היוזמה של כדר להקים שירות כזה, כמו לא מעט תחנות מרכזיות בחייו, כרוכה במגפות. כדר גדל בראשון לציון, וכשהיה בן שנה וחצי חלה בפוליו, שהותיר אותו משותק ברגליו. 20 שנה אחר כך, בראשית שנות השמונים, הוא שימש רופא עמית ב־NIH, ארגון המחקר הרפואי המרכזי של הממשל האמריקאי, ושם מצא את עצמו בחיל החלוץ של ההתמודדות עם נגיף חדש ומסתורי שזכה לשם HIV. כדר ועמיתיו הרופאים בארגון נשלחו לבתי החולים, פגשו את החולים הראשונים והחלו לתווך את מחלת האיידס לקהילה הרפואית ולעולם כולו.

בשנות השמונים נלחמת במגפה בעצמך, כרופא. מה היתה התחושה?

"של חוסר אונים מדהים. ראיתי כל כך הרבה אנשים טובים מתים בלי שיכולתי לעזור להם. אתה שם חולה בחדר ועוקב אחריו שעות ורואה אותו דועך. 300 מטופלים איבדתי למחלה הזאת. ואני עוד טיפלתי בילדים חולי איידס, שזה עוד יותר נורא. היום מבינים שזו היתה מגפה קלה לטיפול ואנשים פשוט מתו בגלל טעויות.

"אחרי שעזבתי את ה־NIH הבנתי שחולים לא מקבלים אינפורמציה, הרופאים שומרים אותה לעצמם. רופאים עובדים לפי פרוטוקול מסודר, ואז עוד לא חשבו על רפואה מותאמת אישית, כך שהם הזיקו לחולים בטיפול פרמקולוגי מאסיבי שכלל לפעמים תופעות לוואי מזיקות. חולים לא ידעו מה קורה איתם, ואימונולוגיה היא תחום הוליסטי שאין תא בגוף שלא מושפע ממנו. לכן החלטתי שצריך ללמד חולים על המחלה שלהם וכך התחלתי לעשות".

אז אפשר להגיד שבזכות האיידס פנית לחינוך?

"כן. מה שהכי הפריע לי זה שהיה ידע ברמה מדהימה ותובנות נכונות שלא הגיעו לרופאים בזמן אמת, האינפורמציה לא תמיד הגיעה לסטודנטים במהירות שבה הידע מתפתח. במקרה של האיידס היו מעורבות בזה גם הרבה סטיגמות והטיות, אז קח דוגמה אחרת, מאסתמה. בארצות הברית אבחנו וטיפלו באסתמה לפי פרוטוקול מסוים, ולכן הרבה שנים לא זיהו את הקשר בינה לאלרגיות. בתחילת הדרך מי שטיפלו באסטמה אצל ילדים היו רופאי ריאות, זו היתה הממלכה שלהם, אבל הם לא האמינו באלרגיות. כשגילו ש־90% ממקרי האסתמה בילדים נגרמים מאלרגיות לקח זמן עד שזה חלחל. זה מידע שאם יודעים אותו מראש אפשר למנוע מילדים לחלות במחלה, לאוורר ולנקות את הבית טוב יותר למשל, וכך ליצור רפואה מונעת על ידי חינוך והסברה".

ולמה לכוון חינוך כזה לילדים?

"הגישה שלי היא שאי אפשר לסמוך על המבוגרים, ולכן אני מלמד את הילדים, כדי שהם יחנכו את המבוגרים. אני מטיל את האחריות על הילדים. כך פעלנו למשל בקשר לגזענות בארצות הברית. אני מאמין שילדים הם סוכני שינוי — ראינו את זה בישראל עם הקמפיין לא לקטוף את פרחי הבר, עם 'חבל על כל טיפה'. אני הפסקתי לעשן בגלל לחץ של הילדים שלי אחרי שבארצות הברית היה קמפיין חזק שכיוון אליהם. ילדים הם אמיתיים ואין להם אג'נדות, הם אומרים מה שהם חושבים, לכאורה מתמימות אבל זה מגיע מתובנות עמוקות שמבוגרים כבר לא מסוגלים להגיע אליהן. לכן כשפרצה הקורונה הוריתי לחברה: 'בתוך 48 שעות תעשו סרטון על קורונה כי על זה כולם הולכים לדבר'. היינו הראשונים בעולם שהעלו סרטון כזה לילדים, כבר בפברואר".

