש המון ביקוש מצד אנשים במצבי. זה דור שלם של הייטקיסטים — מתכנתים, מנהלי פרויקטים, מטמיעים, מיישמים — שמחפשים מקום לצבור ניסיון בכל מחיר, אבל כשאין מספיק משרות אז הם גם מנוצלים לרעה מבחינת שכר. קיבלתי הצעות שכר שהיו נמוכות יותר ממה שהשתכרתי כאיש תמיכה טכנית. במילים אחרות, הקורונה תפסה את הדור שלי באמצע ההכשרה. אתה לוקח מסלול של לימודי ערב כדי לעבוד, מוכן להקריב המון, עובד קשה, מנסה שמישהו ייתן לך את האופציה, אבל אין אפשרויות. סטודנטים במקצועות הייטק עובדים עכשיו בכל הבא ליד, כולל במשלוחים בסופר".
איך אתה מתמודד עם התקופה ללא עבודה?
"אני אדם אקטיבי, צריך תקשורת עם בני אדם, וזה נעלם. עכשיו שקט. כלכלית אני מתמודד, כי אני גר עדיין אצל אמא שלי, אבל כל המבנה של היום קורס, ואיתו תחושת המשמעות. מי דמיין שהמצב הזה יימשך כל כך הרבה זמן? בהתחלה דיברו על הקורונה כמו על שפעת, עכשיו מתייחסים אליה כאל סרטן, בלי שום תרופה באופק. אבל אני אופטימי, מתישהו זה ייגמר".
הצמצומים בהייטק
החורף הקשה עוד לפנינו
כ־320 אלף עובדי הייטק יש בישראל, יותר מ־9% מהמועסקים במשק. אבל הענף שנהנה מתנאים מיטיבים במשך שנים עובר כעת טלטלה. בחברות גדולות רואים פיטורים לא מעטים: אמדוקס, למשל, עומדת להיפרד מכ־200 בני אדם, התעשייה האווירית מכאלף. סטארט־אפים אמנם גייסו ברבעון האחרון 2.5 מיליארד דולר, אבל מאות גם פיטרו עובדים, והיזמים מדברים על הצורך בקיצוצים. לפי נתוני הלמ"ס השבוע, שיעור המפוטרים בהייטק עומד על כ־7%, ועוד כ־3% נמצאים בחל"ת — 10% מעובדי הענף לא עובדים כרגע, ומדובר באלפים רבים של בני אדם.
"משבר הקורונה, כמו כל משבר, הוא הזדמנות עבור הרבה חברות לעשות סדר ולקצץ עובדים פחות טובים או משרות מיותרות", אומרת משקיעה מוכרת, ומשקיע בכיר בקרן בינלאומית מוסיף: "החברות שפיטרו הן כאלה שגם כך עמדו לפטר מכל מיני סיבות, אולי הגזימו טיפה בקצב, זה קורה לכולם כשגדלים מהר, או שתכננו גיוס ונתקעו".
זה שנים שתעשיית ההייטק פועלת בתנאי עודף — עודף הון זמין, עודף תנאים ועודף יוקרה. המון עובדים ומשרות פתוחות הם סמל סטטוס. אבל כעת חברות רבות נדרשות לבחון אם כל המשרות האלה אכן נחוצות, וברוב המקרים מגלות שלא — בעיקר כשמדובר באנשי מכירות, אדמינסטרציה ועובדים נלווים אחרים. הטאלנטים הטכנולוגיים, בעיקר מתכנתים, עדיין מאוד מבוקשים ומתוגמלים, ואותם החברות חוששות לפטר. "כמה חברות אמרו לנו שאף שהן עשו קיצוצים, למהנדסים טובים לא יורידו משכורות מחשש שיגנבו אותם", מספרת המשקיעה. זה קשור גם לעובדה שאמזון, פייסבוק, מיקרוסופט וענקיות אחרות פועלות פה, נהנות משיאים בבורסה וממשיכות להציע תנאים טובים, מה שבעקיפין "מגן" על עובדים מובילים גם בחברות ישראליות.
במקביל יש גם קצת חברות שמגייסות. לא רק הענקיות הבינלאומיות אלא גם כאלה בתחומים שפורחים כרגע, כגון סייבר וטלה־רפואה. "ההייטק יכול להרוויח בגדול מהמשבר הזה", אומר המשקיע. "מובן שיהיו גם אתגרים, אבל יש צורך עצום בטכנולוגיה. הבורסות משתפות פעולה וזה נותן לכל משקיע תחושה שאפשר להמשיך כרגיל. ובכל זאת, העולם עדיין בשפל. גם בהייטק בסוף מוכרים לחברה שמוכרת לצרכני קצה. אז חברות נזהרות יותר, גם עם התחזיות".
