למה הניסיון לשחק יותר "גברי" מוביל להפסדים?

ווילט צ'מברליין באימון של הלייקרס, מאי 1969. גברים עם טסטוסטרון גבוה מגיבים מהר יותר, בביטחון יותר, וטועים יותר. צילום: אימג'בנק/Gettyimages

ווילט צ'מברליין הוא מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, מפלצת סטטיסטיקות עם שיאים שכנראה לעולם לא יישברו: 50.4 נקודות למשחק בעונה, 27.2 ריבאונדים למשחק בעונה, משחק היסטורי חד־פעמי ובלתי אפשרי שבו קלע 100 נקודות, ומשחק בלתי אפשרי אחר שבו קטף 55 ריבאונדים.

אבל למרות גדולתו, היתה לענק הזה נקודת תורפה בולטת: מהקו הוא קלע רק ב־51%. בעונות מסוימות קלע פחות מ־40%. כלומר, כדי לעצור אותו יריביו פשוט עשו עליו עבירות — וכך, במקום לקלוע 2 נקודות קלות בזכות ה־2.16 מטרים שלו, הוא קלע נקודה אחת במקרה הטוב.
‍

רק באחת ב־14 עונותיו ב־NBA צ'מברליין קלע יותר מ־60% מהקו. בעונה הזו הוא רשם את שיא ה־50 נקודות למשחק בעונה ואת השיא ההיסטורי של 100 נקודות, במשחק שבו קלע 28 מ־32 מזריקות העונשין שלו (88%). איך זה קרה? באותה עונה, צ'מברליין החליט לזרוק עונשין בטכניקה שונה: זריקת סבתא. זו זריקה שנראית פחות "מקצועית" אבל סיכויי הקליעה איתה, על פי מחקרים, גבוהים בהרבה. התנועה טבעית יותר, הכדור מגיע מכיוון הרגליים, מקבל יותר קשת וסיבוב, וגם נוחת על הטבעת יותר ברכות.

באוטוביוגרפיה שלו, הוא הסביר את הסירוב לזרוק מבין הרגליים. "הרגשתי מטופש", כתב. "הרגשתי סיסי־בוי. אני יודע שטעיתי. אני יודע שריק בארי, אחד הזורקים הטובים בהיסטוריה, זרק ככה. אבל פשוט לא יכולתי לעשות זאת". במילים אחרות, צ'מברליין ויתר על זריקה מנצחת כיוון שחשש שלא ייראה גברי מספיק. זה עלה לו ביוקר: ב־14 עונות של הקריירה שלו, הוא היה חלק משתי אליפויות בלבד. יריבו הגדול, ביל ראסל, זכה ב־11 אליפויות ב־13 שנים.

כדי להבין למה, וכמה, צ'מברליין חשש להיראות "סיסי־בוי", צריך לדעת שהוא היה פצצת טסטוסטרון. הוא השתמש בכוחו כדי להפגין דומיננטיות על המגרש ומחוץ לו. הוא היה פלייבוי כפייתי ששכב עם יותר מ־20 אלף נשים, והחזיק בביתו חדר מלא במיטות מים שנקרא "The Do it Room". להיראות פחות מ־100% גברי לא בא בחשבון מבחינתו.

טסטוסטרון הוא ההורמון שאחראי לכך שלגברים יש מסת שריר גדולה יותר מזו של נשים, קיבולת ריאות גדולה יותר ולב חזק יותר. בספורט זה יוצר הבדל משמעותי. טסטוסטרון הוא עדיין הסם הממריץ היעיל ביותר לרמאים בענפי ריצה והרמת משקולות, למשל. השפעתו מופיעה גם בהיבטים לא צפויים: כך, לפי מחקר של אוניברסיטת נורת'מביה, שחקניהן של קבוצות מארחות מייצרים 17% יותר טסטוסטרון מיריביהם, מה שמסייע להסביר את יתרון הביתיות.

