ב־2014 השיא של בובקה נשבר, אבל בתוך אולם; איכשהו זה קצת פחות נחשב. ואז הופיע ארמנד "מונדו" דופלנטיס. לפני כשבועיים הוא שבר את השיא וקבע חדש, 6.17. בתוך כמה ימים הוא "עשה בובקה", ושבר את השיא של עצמו: השבוע דופלנטיס כבר עבר רף בגובה 6.18. וזה כל כך יפה. לקפיצות שלו יש אסתטיקה של מחול, עדינות של ריחוף פרפר, קסם של זמן שלרגע נעצר.

רוב הקופצים במוט מגיעים לשיא בסוף שנות העשרים לחייהם (בובקה קבע את שיאו האחרון בגיל 31), אבל דופלנטיס רק בן 20. הוא קופץ במוט מגיל 3, למד את זה מאבא, קופץ בעצמו. אפשר לתלות את ההישגים שלו בניסיון שהספיק לצבור עד כה, הרי לניסיון יש משקל משמעותי בקפיצה במוט, תחום שעל פניו הדבר החשוב ביותר בו הוא הטכניקה.

אבל העובדה שקשה מאוד לקבוע שיאי עולם מוכיחה שדווקא לא הטכניקה היא הסיפור, ולא הניסיון. הרכיב המשמעותי הרבה יותר בסיסי: פחד. כלומר היעדרו. הפחד הוא המחסום בדרך למתיחת הגבולות; היכולת לשכוח שאתה תלוי באוויר על מקל גמיש בגובה של שתי קומות היא שפורצת את הגבול הידוע. אולי חוסר הפחד הזה מתאפשר רק כשאתה קופץ בלי הפסקה מגיל 3.

נדמה שבשנים האחרונות נהפכנו כולנו לטכניים מאוד. המחשבים הכריחו אותנו לחשוב מתודי ומסודר. ואז בא דופלנטיס ומזכיר כמה חשוב קצת אומץ אנושי, בשביל עוד סנטימטר היסטורי אחד.

‍