השאלה הגדולה היא מה יקרה בשנה הבאה, הן מבחינת צרכני קצה שיצטרכו להחליט אם הם מחדשים חוזים והן מבחינת גיוסים. "אני חוששת מחצי השנה הראשונה של 2021", מודה המשקיעה. ״חברות דחו גיוסים מ־2020 ויצטרכו לעשות אותם בתקופה שבה לא ברור איזה סוג של מיתון יהיה, ובעונת החורף, שתהיה משמעותית מבחינת הקורונה. כל החברים שלי משקיעים בטירוף, אבל אני מעריכה שתהיה ירידה ולהרבה חברות ייגמר הכסף, ונראה גל של סגירת חברות. אגב, לא בטוח שזה דבר רע לתעשייה, אחרי תקופה שבה היה כל כך הרבה כסף בשוק".
הגר רבט
"זה נראה כמו מצב די סופני, והגלים הגדולים עוד לא הגיעו בכלל"
ד' (58) מהשרון, נשוי ואב לשניים, מנהל מוצר
"בשלוש השנים האחרונות עבדתי בניהול מוצר בתחום הסקיוריטי, בחברה של כ־200 עובדים. בקורונה היא הוציאה חלק מהעובדים לחל"ת, והוא נהפך לפיטורים. אני חושב שהרבה חברות ניצלו את המשבר כדי לנקות אורוות, חברות שיש בהן שומנים. גם בחברה שלנו, הרגשתי שהיא תפסה טרמפ על המצב — לא ראיתי את החשבונות שלה אבל זו התחושה, שרצו לצמצם את התשלום על שכירות של משרדים, להוציא אנשים שמרוויחים יותר ולהכניס צעירים בשכר נמוך. אני למשל הרווחתי באזור ה־30 אלף פלוס. אם אני מסתכל על זה לא במונחים אגואיסטיים, אז אני פחות או יותר מסודר, לא רעב ללחם, ואם בחור צעיר ייבנה בזכותי — בסדר.
"כך שאני מנסה לקבל בהשלמה את המצב. אני מניח שלולא הקורונה הייתי מרגיש יותר פגוע, סך הכל בניתי קריירה, וזה לא זמן טוב למצוא את עצמי, במיוחד בגילי, בלי עבודה. בימים אלה אני מתראיין למשרה מסוימת, אבל זה סטארט־אפ, ואני פחות מחפש הרפתקאות, מעדיף מקום עבודה בטוח עד הפנסיה. גם האמיצים שבינינו חוששים היום מהרפתקאות. וכשיש משפחה זה נכון במיוחד. גם אשתי פוטרה ומצאה משהו בשכר נמוך פי שניים מזה שקיבלה, והעבודה של הבן שלי נפגעה. זה לא פסח אצלנו על אף אחד".
"ההייטק ממשיך להמציא טכנולוגיות שלא מזיזות לאף אחד. הקורונה חושפת גם את זה"
איך העתיד נראה כרגע?
"אם הייתי מפוטר ללא הקורונה הייתי אומר — אוקיי, יהיה בסדר, שנה ונחזור — אבל הבעיה היום היא שאף אחד לא יודע להגיד את זה. זה נראה כמו מצב די סופני, אין נקודת סיום אופטימית. אני חושב שהגלים הגדולים עוד לא הגיעו בכלל. כמו באמדוקס, נראה פיטורים בעוד חברות גדולות, ההייטק יחטוף חזק יותר. השוק בישראל משרת בעיקר את ארצות הברית, וכשהמצב לא טוב שם — אי אפשר שלא נחטוף כאן.
