הצניעות הזו, שעומדת בניגוד חד להתנהלותם של רוב מאמני וכוכבי הכדורגל, היא סימן ההיכר של זידאן — אחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק, שהפך לאחד המאמנים הטובים בהיסטוריה. בארבע השנים שלו כמאמן, ריאל זכתה ב־11 תארים, או אחד מדי 20 משחקים. הוא כבר הוביל אותה לשתי אליפויות, היה המאמן הראשון אי פעם שזכה שלוש פעמים רצופות בליגת האלופות — והוא עושה את כל אלו בשקט. בלי כתבות עומק על שיטות העבודה שלו, כמו במקרה של פפ גווארדיולה; בלי ראיונות מרתקים עמו כמו עם יורגן קלופ; בלי קרדיט היסטורי על עבודתו כמו זה שמקבל דייגו סימאונה; ובלי הנוכחות התקשורתית המלוטשת של ז’וזה מוריניו. “זידאן הוא המפתח לכל זה”, אמר סרחיו ראמוס, קפטן הקבוצה. “הוא הקברניט שהוביל אותנו מההתחלה. תמיד הרגשנו מוגנים על ידו. הוא האמין בנו. הוא מיוחד”. פלורנטינו פרס, נשיא ריאל, סיכם בפשטות: “זידאן הוא מתת אל”.

“הוא היה שחקן במשך 18 שנים, והרבה מאוד מהשנים הללו הוא היה השחקן הטוב בעולם”, מסביר פרדריק הרמל, הביוגרף של זידאן, איש סודו ואחד האנשים הכי קרובים אליו. “השחקנים שלו יודעים זאת. הוא יודע זאת. הוא יודע בדיוק, אבל ממש בדיוק, מה השחקנים שלו צריכים. מה הם רוצים לשמוע בחדר ההלבשה. הוא יודע איך לנהל אותם”.

הרמל, איש תקשורת יליד צרפת, עבר לספרד ב־1992. כשזידאן נרכש מיובנטוס ב־2001 בהסכם שובר שיאים של יותר מ־120 מיליון דולר במונחים של היום, הרמל “הוצמד” לזידאן ודיווח עליו עבור כמעט כל גופי התקשורת הצרפתיים והספרדיים. בין השניים נוצרה חברות קרובה, שהפכה את הרמל לאחד מכתבי הכדורגל המפורסמים ביותר בספרד — “אני חייב לו את הקריירה שלי”, אומר הרמל היום — והניבה את הביוגרפיה הראשונה של זידאן, שהרמל פרסם אשתקד באישורו של זידאן. “זה ספר על האיש שמאחורי האייקון. אני מספר עליו, אבל גם מדבר עם אנשים שעבדו איתו, חבריו לקבוצה לשעבר. דיברתי עם אבא שלו, אמא שלו, הילדים שלו, אשתו. דיברתי עם כולם. נסעתי לקרלו אנצ’לוטי, המאמן שקיבל אותו ביובנטוס ועבד איתו בריאל מדריד, ובמשך יומיים תמימים דיברנו רק על זידאן”.

זידאן עצמו אינו אדם שמדבר הרבה, בעיקר לא על מאמנים אחרים. אבל הוא כן מאמץ מהם רעיונות.

“על מוריניו (שהיה מאמן ריאל כשזידאן שיחק בקבוצה וכששימש יועץ לנשיאה, א”ד) הוא אמר לי שממנו הוא למד משהו חשוב מאוד: במועדון כמו ריאל מדריד אתה חייב להיות הבוס. אתה חייב לשלוט בכל רכיב בסלט. אם לא, אתה מת.

“מוריניו צדק בזה, אבל זידאן שונה לחלוטין ממוריניו או מגווארדיולה. הוא חושב שהשחקנים חשובים יותר מהמאמן. הוא לא סתם אומר את זה לתקשורת. הוא באמת משוכנע — אולי מפני שהוא עדיין חושב כמו שחקן — שההשפעה של המאמן היא משמעותית, אבל קטנה. השחקנים הם הכל”.