אבל, כפי שצ'מברליין הדגים, טסטוסטרון גם פוגע גם ביכולת לקבל החלטות שקולות — ובמילים אחרות, הופך אותך לטיפש יותר. במחקר שנערך במעבדת ZRT בדקו 243 גברים, שהתבקשו למרוח על עצמם ג'ל עם טסטוסטרון או ג'ל פלסבו, ואז לענות על שאלות מורכבות. אלו שגופם לא ספג טסטוסטרון צדקו ב־20% יותר. המטוסטרנים ענו על השאלות מהר יותר, ולרוב טעו; "הם לא בדקו את עבודתם, והיו משוכנעים שהתשובה האינטואיטיבית שלהם היא הנכונה". מחקר של מכון AAPSS האמריקאי לחקר מדיניות מצא קשר ישיר בין טסטוסטרון לקבלת החלטות פזיזות ומסוכנות בסימולציות של משברים צבאיים ואסטרטגיים.

לנִרְאוּת ולסמלי סטטוס יש תפקיד גדול בסיפור הזה. מחקר של אוניברסיטת UCSF הוכיח שגברים שהולבשו בחליפות יקרות היו אגרסיביים יותר בסימולציית מו"מ. לעומתם, גברים שהתלבשו באופן לא פורמלי ייצרו 20% פחות טסטוסטרון, והראו יותר יצירתיות ונכונות לשיתוף פעולה. אפשר לנחש מה האפקט שיש לזריקות סבתא על הטסטוסטרון.

כשחושבים על זה, במשך שנים נמנעו בכדורסל האמריקאי לקבל את ההחלטות הנכונות על המגרש —למשל לזרוק יותר לשלוש, או להימנע ממשחק פוסט־אפ (לקבל כדור עם הגב לסל ו"לחפור" לעברו) משום שהדרך ה"נכונה" לשחק כדורסל היתה "לחדור לסל" ו"ליצור מגע". זריקה משלוש נחשבה מעשה "רך" שלא מנצח משחקים. בין היתר, התפיסה הזו מנעה מצ'מברליין להיות שחקן קבוצתי יותר ולזכות ביותר אליפויות. התפיסה הזו קרסה כשקבוצה כמו גולדן סטייט ווריירס פשוט עשתה את מה שנכון אנליטית (כן, 3 נקודות זה יותר מ־2 נקודות) והשתלטה על הליגה. השינוי הזה קרה בגלל כניסה של טיפוסים חדשים לחדרי ההנהלה בקבוצות NBA: אנליסטים, משקיעי סיליקון ואלי, בעלים שבנו סביבם כוורת של נשים וגברים — לא כולם עם חליפות — ששיתפו פעולה ורעיונות.

כשמדברים על "גיוון" ו"יותר נשים" בחדרי הנהלה ובעשיריות ראשונות של מפלגות, מתכוונים לניהול עם פחות טסטוסטרון. ניהול שמחקרית הוא חכם יותר. ניהול שמקדם שיתוף פעולה ויצירתיות. לפעמים "לזרוק כמו סיסי־בוי" — לפגוע באופן אקטיבי ברמות הטסטוסטרון שבחדר — זו ההחלטה הניהולית הכי נכונה.
‍

מה אפשר ללמוד מסוס מדבר על היום שאחרי MeToo?

"בוג'אק הורסמן". כבר לא לגיטימי להתמקד רק ברגשותיו של גבר מניאק. צילום: נטפליקס

ביום שאחרי הניצחון המוחלט של מחאת MeToo (זה לא באמת קרה, אבל תזרמו איתי לרגע), עלתה השאלה: מה נעשה עם כל הגברים המחורבנים האלה? נשים בצד את הגברים האלימים, הרוצחים, האנסים ודומיהם, ונגיד שלהם אין תקנה — אבל מה נעשה עם כל "סתם" מיליוני הגברים ש"סתם" ניצלו את כוחם לרעה, אבל לא למעשה פלילי. "רק" גרמו למישהי להרגיש מאוימת. לא תקפו מינית, "רק" הטרידו, ועכשיו אפילו נורא מתחרטים. כולם כולם מבוטלים? לכולם אין תקנה?