מי שהיה הבוס שלך בזמנו ב־NIH הוא ד"ר אנתוני פאוצ'י, שבעצם מאז האיידס ועד הקורונה משמש ה"פרויקטור" האמריקאי למגפות, וכעת מואשם בידי ממשל טראמפ שהוא מפריז בהערכת המחלה.

"פאוצ'י הוא איש מסודר מאוד. והוא דיפלומט, הוא עבד עבור שישה נשיאים. כשפרץ האיידס הוא היה חלק מהשינוי של הסטיגמה סביב המחלה. הוא הבין את הכוח של חינוך, את הצורך להפעיל את המדיה ולהגיע לאנשים, ושרופאים ייצאו מבתי החולים וידברו על המחלה. הוא היה מגיע בעצמו לברים כדי להעלות את המודעות לאיידס. לכן זה לא מפתיע אותי שכעת הוא היחיד שאומר לטראמפ את האמת.  יש לו קבוצה טובה מאוד סביבו. הם היו בסין כבר בדצמבר והבינו בדיוק מה קורה".

זה לא עזר לניהול של ארצות הברית את המגפה.

"הבעיה העיקרית היא חוסר במנהיגות, הוראות סותרות. במקומות שבהם היו הוראות ברורות יותר המצב טוב יותר, למשל ניו יורק. ובתי החולים עצמם כן מפיצים את האינפורמציה בצורה טובה, מגלים דברים ומפרסמים מאמרים שחולקים את המידע".

גם בישראל יש מכחישי קורונה.

"מה שחסר בארץ זה שקיפות של הנתונים. הרי לא יכולים להגיד שלא אספו נתונים, יש נתונים ולא מפרסמים אותם. אני חושב שאנשים פשוט לא מבינים את חומרת הווירוס הזה, שמתנהג שונה מכל וירוס אחר, גם מבחינת ההדבקה".

אתה חי בעיקר בארצות הברית כבר יותר מ־30 שנה ועבדת שם כרופא, אבל במרץ הגעת לדירה שלך בתל אביב, בגלל הקורונה. יש בזה איזה ניצחון למערכת הבריאות הישראלית.

"זה נכון. הרפואה הממוצעת בארץ היא מעל ומעבר למה שיש בארצות הברית וגם רמת הרופאים בארץ גבוהה יותר. באתי לכאן כי ידעתי שפה הטיפול טוב יותר. בארצות הברית במקרים רבים הטיפול היה לא נכון, ונגרם נזק להרבה אנשים. הפערים בין שתי המערכות גדלים, ויגדלו עכשיו עוד יותר".

‍מבחינת בריינפופ, שילוב הנסיבות שיצרה הקורונה — הסתגרות בבית, זמן מסכים בלתי מוגבל, מעבר ללימודים מרחוק ועיסוק מוגבר של הציבור ברפואה — מן הסתם הזניק את הצריכה של התכנים שלכם?

"כשפרצה המגפה פתחנו את האתרים שלנו לשימוש חופשי, והשימוש עלה פי שלושה בהשוואה לחודשים המקבילים בשנה שעברה. במשך שלושה חודשים מספר המשתמשים הרשומים שלנו יותר מהוכפל, מאות אלפי משפחות חדשות ועשרות אלפי בתי ספר בכל העולם הצטרפו לשירות".

הלימוד מרחוק הוביל גם לכלים חדשים שפיתחתם?

"הבשורה הגדולה מבחינתנו היא שההורים הבינו פתאום מה הילדים עושים בבתי הספר, והם לא כל כך אהבו את מה שהם ראו, ונדרשו להיות מעורבים יותר בלימודים. כך שהדבר העיקרי שעשינו בעקבות הקורונה הוא מוצר חדש לילדים שלומדים במסגרת המשפחה, כזה שיאפשר להם ללמוד לבד, אבל בסביבה המשפחתית. למשל, אם הילד השלים לימוד של נושא מסוים הוא מקבל תג מיוחד ומתקדם שלב, כמו במשחק מחשב — כל החוויה נהפכת להרבה יותר משחקית — ובמקביל ההורים מקבלים דיווח מה הילד עשה ובמה הוא מתעניין, והסרטונים מותאמים גם לצפייה שלהם. קודם זה לא עניין אותם, כי הם היו רחוקים מבית הספר".