זו תפיסה שיכולה להקשות על מאמן להתמודד עם אגואים של כוכבי כדורגל כמו סרחיו ראמוס וכריסטיאנו רונלדו.

“מבחינתו זה דווקא העניין הקל. הוא פשוט יודע איך להתמודד עם שחקני כדורגל. הוא לא מדבר אליהם כמו מאמן, אלא משתמש במילים של כדורגלן. הוא אמר לי, ‘הייתי הרבה שנים בחדר הלבשה של מקצוענים, אני יודע איך זה עובד. אם תדבר עם שחקן חצי שעה לפני משחק, הוא בקושי יקשיב לך. העבודה שלך צריכה להיות בשבוע שלפני המשחק. לקראת המשחק, אתה צריך לתת שני מסרים. זהו. הוא לא יקשיב ליותר מזה. אני יודע, כי אני בעצמי לא הקשבתי למאמן שדיבר יותר. לא רציתי שהמאמן ידבר איתי יותר מדי’.

“רפאל בניטס, שזידאן החליף כמאמן ריאל בקדנציה הראשונה שלו, רצה להראות לרונלדו איך לבעוט בעיטות חופשיות. הוא אמר לו ‘אתה צריך לפגוע עם חלק מסוים מהרגל בכדור’, ורונלדו היה מביט בו בהשתאות, ‘אתה תגיד לי איך לבעוט בעיטות חופשיות? איפה שיחקת בכלל?!’. זידאן מעולם לא הדריך את רונלדו ברמה הזו, אבל הוא כן הצליח לשכנע אותו לשחק פחות דקות ולשמר אנרגיות — משהו שרונלדו קיבל רק ממנו. איך הוא עשה את זה? כבוד. זה קל עבורו. כי הוא זידאן”.

אחרי שבשנתיים וחצי הראשונות שלו כמאמן ריאל מדריד זידאן זכה בשלוש אליפויות אירופה ואליפות ספרד (דאבל אליפות וגביע אירופה ראשון של המועדון מאז 1958), הוא עזב את הקבוצה באופן דרמטי בנימוק ש”ריאל זקוקה לשינוי”. שמונה חודשים מאוחר יותר הוא חזר, במהלך שהעיד יותר מכל על הנחישות שלו. “פלורנטינו פרס קרא לו, והוא כ’מדרידיסטה’ אמיתי החליט לחזור, אף שהבין שזה בלתי אפשרי לשחזר את ההישגים”, אומר הרמל. “זידאן רוצה להיות טוב יותר מזידאן: הוא רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול, לא מעניין אותו להוכיח לאחרים. יש לו נחישות עצומה, כמו לספורטאים הגדולים ביותר. אנשים לא מבינים עד כמה הוא טוב בעבודה הזו”.

אולי בגלל השקט שלו. כל הזמן מדברים על כך שהוא לא מתודי כמו גווארדיולה, שהוא לא סוחף כמו קלופ, שהוא לא טקטיקן־על כמו מוריניו.

“זה בדיוק מה שהוא רוצה — שיגידו שהוא לא מתודי ומבריק כמו גווארדיולה או קלופ. לזידאן יש סגנון משלו, אבל במסיבות עיתונאים, כששואלים על העבודה שלו, הוא לרוב עונה משהו משעמם. דיברנו שעות על גבי שעות והוא מעולם לא חשף מתודה. הסודיות הזו היא אסטרטגיה: פעם הוא אמר לי, ‘אם אסביר יותר מדי, אחמש את היריבים שלי בידע’. מבחינתו, המתודה היא שהשחקנים חשובים יותר מכל מתודה.