"אבל אני חושב שלאנשי הייטק אין מה לבכות. הענף נפגע פחות משאר המשק, ואם העובדים טובים יש להם סיכוי לחזור. אצלי הגיל הוא בעיה, וזה כך בלי קשר לקורונה. ולילדים שלי לא הייתי ממליץ ללכת לתחום הזה. זה מקצוע מפנק, אבל ריק מנשמה. הייתי מעדיף שההייטק יקבל את המכה ולא ענפי התיירות, האמנות והתרבות. כי הדברים החשובים באמת בחיים הולכים ונעלמים, וההייטק ממשיך להמציא כל מיני טכנולוגיות שלא מזיזות לאף אחד. בכל השנים בתחום ראיתי עוד ועוד מערכות, וחלק גדול מהן הוא סתם. הקורונה חושפת גם את זה. טכנולוגיות שמצילות חיים או משפרות את איכות החיים זה חשוב, אבל אולי רק 20% מהטכנולוגיות ישנו את האנושות. לכן מעבר לצורך שלי במשכורת, הייתי מעדיף שאנשי ההייטק יחטפו ולא עובדים אחרים. אני גם לא אוהב את המשכורות המנופחות שראיתי בשנים האחרונות, אלה שחילקו לילדים בני 25 שהכל אצלם סובב סביב ההאפי האוור של יום חמישי".
מה הכי קשה באבטלה?
"יש בזה מכה כלכלית, יש ריחוק חברתי, וחסר לי העיסוק עצמו, העניין, האתגרים, לקום בבוקר בשביל משהו. בלי עבודה אין מפלט מהקורונה ומהבידוד החברתי ומכל החדשות. הנחמה הגדולה היא שאצלנו במשפחה כולנו בריאים. אני מתפלל שלילדים שלי יהיה קל יותר. לי נשאר למשוך עוד עשור של חיי עבודה, אבל המחשבה על הילדים שלי שגדלים לעולם כזה מטרידה יותר, הטרגדיה של הדור שלהם גדולה יותר".
"אני מקווה שלא אסתכל בגעגוע על הימים שלי בהייטק, אבל אם צריך אעבוד בכל עבודה"
רון אמיתי (34) מרחובות, נשוי ואב לשניים, מהנדס תוכנה
"אני בהייטק שבע שנים, בשנתיים האחרונות עבדתי בסטארט־אפ ליגת האוהדים, שמפעיל אוהדים של קבוצות כדורגל, מייצר תחרויות ביניהם וכו'. באמצע מרץ הוציאו אותנו לחל"ת, אמרו שהוא ייגמר בסוף מאי, אז לא חיפשתי עבודה. אבל כשהחל"ת נגמר הודיעו על סגירת החברה, וייאמר לזכותם שנתנו הודעה מוקדמת של 30 יום. התחלתי לחפש עבודה והייתי בהלם. בכל תקופה אחרת כשאתה מחפש עבודה אתה הולך לשלושה־ארבעה ראיונות בשבוע, היום זה אולי ראיון אחד בשבועיים. השוק במצב לא נורמלי".
זה מעבר חד, מהיקף עבודה של סטארט־אפ ותנאים של הייטק לאבטלה וחיפוש עבודה.
"חד מאוד, וזה מייצר חוסר ביטחון. במשך חודשיים וחצי לא עשיתי כלום, ואז אני צריך לחזור להתחלה, להתחיל להתכונן לראיונות עבודה, לעבוד בלחפש, ובפועל אתה לא יודע כמה ראיונות בכלל יהיו לך, ואתה לא יודע אם ייקח לך חודש או חצי שנה למצוא עבודה, כי השוק קשה. סטארט־אפ הוא מראש מקום עבודה פחות יציב, ואני מקבל כסף מביטוח לאומי, אבל יש חוסר ביטחון לגבי ההמשך, בייחוד כשמדברים שוב על סגר, ולא ברור כמה זמן הסיפור עם הקורונה יימשך".
העתיד מלחיץ?
"יש רגעים שאני לחוץ מאוד. כי גם כשתמצא עבודה, אתה שואל את עצמך איך התחום הזה עוד יזדעזע בהמשך, איפה בכלל נכון לחפש. הנה, אפילו ענקית כמו אמדוקס מפטרת המונים, בחברות הגדולות קשה גם, לא רק בקטנות. אמרתי לעצמי שאם אגיע למבוי סתום אני אעבוד גם בכל עבודה אחרת. אין לי כוונה להתפנק. אני מקווה שלא אצטרך להסתכל בגעגוע על הימים שלי בהייטק, אבל כסף צריך להביא הביתה".
