סוג של, אבל כזה שבונה את האביזר הכי מסובך בהפקה. אני נכנס לתמונה כשבוני התפאורה והאביזרים אומרים: "אנחנו לא יודעים לעשות את זה". כשבמאי רוצה אוטו מעופף או מוטת כנפיים של 18 מטר, למשל. אני בונה דברים שהם יחידים מסוגם, לא פתרונות מדף.

בהצגה "דוקטור דוליטל" של המדיטק, למשל, בניתי את כל הבובות שמופעלות במגוון דרכים על הבמה, כמו פינגווינים שקופצים על כדור פיזיותרפיה. לפסטיגלים בניתי כל מיני כלי רכב משונים, כמו רכב קרקס שממנו יוצאים גרלנדה (שרשרת נורות) ותורן של 7 מטרים עם דגלונים בדומה לאוהל קרקס, הכל כמובן עם סנכרון של התאורה והתפאורה והרבה כאב ראש. עשיתי גם דרקון ענקי שרכבה עליו אליאנה תדהר. חוץ מזה בניתי מבנים עצומים, כמו רשת ענקית שהקרינו עליה תמונות של נופלים בטקס המשואות בהר הרצל, שהונפה ממנוף בגובה 12 מטר. אחר כך לקחתי את אותה רשת והפכתי אותה לדגם של מגדל בבל, שהוצג בפסטיבל התנ"ך בקצרין.

נגרות, מסגרות, המון תרמו־פלסטיקה, שזה כל מה שקשור בלשרוף פלסטיק, הנדסת חשמל וקצת הנדסת מכניקה, פיסול בחומרים רכים כמו פוליאתילן ופיברגלס ואפילו יציקת בטון ופיסול מתכת. גם עם קרטון אני מתעסק. הכל מהכל.

מכיוון שאני בונה אביזרי ענק, בפרט לתהלוכות, מעניין אותי הרושם שבתנועה. ומשם אני מתחיל תמיד, בהדמיה של התנועה ובחינת הרושם שהיא תייצר. כשאני מתחיל לפרק את זה לעשייה בפועל, העסק מתחיל להיות מעניין באמת. אפשר להיות יצירתי מאוד. רציתי, לדוגמה, לבנות ציפור ענקית שתנופף בכנף בצורה חלקה ואלגנטית, וידעתי שזה כרוך בקשיים הנדסיים כי ברגע שמוטת הכנפיים גדולה יותר מהמקובל בטבע, התנועה שתיווצר תהיה לא טבעית, בגלל העומס על המכלול והצירים. אז התחלתי לחקור: לקחתי עיגול מדיקט וחיברתי לו סט של מקלות וצירים שמדמים את הכנף, וסובבתי את הגלגל כדי לראות אילו תנועות אני משיג. שיחקתי עם המכלול הזה וברגע שמצאתי את התנועה המושלמת, ידעתי מה צריך להיות המרחק בין הצירים והלכתי לייצר את זה.
אני עובד בלי הדמיות ממוחשבות, זה אולי קיצור דרך, אבל הוא לא מתאים לי. כשאתה בונה את הדבר וירטואלית אתה עובד בלי מגבלות בכלל, ואני צריך מגבלות כדי לרצות לפתור אותן. יותר מדי חופש זה לא טוב.

אני מאוד אוהב מערכות שעובדות על לחץ אוויר (פנאומטיות), כי הן אמינות ועמידות מאוד ופועלות ממקור מרכזי אחד — הקומפרסור. אני מתעסק הרבה גם עם מנועים חשמליים לתנועות סיבוביות ובוכנות חשמליות (אקטואטורים) לתנועות ליניאריות.