“מאמנים אחרים משתמשים בחשיפה כדי להאדיר את עצמם. גווארדיולה הוא מאמן אדיר, אבל 50% מהדברים שהוא אומר בתקשורת הם בולשיט. אני זוכר איך הוא חשף את החדר הקטן שבו הוא עובד. גם מוריניו, כשהיה במדריד, סיפר לתקשורת איך הוא נשאר 12 שעות בעבודה, מגיע בבוקר לפני כולם, מנתח משחקים במשך שעות. זידאן לעומתם לא מחפש לבלוט או לספר סיפורים. לפעמים הוא ישן במתחם כדי לא לפספס עבודה, ואיש לא יֵדע מזה. את ההודעות אליי הוא שולח בשש בבוקר. הוא מתעורר מוקדם ועובד קשה, כמו אבא שלו. פעם הייתי בחדר של הצוות המקצועי ודיברתי עם עוזר המאמן שלו, בזמן שזידאן עצמו ערך תמונות עבור השחקנים כדי להראות להם מיקומים על המגרש, כמו איזה מתמחה. הוא גם משתתף בעצמו באימוני הקבוצה — מוסר, מתמסר, בעיטות חופשיות”.

אולי החשאיות שאתה מדבר עליה מכסה דווקא על היעדר שיטה? במילים אחרות, יש לו אידיאולוגיית כדורגל?

“הוא לא אידיאליסט, הוא פרגמטיסט. הוא חוזר ואומר: ‘אני לא כאן כדי להמציא כדורגל. הכדורגל כבר הומצא, והוא מבוסס על איכויות השחקנים. התפקיד שלי הוא ליצור עבורם את הסיטואציות שבהן הם יביעו את יכולותיהם באופן הטוב ביותר. השיטה לא משנה: משנה הסיטואציה. מה שהשחקן צריך באותו רגע. מה שהמשחק צריך’.

“הוא לא מאלץ סגנון או שיטה, אלא מתאים את המתודות שלו לשחקנים שלו ולאיכויות שלהם. אם השחקנים צריכים שיטה אחרת במשחק מסוים, הוא יעשה את זה. הוא לא רוצה לכפות משהו על שחקן, אלא שהשחקן יעשה מה שהוא יודע לעשות. הוא אמר לי, ‘אני לא אסביר לקרים בנזמה, כריסטיאנו רונלדו או גארת’ בייל איך להבקיע. זה מגוחך. עם הכדור הם הכי טובים בעולם. בלי הכדור, יש לי עבודה לעשות איתם, והם יודעים זאת. אני מסביר להם מה לעשות כשהם מאבדים כדור, או כשהם צריכים ליצור לחץ, כי זו האחריות של כולם. זה משהו שגם אני, כשחקן, נזקקתי לסיוע בו’”.

מאילו מאמנים הוא שאב השראה?

“מבחינתי הוא מאמן איטלקי. הוא אדם צרפתי, עם שורשים ערביים, שהוא מאמן איטלקי, שחי בספרד. הוא אמר לי שכשחקן הוא גילה את עצמו והתחיל להבין כדורגל רק באיטליה: עבודה פיזית קשה מאוד בתחילת העונה, הרבה עבודה טקטית, שימור אנרגיות. הוא למד אצל מרצ’לו ליפי והמשיך עם אנצ’לוטי, אבל למד גם מאיימה ז’אקה (לשעבר מאמן הנבחרת הצרפתית, שב־1998 הוביל אותה לזכייה ראשונה במונדיאל, א”ד). זידאן לא דיבר הרבה בחדר ההלבשה, אבל הקשיב וספג הכל, והוא משתמש בידע הזה כמאמן.

“הוא גם אוהב מאוד לצפות בכדורגל בטלוויזיה וללמוד מקבוצות אחרות. אבל גם את זה הוא לא חושף. הוא בחיים לא יגיד לך איזו קבוצה הוא ראה, כי מבחינתו זה חלק מהעבודה”.

איך הוא ניגש לבעיות?