כש"בוג'אק הורסמן" עלתה לאוויר ב־2014, היא נראתה כמו עוד קומדיה שבמרכזה גבר־מניאק־אבל־בפנים־הוא־רגיש, שכולנו אמורים לאהוב. הזמנים היו שונים. גברים מניאקים היו אז גיבורים לגיטימיים. וככל שהתקדמה העונה הראשונה, הסדרה התגלתה כקודרת הרבה יותר ממה שמצפים לו בקומדיה. ולצד הנזק הרב שהסב בוג'אק לסביבתו, היא התמקדה בנזק שהוא עשה לעצמו. כך שבעצם הוא היה גיבור מהסוג גבר־מניאק־אבל־היתה־לו־ילדות־קשה, שכולנו אמורים להזדהות עמו.

זה החזיק כך שלוש עונות. בוג'אק מנסה לתקן ולהתקרב לאנשים חדשים, ואז שב להרגליו הרעים ומסב נזקים גרועים עוד יותר. בכל פעם מקווים שישתפר, והנה הוא מתגלה כאותו מניאק אגואיסט (אבל היתה לו ילדות קשה).

ואז התפוצצה מחאת MeToo. ופתאום ההתמקדות ברגשותיו של גבר שמותיר אחריו שובל של קורבנות מדממים נראתה מחליאה. בחירה בצד הלא נכון של ההיסטוריה. חוסר רגישות כלפי נשים באשר הן. מצד שני — בוג'אק הוא לא רק הגיבור, הוא הטייטל של הסדרה. איך אפשר לעשות את "בוג'אק הורסמן" בלי להתמקד בבוג'אק?

אז אפשר. מראשיתה הציגה הסדרה דמויות מעניינות, שרק היו צריכות יותר במה. וכך מהעונה הרביעית, בוג'אק תפס פחות ופחות מקום, והסדרה נהפכה לסדרת אנסמבל. פרקים שלמים, שבחלק מהם בוג'אק אפילו לא נכח, הוקדשו לחבריו. במקום לקבל עוד קו עלילה על "כמה זה חרא להיות בן אדם חרא", קיבלנו, למשל, את הסיפור של פרינסס קרולין. מי שצומצמה לתפקיד "האמרגנית שעדיין מאוהבת בבוג'אק", קיבלה קו עלילה עצמאי שמתעמק בצורך שלה לטפל באחרים, גם במחיר של פגיעה בעצמה. או דיאן, שהיתה "הידידה שכנראה מאוהבת בבוג'אק, ושם כדי להיות מצפן מוסרי שלו", ונהפכה לדמות שעוברת את מסלול ההתבגרות הכי מעורר הזדהות בסדרה.

אבל זה לא מספיק. כי בעידן שלנו כולם מבינים (יש לקוות) שאנשים צריכים לשאת באחריות למעשיהם. וכך, בעונה החדשה והאחרונה חטאי העבר של בוג'אק חוזרים לרדוף אותו עד שהצדק יוצא לאור. זה קורה דווקא בשלב שבו הוא באמת מכה על חטאיו ובאמת מנסה לעשות טוב בעולם. הצופים מובלים במסלול שגורם להם מצד אחד לחמול על בוג'אק, ומצד שני מנכיח כל הזמן את פשעיו. במי מצדדים?

השיא מגיע בפרק הלפני אחרון, שבו (זהירות ספוילר) אחרי שפשעיו פורסמו והוא נהפך לאויב הציבור מספר אחת, בוג'אק חוזר לאלכוהול וסמים וטובע בבריכה. הנה! יכולים כל שונאי הנשים בעולם להגיד בסיפוק, קיבלתם מה שרציתן?! במקום לאפשר תיקון, הרגתן את הבנאדם! כאילו ששיימינג מוצדק הוא החטא הכי נורא בעולם. יותר מאלימות כלפי נשים.

אבל אז מגיע הפרק האחרון, שבו אנחנו מגלים שבוג'אק דווקא ניצל. ובמקום למות, הוא נשלח לכלא. וכשהוא יוצא לחופשה מהמאסר (כי הוא גבר מפורסם ועשיר), הוא מגלה שמצבם של האנשים שהיו סביבו השתפר בהיעדרו. ומצד שני, הם בעצם מעודדים אותו שכל העולם מוכן לקאמבק הקולנועי שלו, כי הזיכרון של הציבור קצר.

