חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו נהפך ליחימוביץ /// תשובה עוד לא צריך לשמוח /// האיחוד האירופי מסייע אבל עם כוכבית
נתניהו, מהפך
הישרדות מנצחת תיאוריות
אולי זה תסמין חדש של הקורונה — הפיכת עור. הנה, בנימין נתניהו נהפך לשלי יחימוביץ'. לא רק מחלק כסף לאזרחים, הכי רחוק שאפשר משוק חופשי, אלא גם קורא להם לקנות רק כחול לבן, כאילו לא דגל כל חייו בגלובליזציה. כללי השוק מתו; הישראלים מתבקשים לקנות תוצרת שלעתים קרובות מחירה גבוה יותר מזה של המתחרים, רק כי היא ישראלית. התחרות שהניעה את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים והובילה להתפתחות של לא מעט מדינות, לשגשוג גלובלי וליחסים בינלאומיים שנמנעים מעימותים היא, ובכן, לא רלבנטית פתאום, כי קורונה. עכשיו התחרות היא לא בין יצרנים, על המחיר הטוב ביותר לצרכן בכל העולם, עכשיו היא בין מדינות, על המטושים והבדיקות והחיסונים ומכונות ההנשמה. ובסדר העולמי החדש הזה, ישראל היא לא "אי של יציבות". היא רק אי, שזקוקה ליחסי מסחר אדוקים עם מדינות אחרות, ולא יכולה להרשות לעצמה בדלנות עמוקה. בסוף, כמו תמיד, מה שיכתיב הכל הוא לא שאלות תיאורטיות, למשל על עתיד הגלובליזציה, אלא דילמות יומיומיות של הישרדות.
/// סופי שולמן
שברון ונובל אנרג'י
עוד אין תשובה
כשהתברר השבוע שענקית האנרגיה שברון עומדת לקנות את נובל אנרג'י, בשוק המקומי דיברו על "נס הגז השני של יצחק תשובה". הראשון היה כמובן מציאת מאגרי הגז לפני כעשור, רגע לפני שקבוצת דלק התרסקה בעקבות המשבר הכלכלי הגלובלי. השני אמור להיות חבל ההצלה ששברון שלחה, כשרכשה במפתיע את שותפתה של דלק באותם מאגרים. החבל הזה אמור לאפשר גם לתשובה להציל את האימפריה שלו מצירוף נסיבות של עסקה גרועה במינוף אדיר ומשבר כלל־עולמי.
אבל הסיפור הרבה יותר מורכב. ראשית, משום ששברון לא באה לעשות טובה לאף אחד. היא זיהתה הזדמנות, וקנתה חברה במחיר מציאה, זה הכל. וזה ימשיך להיות ההיגיון שלה גם אם תרצה פתאום להיפטר ממנה. שנית, הצרות של דלק — שהתחילו מעסקה אחרת עם שברון, של קניית נכסים בים הצפוני ב־2 מיליארר דולר — לא ייעלמו בן רגע. גם אם השוק ימשיך לעודד אותה, גם אם תצליח לגייס את החוב המבוקש, גם אם תתייצב, התלות שלה בשברון מותירה אותה פגיעה. להתרועע בחברת כרישים עסקיים זה נחמד, עד הרגע שבו הדם שהם מריחים הוא שלך.
/// ירדן רוז'נסקי
האיחוד מסייע
אירופה משמרת אקסיומות
אלה היו 90 שעות של דיונים סוערים: קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל חרגה מהרגלה והפגינה היטב את כעסה, נשיא צרפת עמנואל מקרון אפילו חבט על השולחן באגרופו. אבל בסוף מנהיגי האיחוד האירופי שהתכנסו בבריסל הגיעו להסכמות על חבילת חילוץ של 750 מיליארד יורו שתסייע בשיקומן של מדינות היבשת מנזקי הקורונה — ותגויס כחוב מהבורסות המקומיות (גיוס משותף ראשון אי פעם). הוויכוח נסב, כמובן, על חלוקת הכסף: אם לתת לנפגעות הקשות — איטליה, ספרד וצרפת — 500 מיליארד יורו או להסתפק בפחות, כפי שדרשו שבדיה, דנמרק, אוסטריה והולנד. בסוף סיכמו על 390 מיליארד, אבל בתמורה לכך שארבע המדינות המתנגדות, "החסכניות", ישלמו פחות לקופת האיחוד. זה סיוע גבוה מאוד, והוא חשוב להתאוששות, אבל בסוף גם המשבר הזה מותיר על כנה את האקסיומה הרגילה באירופה (ובכלל): החזקים מוצאים דרך להרוויח מהמצב, המוחלשים נשארים חלשים.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
איזה כוח יש לשביתה כשהכל ממילא מושבת?
בעבר השביתות בישראל היו דרמה גדולה, אירוע מסעיר שמעסיק את כולם, עם מסורת ארוכה ואפילו הדהוד קל לאל ההוא שביום השביעי שבת. מאז שנות השלושים היו כאן שביתות שהתגלגלו לעימותים (גם אלימים) עם המעסיקים והמדינה ומפירי שביתה — פועלים, ימאים, מורים, סטודנטים, עובדי רשות השידור, רופאים, אנשי תברואה ועוד, כולם שבתו ממלאכתם וגררו ויכוחים בציבור. כי אז היה לנו אכפת כשהכל הושבת — הטלוויזיה, בתי הספר, ניקוי הרחובות.
בשנים האחרונות כבר לא ממש אכפת לנו משביתות. סולידריות בין עובדים מתה מזמן, ואנחנו נשחקנו גם. אבל אלה האחרונות באו בזמן משונה, כשתחושת שיתוק כללית שורה על הכל ממילא ויש חלקים בחיים שלנו שמושבתים כבר חודשים. מה קורה לשביתה ספציפית בתקופה של השבתה כללית? מי כבר יכול להבדיל בין מי ששובת רשמית למי שמושבת בכורח? ואיך אפשר לצפות מאיתנו להתגייס למען נשות הרווחה, שרק המחשבה על עבודתן מפעילה את כל הפחדים האנושיים, בזמן שבו האבטלה מתרחבת, ענפים שלמים מושבתים והפנטזיות שלנו מסתכמות בפתיחת בתי קפה, חדרי כושר וחופים? ואולי דווקא בתוך ההשבתה יש יותר קשב לשביתה? זו של האחיות, כוח האדם החיוני ביותר בימים אלה, טופלה בתוך יום. זו של העובדות הסוציאליות, לעומת זאת, נמשכה יותר משבועיים, והעלתה שאלה עקרונית: האם כשלכולנו קשה יותר, וכשכולנו מורידים הילוך, זה יכול להצמיח סולידריות שנשכחה, או להגביר את הניכור שלנו לכל שביתה?