“הוא ישיר מאוד. הוא עובד קשה כדי להבין את הבעיה ואז הוא ניגש ישר לעניין. הוא לעולם לא ידבר על שחקן בתקשורת כמו מוריניו, ולעולם לא ימתח ביקורת על שחקן מול אחרים. אם יש לו בעיה עם שחקן הוא יגיד לו בפשטות ‘בוא למשרד שלי’, ידבר איתו אחד על אחד וינסה לפתור את הבעיות. למה? כי ככה הוא היה רוצה, כשחקן, שידברו איתו. פשוט שיחה של אדם לאדם. מוריניו היה יכול לתקוף את איקר קסיאס או פפה בחדר התקשורת. זידאן בחיים לא יעשה את זה. הוא בחור ישר מאוד. הוא לא רוצה להשפיל אף אחד”.

ההתנהלות הזו, שמשלבת התנהלות מעשית ועניינית, כמעט משעממת, עם משחק מבריק, מלוטש ומוחץ, היא חלה מההילה שמלווה את זידאן עוד מימיו כשחקן. הוא דמות אייקונית, מנותקת מהיומיום הסוער של הכדורגל. הסרט Zidane: A 21st Century Portrait עוקב אחריו במשחק, במשך 90 דקות, עם צילומי קלוז־אפ. רואים אותו מתאמץ ומזיע, אבל התנועה הריקודית האלגנטית והחולצה הלבנה הופכות אותו מאדם ל”דמות” באופן כמעט מרוחק, כמעט על־אנושי.

הגישה האינטימית של הרמל לזידאן מסייעת לפצח במקצת את הקליפה הזו. “אתה יודע מה הדבר שהכי הפתיע אותי אצל זידאן?” הוא שואל. “פעם, כשעוד היה שחקן, היינו על מטוס יחד והוא אמר לי: ‘פרדריק, אני מפחד’. ממה זידאן הגדול מפחד? ‘אני מפחד שהילדים שלי יהיו עשירים ומפונקים. יש להם הרבה יותר מדי כסף. אני רוצה שהם יחיו חיים רגילים. אני לא רוצה שהם יהיו אידיוטים עשירים’. זה היה הפחד העיקרי שלו”.

זידאן, הצעיר מקרב חמישה אחים ואחיות, נולד בצרפת למשפחה שהיגרה מאלג’יריה והשתקעה בשכונה אלימה ומוזנחת בפאתי מרסיי. אביו עבד בשתי עבודות: בבוקר עבד במחסן, ובערב היה שומר בחנות כלבו. “אביו שמר על המשפחה באזור קשוח עם הרבה פיתויים לחיי פשע”, אומר הרמל. “גם זידאן רצה להגן על הילדים שלו מהסביבה, רק מהסביבה ההפוכה. הוא תמיד אמר לי, ‘באתי ממשפחה ענייה ולמדתי כל כך הרבה מהחיים הצנועים האלה. יש לי הערכים של אבי, ואני רוצה שגם לנכדיו יהיו הערכים האלה’”.

הוא הרוויח עשרות מיליוני יורו וחי באחוזה עצומה במדריד. איך הוא הצליח לגדל ארבעה ילדים לפי החזון הזה?

“הוא עבד על זה קשה. המתנות היו תמיד צנועות. הילדים מעולם לא קיבלו דמי כיס גדולים. זידאן לימד אותם לעבוד תמורת דברים שהם רוצים. הוא אובססיבי בקשר לזה. לכן הוא קשוח עם הילדים ומעורב מאוד בחינוך שלהם. הוא שלח אותם לבית הספר הצרפתי במדריד וטרח להגיע להיפגש עם המורים ולהגיע לאסיפות הורים. פעם אחד ההורים פנה אליו, מופתע, ‘מה אתה עושה כאן?’. זידאן ענה, ‘יש לי ארבעה בנים, אני צריך לפגוש את המורים שלהם’. זה ממש לא כמו כדורגלנים אחרים. רובם מרוכזים בעצמם, גם אם המשפחה סביבם.