וזה המסר החזק של הסדרה לגברים רעילים: אף אחד לא רוצה שתמותו, פשוט כי לא מגיע לכם להיהפך לקדושים מעונים. אתם גם כנראה לא תמותו מחשיפת הפשעים שלכם, כי בעולמנו בעלי כוח נוטים להישאר כאלה גם אחרי שהיו בכלא. יש להם מספיק כסף בבנק כדי לדאוג לזה. במקום לצרוח בהיסטריה "שיימינג", נסו פשוט לשלם על מה שעשיתם. כשתפסידו משהו בחיים בגלל מה שעשיתם, כשתראו איך החיים של האנשים סביבכם טובים יותר בלי ההשפעה השלילית שהיתה לכם — אז אולי תצליחו באמת להשתנות, ויהיה אפשר לדבר על כפרה. קודם כל שהצדק הטריוויאלי הזה יקרה. עד אז תסתמו.
‍

האם אפילו לאוסקר נמאס מלוחמי צדק?

הקולנוע הפוליטי פורח כשיש נשיא רפובליקני בבית הלבן, ועידן טראמפ הוא כר פורה במיוחד. בחודשים האחרונים קיבלנו את "פרשת המים" (עורך דין נאבק בתאגיד מזהם); "הארייט, הדרך לחופש" (שפחה לשעבר לוחמת לשחרור עבדים); "פצצה" (כתבת חושפת הטרדות מיניות); "הדו"ח" (סנאטורית חושפת עינויים ב־CIA); ו־"Just Mercy" (עורך דין נלחם לבטל גזר דין מוות). אלא שהשנה קרה דבר יוצא דופן: הקהל לא הגיע, הביקורות היו פושרות, ואפילו מצביעי האוסקר — קהל היעד הקלאסי לסרטים כאלו — נותרו אדישים.

המשותף לסרטים הללו הוא שניתן לכנותם "קולנוע של צדיקים". סרטים שבמרכזם אנשים טהורים שלא דבק בהם רבב. וזו גם נקודת התורפה שלהם. הדמויות אולי מבוססות על אנשים אמיתיים, אבל הן מופרכות.

איך הזמנים השתנו. בשנות השבעים גיבורי־על כמו סופרמן היו תמימים וזכים וגיבורי הקולנוע הריאליסטי היו מתוסבכים: מג'ין הקמן ב"השיחה", דרך וורן בייטי ב"המעקב" ועד ג'ק ניקולסון ב"צ'יינטאון". הם גנבו, רימו ונאפו, ועל הדרך חשפו שחיתויות של השלטון.

ואילו היום? בדיוק הפוך. באטמן וסופרמן הולכים ביניהם מכות על מי מהם יותר אפל; "הנוקמים" מחריבים את ניו יורק; ו"השומרים" מתנהגים כאילו הם נבלים. אבל בסרטי הצדיקים הנוכחיים אין קונפליקט מוסרי פנימי. יש רק נבלים בתאגידים ולוחמי צדק טהורי לבב.

מתוך "פרשת המים". סרטים שבמרכזם אנשים טהורים שלא דבק בהם רבב. זו גם נקודת התורפה שלהם. צילום: IMDB
‍

השוו למשל בין "הספר הירוק", זוכה אוסקר 2019, ל־"Just Mercy", שני סרטים שנאבקים בגזענות. ב"הספר הירוק" הצופה מגיע למסקנה שגזענות היא דבר רע רק בעזרת הנהג הלבן, הגזען עם לב הזהב, דמות מעוררת הזדהות שכולה סתירות מלאות אופי והומור, שעוברת תהליך של היכרות ושינוי. איפה היא ואיפה גיבור "Just Mercy", שיודע היטב מה טוב ומה נכון ויוצא להילחם בעולם בלי פקפוק ובלי משבר.

בעידן שבו אפילו יפי נפש נרתעים מהתיוג "יפי נפש", הקהל לא מסוגל לסבול גיבורים מושלמים. וכדי שמסר פוליטי יעבור, הוא חייב להתגנב מתחת לרדאר של הגיבור הלא מודע, ובעיקר של הצופה, שמחפש להיות מופתע מהשינוי שעבר על הדמויות. כדי לשכנע אותנו להיות טובים יותר, הגיבורים צריכים להתחיל את הסרט כמונו — חוטאים פגומים ועממיים.
‍