זה העתיד של החינוך? מערכות כאלה יחליפו את המורים?

"מבחינה פדגוגית אנחנו יכולים להיות תחליף מלא למערכת החינוך. אבל מבחינה מעשית זה לא אפשרי. בניו יורק, למשל, לא סגרו את בתי הספר עד שלא מצאו סידור חלופי לארוחות הצהריים שהילדים מקבלים בבתי הספר — זו מערכת שיש לה הרבה מטרות מעבר ללימוד. גם בארץ מערכת החינוך היא סוג של בייביסיטר, בגלל זה פתחו את בתי הספר מחדש בצורה כל כך חפוזה. אנחנו מצדנו הולכים לכיוון של לימוד מרחוק. בתי הספר יצטרכו להשתנות, הקורונה מזרזת שינוי שבכל מקרה מתבקש. בעתיד, למשל, הלימוד יהיה בחברותא, כמו בלימודי הגמרא, ואנחנו נוכל לתת לתלמידים, בפלטפורמות שלנו, את המידע הראשוני, ומשם הם ימשיכו בעצמם".

הרעיון של לימוד באמצעות אנימציה יכול להתאים גם למבוגרים?

"בתחילת הדרך של החברה סימנו גם את גילאי 65 ומעלה כקהל יעד, יכולנו להיות אטרקטיביים לאנשים בפנסיה, אבל רציתי להתרכז בילדים ולא להתפזר. היום יש חברות אחרות שמספקות תכנים למבוגרים, זה שוק מעניין. עשינו כבר פיילוטים של סרטונים למבוגרים, אבל כדי להתקדם עם זה נצטרך שותף מתאים".

חלק מהסרטונים שלכם מהתקופה האחרונה עוסקים בנושאים שנויים במחלוקת בארצות הברית — הפלות, זכויות להט"ב, גזענות.

"בארצות הברית אנחנו מוצר בתוך בתי ספר, ולכן קשה לשכנע את הלקוחות שצריך לכסות את הנושאים האלה. אבל החלטתי שגם אם יהיה נזק פיננסי, ילדים צריכים להכיר את הנושאים הללו. בתי הספר יכולים לחסום תכנים, וגילינו שמה שהם חוסמים יותר מהכל זה סרטונים שנוגעים לחינוך מיני. אני חשבתי שיחסמו תכנים על להט"בים...

"העיקרון שלי הוא שאי אפשר לעבוד על ילדים כי הם מבינים הכל. אתה צריך פשוט לתת להם להשלים את החסר, לתת להם את המקום לפתח בעצמם את הידע. ילדים לא חושבים בצורה של רע או טוב אבסולוטיים, לכן אם נעסוק בנושא כמו אלימות, ננסה להכניס אותם לראש של אדם אלים כדי שיבינו איך הוא חושב, ובמקביל גם נציג את ההשלכות ההרסניות של אלימות ונזהיר מפניה. יש עכשיו הרבה מאוד מובטלים, אז אם אדם מבצע מעשה נמהר, למשל בהפגנה, כי הוא מובטל, אני רוצה שהילד ידע לסלוח לו ולא ידון אותו לכף חובה. אנחנו לא מפחדים לדבר עם ילדים. כשכתבנו סרטון על ג'ורג' פלויד (האזרח האפרו־אמריקאי שמת לאחר ששוטר ישב על צווארו) זה הצריך אותנו לדייק באופן שבו הנושא הוצג".

אתה חוגג בקרוב 70, ובכל זאת ממשיך ליצור לילדים.

"אני ילד בנפשי. יש לי קושי עם ידידים שלי שמרימים ידיים ומתייאשים מהחיים, בעיקר הישראלים אגב. לי יש עוד שתיים־שלוש קריירות לפניי, כל עשר שנים אני מתחיל קריירה חדשה. לכן לפני כמה חודשים פרשתי מתפקיד מנכ"ל בריינפופ ומוניתי ליו"ר, ועכשיו אני רוצה ללמוד ספרות עברית, ולהתחיל לכתוב".  

‍