"הייתי במקום טוב, עכשיו אני כל הזמן מחשב לאן הכסף הולך"
עומר גרה (28) מכפר ג'ת, מפתח תוכנה
"יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב וגם עשיתי קורסים של ארגון צופן, שמחבר עובדי הייטק מהמגזר הערבי לחברות בתחום. בשלוש השנים האחרונות עבדתי ב־PAteam ברעננה, סטארט־אפ קטן של 15 אנשים, ממש כמו משפחה. הוא מייצר פתרונות תוכנה אוטומטיים לחברות גדולות כגון איקאה, דיסני ותנובה. הצרכים של הלקוחות שלנו קטנו, אז במרץ הוציאו אותי לחל"ת, וביוני האריכו אותו שוב, והבנתי שכדאי שאתחיל לחפש עבודה אחרת, ולכן לא היתה לי ברירה אלא להתפטר — כל עוד אני עובד אני צריך לתת התראה של חודש למעסיק הקודם שלי, אבל אני רוצה להיות זמין למעסיק חדש, לכן התפטרתי והתחלתי לחפש. בחברה שלי אמרו שכשיחזרו לפעילות המשרה תחכה לי, אבל העובדה היא שמשבעה מתכנתים שלה שעבדו בישראל נשארו שניים, אז הכיוון ברור. חברה במצב כזה יכולה גם לקרוס".
איך אתה מרגיש?
"שאיבדתי תנאים, משכורת. שבכל עבודה אחרת אני ארד בתנאים. אני מתחתן בחודש הבא, בניתי על המשכורת שלי, אז בהחלט יש תחושה של נפילה ממקום טוב. התחלתי לצמצם את ההוצאות, לרדת ברמת החיים כדי להיות מוכן. בדירה החדשה שאני עובר אליה התפשרתי על מזגנים פחות טובים כדי לחסוך כסף. אני אוכל פחות בחוץ, מבלה פחות. אתה כל הזמן מחשב לאן הכסף שלך הולך. מתחילה להיות מודעות גדולה יותר. אני משלם שכירות של 3,000 שקל, דירה שלקחתי בהסתמך על המשכורת הגבוהה שלי, והתשלום מביטוח לאומי על החל"ת נגמר, אז מאיפה אני אשלם שכר דירה?".
נשמע לא פשוט.
"כן, יש הרבה לחצים נפשיים. וזה גם לגמרי משפיע על הבריאות".
ומה המצב בחוץ?
"גרוע. עד היום שלחתי קרוב ל־70 קורות חיים, רק שלושה חזרו אליי, וגם זה דרך אנשים שאני מכיר בחברות האלה. יש משרות שנפתחות בחברות לא גדולות או ידועות, ובתוך שעתיים 400 אנשים מגישים מועמדות דרך לינקד־אין, לא כולל אלה שמגישים באתר של החברה עצמה. אין לך צ'אנס לעמוד מול כל אלה — פותחים משרה ועדר שלם מסתער עליה, ולא ג'וניורים, אנשים עם ניסיון. זה מקשה על אנשים כמוני, עם שלוש שנות ניסיון, או על סטודנטים. ואז אתה מבין שבשלב מסוים אולי תצטרך להתפשר".
"השוק הזה כל כך רעוע"
רוברט בכר (29) מחדרה, מתכנת
"יש לי רקע בתחום מהצבא, באזרחות אני עובד כמתכנת שלוש וחצי שנים, בשנתיים האחרונות עבדתי בקלארוטי (מפתחת אבטחת סייבר לחברות תעשייתיות) ופוטרתי בתחילת יוני. אני מרגיש שמצב השוק לא כמו פעם, אבל הוא גם לא רע מאוד. בכל זאת יש ראיונות, יש היצע של משרות. וגם כלכלית אני אהיה בסדר. יש לי חסכונות שיכולים להספיק גם ליותר משנה של משכנתא, אין לי ילדים ואני לא נשוי. נשואים והורים דואגים יותר, וגם קולגות שלי שהשקיעו בבורסה וחלק הפסידו שם או יצאו בזמן לא טוב.
"אז אני פחות לחוץ, אבל לא אקנה מכונית בזמן הקרוב ובעיקר אני כן מסתכל בדאגה על העתיד. אני לא יודע כמה זמן התקופה הזאת תימשך, וגם התחביב שעושה לי טוב לא זמין — אני בתיאטרון חובבים, והכל הלך פייפן, אי אפשר לעשות הצגות.
"אני מוטרד גם מהעובדה שחברות מעדיפות לגייס אנשים מועסקים ולא מובטלים. עכשיו כשהרבה פוטרו, אני לא יודע מה זה אומר לגביי. מי שהרגיש שההייטק מוגן כנראה מאוד מנותק מהעולם. אולי אנחנו בעשירון העליון, אבל הכל עומד על כרעי תרנגולת, בטח בישראל. הרבה חברות נשענות על כסף של קרנות הון סיכון, ועכשיו יהיו מכירות שלא יקרו, סבבי גיוס שלא יקרו. השוק הזה כל כך רעוע".