“יש הבדל גדול בין מה שהוא לבין מי שהוא. כן, הוא אייקון צרפתי, סמל ענקי של הכדורגל, האיש הכי חשוב בריאל מדריד. אבל הוא עובד קשה כדי להיות אדם נורמלי. כריסטיאנו רונלדו, למשל — אני מכיר אותו היטב, הוא בן אדם נחמד מאוד, אבל ברור שהוא כוכב. זידאן אינו כוכב”.

האם זידאן יכול לשחזר את ההצלחה במועדון אחר? הרמל לא חושב שזאת השאלה. “האם אפשר לדמיין את פפ גווארדיולה במועדון שלי, לאנס? לא. זידאן, כמו המאמנים הכי בכירים בעולם, יכול לאמן בשלושה־ארבעה מועדונים בעולם. זהו. הוא רוצה לאמן את יובנטוס — הוא אמר לי את זה. הוא אולי ירצה לאמן את הנבחרת הצרפתית. אבל הוא לא מתכנן את הקריירה שלו. הוא באמת חי מיום ליום. הדבר הכי חשוב לו זה העבודה במתחם האימונים. למאמן אין כוח במשחק, הכוח שלו הוא במגרש האימונים. הוא נהנה מהעבודה מדי יום. זה הערך הכי חשוב מבחינתו. הוא לא חי במדיה החברתית ולא משוויץ בהישגים שלו.

“אני חושב שהוא אדם מאושר. הוא מנסה לשמור על נורמליות ואיזון לנוכח הלחץ של הסלבריטאיות, ולהגן על המשפחה שלו. מוריניו, לעומתו, תמיד רצה לריב — עם התקשורת, עם היריבים. זידאן לא רוצה לריב. כל מה שמסביב לכדורגל, ולא נוגע ישירות למשחק, הוא בזבוז אנרגיה מבחינתו”.

הוא בוחן את עצמו? ביקורתי כלפי עצמו?

“הו, כן, הוא מודע מאוד לנקודות התורפה שלו. למשל, כשחקן הוא תמיד ידע שהוא לא חזק מספיק, לא בכושר מספיק טוב — בטוח לא ביחס לרמה הטכנית שלו. אז הוא עבד בעיקר על היכולות הפיזיות שלו. גם כמאמן הוא תמיד עובד על נקודות התורפה שלו. הוא לעולם לא יגיד מה הן. גם לי. זה רק עם הצוות שלו”.

מה הוא ירצה שיאמרו עליו?

“הוא לא מתעסק בזה. הוא איש מורכב מאוד, אבל לא פילוסוף.

“הקונפליקט הגדול בחייו הוא הגורל האדיר שלו. הוא בן למשפחת מהגרים ענייה מאוד, שעלה במעלה החברה הצרפתית, כבש צמד בגמר מונדיאל, כבש שער מהיפים אי פעם בגמר ליגת האלופות, היה שחקן משמעותי במשחקים היסטוריים, מאמן שזכה בשלושה תוארי ליגת האלופות. הוא אייקון. הוא יודע שאלה לא חיים רגילים, ומשוכנע שבאירועים הענקיים האלה יש משהו שמעבר לשליטתו. הוא אמר לי, ‘אין לי חיים נורמליים. יש כוכב בשמים שמגן עליי. משהו מושך אותי להצלחות האלה’.

“אבל באותה עת הוא גם נלחם בתחושה הזו. הוא לא רוצה להרגיש מיוחד. הוא לא רוצה להתנהל כמי שהגורל קבע שיהיה גדול. הוא נלחם בזה על ידי כך שהוא מנסה, בכוח, לחיות חיים רגילים. לכן המשפחה היא הדבר הכי חשוב לו בעולם, יותר מהכל. היא ההישג הגדול והפרס הגדול. הוא עבד קשה מאוד כדי להתמודד עם הגורל ולהישאר עם הרגליים על הקרקע. כדי להישאר נורמלי”.