נכון. הכל תלוי בתקציב. יש פרויקטים של אלפי שקלים ויש של מאות אלפי שקלים. הדבר הכי קטן עולה אצלי 1,500 שקל, אחרת הוא לא משתלם.
רוב הדברים שאני בונה, ובעיקר הדברים המסובכים, מתנגשים עם התקציב ודורשים להיכנס להתמקחות עם מזמין העבודה. אני מבין שאנשים מפחדים, כי אף אחד לא רוצה לבנות מוצר סופי, כשזו הפעם הראשונה שבונים את המוצר. וכולם רק רוצים לחסוך. מצד שני אם אני בונה רכב לפסטיגל, צריך להביא בחשבון שיש לי הזדמנות אחת לבנות אותו והוא צריך להיות בטיחותי, לעמוד במאה ומשהו הופעות בהפעלה שהיא אינטנסיבית מאוד, להתנייד ממקום למקום ולהיות כפוף לכל מיני מגבלות ואישורים הנדסיים.

אני אוהב זבל ומשתמש בגרוטאות כחומרי גלם. אני משתדל למחזר כמה שיותר, כי אני חלק מתעשייה מיותרת. אנחנו לא מצילים אף אחד מרעב ורק טובים למטרות בידור, לכן אם אפשר להשתמש בצינורות השקיה ישנים במקום במסגרות קרבון מודפסות — עדיף. את המנועים הכי טובים שלי פירקתי מאוטו ישן, ואת הבקרים הכי טובים הוצאתי ממערכות שקרסו.

בדרך כלל אני עובד לבד, אבל בעבודות גדולות אני מביא את האחים שלי לעבוד איתי. אני הכי אוהב אותם והכי כיף לי לתת להם כסף. אחותי היא נגרית ואחי עובד בחברה שמתקינה מתנפחים. אנחנו משפחה טכנית מאוד. אמא שלי עבדה בדקורציות. הייתי נוסע איתה בכל הארץ ועוזר לה להכין חלונות ראווה לחנויות פרפומריה. אבא שלי היה מורה לאלקטרוניקה, ומהנדס בנשמתו. אני שילוב טוב של שניהם: טכני כמו אמא וחובב מערכות כמו אבא.

יד שבנה בראלי

"מכיוון שאני בונה אביזרי ענק, אני מתחיל בבחינת התנועה והרושם שהיא תייצר. ברגע שמצאתי את התנועה המושלמת, אדע לייצר את האביזר. אני עובד בלי הדמיות ממוחשבות, כי אין בהן מגבלות, ואני צריך מגבלות כדי לרצות לפתור אותן. יותר מדי חופש זה לא טוב"

עד גיל מאוחר לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. למדתי ציור שנתיים במכון אבני, אבל אז הבנתי שאני מעדיף בכלל לפסל, ורצוי אמנות שגם יש לה שימוש בעולם. מתישהו בשנות העשרים לחיי, מישהו אמר ליובל קדם, בעל סטודיו ותיק לאביזרים ואפקטים מיוחדים, שיש לי ידיים טובות והתקבלתי לעבודה אצלו. זה היה שידוך מעולה כי גם הוא כמוני חנון שמתעניין בפיזיקה ומכניקה, מנסה להבין את הלוגיקה מאחורי חפצים ולחבר את כל הטכנולוגיות שסביבנו. עבדתי איתו כמה שנים עד שפתחתי סטודיו משלי. רציתי לצאת מהצל שלו ולראות איך דברים נראים כשהמילה האחרונה היא שלי.

אין עבודה. בדיוק לפני הקורונה בניתי את האביזר הכי יקר בקריירה שלי — המכונית המעופפת — והכל היה מדהים. בסוף המופע בכלל לא עלה בגלל הקורונה, אבל זה אפשר לי להיכנס למשבר בראש מורם. אבל עכשיו נגמר לי הכסף, ואני מנסה לצוף עם עבודות מזדמנות ולהיכנס להפקות טלוויזיה, שעד עכשיו לא כל כך נגעתי בהן. בלית ברירה אני שורף חסכונות. האפוקליפסה לא מפחידה אותי, ואני ומשפחתי לא נרעב ללחם. פשוט עצוב לי שענף הבידור מקבל כזאת כאפה.

yoghev.karmel@calcalist.co.il