מבט מפוכח / אריאל גרייזס
גם אלה שעדיין עובדים כבר לא יהירים ומנותקים
כשאתה עובד בהייטק, אתה רגיל להיפרד מאנשים. לא כי פיטרו אותם, אלא כי הם כל הזמן זזים מרצונם. הם יודעים שבכל רגע נתון הם יכולים לשפר תנאים, להרוויח יותר, למצוא אתגר גדול חדש, בוסים נוחים יותר. אנשים עוזבים כל הזמן.
הייטקיסט ישראלי שעשה אקזיט נשאל לפני כמה שנים, באחד מראיונות סיפור־ההצלחה שעשה, למה הוא ממשיך לעבוד אף שיש לו מיליונים בבנק. רוח התשובה שלו, שנשמעה גם בראיונות אחרים, היתה: "אני יודע שאני יכול לעזוב מתי שאני רוצה. זאת ההגדרה של חופש". וחופש דומה הוא גם הנכס העיקרי של ההייטקיסט הישראלי: לא הכסף, אלא הידיעה שתמיד יהיה רצוי. תמיד יוכל למצוא. מעטים מהעובדים בענף כיום חוו את ההתרסקות של הענף בראשית המאה; רוב ההייטקיסטים גדלו בעולם מקצועי שבו כל עוד הם מספיק טובים (לפעמים אפילו מספיק בינוניים), יהיה להם ביקוש, בתנאים מצוינים.
ופתאום זה לא כך. השוק השתנה. ואנשים כבר לא עוזבים רק מרצונם, כדי לקפוץ מדרגה מקצועית ולשדרג תנאים. גם בחברה שבה אני עובד: בראשית הסגר מנהל הפיתוח ועובדים נוספים יצאו לחל"ת, שנהפכה לפרידה קבועה. פיטורים הם סכנה בכל סטארט־אפ, זה לא חדש, אבל כעת הם מתרחשים בעולם אחר לגמרי. בפעם הראשונה בקריירה שלנו אנחנו נמצאים במצב שבו ייתכן שהמשמעות של פיטורים היא לא "יאללה, לתפקיד הבא", אלא אבטלה ממושכת שכרוכה בוויתורים כואבים. אנחנו כבר לא האליטה של שוק התעסוקה הישראלי, המרחפים בגבהים של משכורות מפנקות, שיכורי תנאים והטבות. גם כל אלה שעדיין עובדים כבר מתנקים מההיבריס הזה, מהניתוק.
ככל שהמשבר יעמיק, לשינוי בשוק ולהתפכחות של העובדים יהיו עוד ועוד תוצאות, כולל כאלה שנוגעות לפרות הכי קדושות בתעשייה. ועדי עובדים, למשל, תמיד היו מוקצים מחמת מיאוס, כי כמו שהיו אומרים לנו באינטל בזמנו: "אנחנו דואגים לעובדים שלנו, הם לא צריכים ועד עובדים". האם עכשיו פתאום נראה פריחה של ועדים? ומה לגבי סיוע מהמדינה, כל הקונספט שבהייטק קל להתנגד לו, כי "שוק חופשי" ו"למה אני צריך לשלם מסים גבוהים בשביל בטלנים שלא רוצים לעבוד"? עכשיו חלק מהמתנגדים האלה מקבלים דמי אבטלה. אולי זו נחמה יחידה: יש סיכוי שההתנשאות תפחת, הניתוק יצטמצם, ואפילו שבעי ההייטק שהתעקשו על חיים בבועה יגלו את הסולידריות.
"זו לא נפילה מגן עדן, אבל כן נפילה ממעוז הנהנתנות"
דוד פריג' (46) מרמת גן, נשוי ואב לשלושה, איש QA
"עבדתי בחברת זרטו שנה וחודשיים. באפריל התחלנו לעבוד מהבית, ואחרי שבועיים פוטרתי. החברה סגרה הרבה מהפעילות שלה, ופיטרה 25% מהעובדים. אצלי כל הצוות של ה־QA הלך הביתה — עבדנו על גרסה ששוחררה בהצלחה קצת לפני הפיטורים, ולכן הופתענו, הרגשנו שדווקא סיפקנו את הסחורה, אבל הבנו שזה קרה בעוד צוותים בעוד מקומות".
מה האבטלה עושה לך?
"קודם כל, זה מערער את הביטחון הכלכלי. ההכנסה נפגעת משמעותית. דמי האבטלה נמוכים מהשכר, אבל לפחות זה שמאריכים אותם נותן קצת שקט. בקטע הרגשי אתה חווה בעיקר אכזבה וחוסר אונים, כי אין קשר בין ההחלטות של המעסיק ליכולות של העובד ולכישורים שלו. יש פה משהו שרירותי שקשור לבהלה המונית, אז התחושה היא של חוסר שליטה".
ויש כאן נפילה מגן עדן? מרמת חיים של הייטק לאבטלה?
"לא נפילה מגן עדן, אבל כן ממעוז הנהנתנות".
לאן אתה מכוון עכשיו?
"אני בתחום מ־2004, לא עצרתי לשנייה, ופתאום עכשיו נכפתה עליי עצירה, אבל אני לא לוקח ספר והולך לים, אני מנצל את הזמן כדי ללמוד כתיבת קוד. אז אני אופטימי, תמיד רציתי להגיע לתפקיד שיש בו כתיבת קוד. זה האריות של ההייטק, והמצב של המתכנתים תמיד טוב יותר, יותר אפשרויות. אני מקווה שאני אקבל הזדמנות לעשות את זה, אפילו שאני בן 46.
"בשוק עצמו יש אי־ודאות טוטאלית. אתה פונה למשרה שמתפרסמת ומגלה ש־200 אנשים כבר פנו. זה משבר כלל־עולמי, שנוגע לארגונים גדולים וקטנים, לכולם, בניגוד למשברים שנגעו רק לסקטור מסוים. המוד הוא הישרדותי יותר, ואני חושב שחברות שמייצרות דברים שאין להם ערך ממשי לא ישרדו את המשבר הזה, או חברות שמייצרות דברים לא דחופים".
"המעסיקים דורשים יותר ומשלמים פחות"
ב' (42) מתל אביב, מנהלת אדמיניסטרטיבית
"אני חוגגת היום יום הולדת, וזה אחד העצובים שבהם. את המיוחל שלי לא מצאתי. את הניסיונות להיכנס להיריון הפסקתי. ומה שהתחיל בחל"ת נהפך לפיטורים. לא חשבתי שאגיע לגיל הזה מובטלת ולבד. זו תקופה שהביאה איתה הרבה חשבון נפש. בחודשים האחרונים בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. התקופה הזאת גומרת אותי, אני מותשת. הכל קשה, המון חוסר ודאות.
"עבדתי בסטארט־אפ קטן, וזה היה מקום שאהבתי והערכתי. הייתי האמא אווזה של החברה — מנהלת המשרד, מטפלת ברווח, בגיוס, באירועים, מתנות לעובדים, הנהלת חשבונות, אחראית לחיוך של העובדים. המון משימות, המון אחריות, המון סיפוק, ממשק עם כולם. כשהוציאו לחל"ת לא חשבתי שלא אחזור ממנו, לא חשבתי לחפש עבודה, אבל בסופו של דבר צמצמו את הפעילות במשרד ופיטרו חלק מהעובדים. הבנתי שבימים כאלה אין להם אפשרות להחזיק אותי. נפרדו ממני בברכות מרגשות, הכל עם דמעות בעיניים.
"אני מנסה להיות אופטימית אבל ההוצאות ממשיכות לרדת, דמי האבטלה לא מספיקים לכלום. קולגה שאלה אותי: 'אולי מנהלת משרד זה תפקיד שאפשר להגיד עליו קדיש?', אבל אני מאמינה שהמקצוע הזה חשוב, ושמנהלי חברות לא יתעסקו בפגישות מרובות משתתפים, בחשבוניות, בימי הולדת של עובדים, בטיפול בעובד שמישהו מההורים שלו נפטר. אני שולחת המון קורות חיים, לקחתי מישהי שתעזור לי לשפר את פרופיל הלינקד־אין שלי, אפילו הורדתי את הגיל, אבל לחפש עבודה בתקופה כזאת זה בלתי אפשרי, לכל משרה יש המון פונים ומעסיקים מנצלים את המצב ודורשים יותר עבודה בפחות שכר. קודם הרווחתי קרוב ל־13 אלף שקל בחודש, עכשיו מציעים לי תפקידים עם עומס הרבה יותר גדול בעשרת אלפים שקל. במשפחה אומרים לי 'קחי כל דבר', אבל אני לא מוכנה. יש לי עוד שלושה חודשים לחתום אבטלה, ובכל יום אני מתפללת לפרנסה שאפשר להתקיים ממנה".
