ג'

רמי סטרונג הוא מה שמכנים "טיפוס". סטרונג, שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי, מוכר בעיקר בזכות תפקידו ב"יורשים", סדרת הטלוויזיה עטורת השבחים של רשת HBO, שבה הוא מגלם את קנדל רוי, בנו המפונק והשרוט של איל תקשורת (את ההשראה לדמות האב, אגב, סיפק רופרט מרדוק).

בדצמבר האחרון, דמותו המורכבת של סטרונג עמדה במרכזה של כתבת דיוקן במגזין ניו יורקר, שתיארה אותו כשחקן מסור באופן אובססיבי, שהרצינות התהומית שבה הוא ניגש למקצוע הפכה אותו לאדם שקשה לעבוד איתו. "מעולם לא פגשתי מישהו עם רצון עז כל כך להצליח כשחקן", סיפר קולגה ששיחק עם סטרונג במחזות שהעלתה האגודה הדרמטית של אוניברסיטת ייל (שהוציאה משורותיה שחקנים כבירים כמו אד נורטון וג'ודי פוסטר), שם למד. בצילומי סצנת הפגנה לסרט "משפט השבעה משיקגו", סטרונג דרש שיתיזו עליו גז מדמיע ויכו אותו. הוא מאלתר שורות לפי מה שהוא חש שהדמות תאמר באותו הרגע, ובשם אותה אותנטיות מסרב לערוך חזרות עם עמיתיו לסט. הקולגות, מצדם, תיארו אותו כטוטאלי עד כדי חוסר התחשבות בזולת: אדם שבא לעבוד, ואינו מתעניין בשום דבר אחר.

הביוגרפיה של סטרונג מספקת רמזים אפשריים לשורשי הרצינות התהומית הזו. הוא נולד בפרבר עני של בוסטון למשפחה דלת אמצעים, וגילה את עולם המשחק בגיל 10. בשנות הנעורים שלו השתתף בהפקות תיאטרון וסומן כשחקן מוכשר — אבל מכיוון שלא היו לו שום קשרים בתעשייה, עבד כפועל במה ואיש סאונד בהפקות קולנוע, רק כדי להתקרב לשחקני אופי ולנסות ללמוד מהם. בהמשך גם שימש עוזרו של דניאל דיי־לואיס, המודל המקצועי שלו, בצילומי אחד מסרטיו. את המלגה שאפשרה לו ללמוד בייל קיבל בזכות מכתב המלצה מחברת דרימוורקס, שהפיקה את אחד הסרטים הללו. אחרי הלימודים עבר לניו יורק, חי בעוני בדירת חדר, עבד במסעדה שמעליה גר, ואת הבגדים הטובים שלו לבש רק למבחני בד. הוא ביקש מדוורים שיתנו לו מעטפות בחינם, והשתמש בהן כדי לשלוח צילומים והקלטות שלו לסוכנויות שחקנים. הוא שיחק בתפקידים קטנים, ואת הופעת הבכורה שלו בברודווי עשה רק בגיל 30.

המחויבות של סטרונג למשחק, מסכימים כולם, טוטאלית. אבל משולש הגבולות שבין טוטאלי, מתיש ומנופח אינו מסומן בבירור, וחלק מעמיתיו של סטרונג חושבים שלפעמים הוא הולך שם לאיבוד.

העניין הוא שבניגוד לסטרונג, רבים מהקולגות שלו ב"יורשים" הגיעו לסדרה בזכות מעמד כלכלי או קשרי משפחה, או שהתגלו כמוכשרים בגיל צעיר מאוד. עיקום האף שלהם, לפיכך, אינו מפתיע. מחקר של אוניברסיטת קארדיף מ־2018 בדק סטודנטים באוניברסיטת יוקרה, ובחן מה אלו מהם שהגיעו מבתי ספר נחשבים חשבו על עמיתיהם המהגרים, שהגיעו מרקעים מיוחסים פחות (ותכופות קשים יותר). התברר שהסטודנטים המקומיים תפסו את עמיתיהם המהגרים כאיום, התבדלו מהם ובודדו אותם. על פי המחקר, התנהלות כזו היא אחת הסיבות לפערי מעמדות. מחקר דומה של אוניברסיטת הרווארד קישר בין התנהלות כזו מול מהגרים ובני מעמד נמוך לבין דעיכת המוביליות החברתית בעולם המערבי.

באוטוביוגרפיה שלו, סר אלכס פרגוסון, המנג'ר המיתולוגי של מנצ'סטר יונייטד (וגדול המנג'רים בתולדות הכדורגל), מייחס את הצלחתה של הקבוצה לאנשים ממעמד הפועלים. "התמזל מזלי לעבוד עם אינספור אנשים שהיו נכונים לעבוד שעות נוספות כדי להשתפר", כתב. "גארי נוויל הפך את עצמו מכדורגלן ממוצע למגן נפלא בגלל מוסר העבודה שלו, וכמוהו גם דיוויד בקהאם".

אבל את הקרדיט הגדול ביותר פרגוסון מעניק לשחקן שהיה בן מהגרים עני, שנזרק מקבוצות, ושתמיד היה אינטנסיבי מדי לחבריו לקבוצה: אריק קנטונה, שהחודש מלאו 30 שנה לנחיתתו בכדורגל הבריטי. "אני זוכר את היום הראשון של קנטונה במועדון", שחזר פרגוסון בספרו. "הוא סיים את האימון וביקש שאקצה לו שוער ושני שחקני נוער שהיו שם, וגם כמה כדורים. שאלתי אותו למה הוא צריך אותם, והוא ענה שהוא רוצה להתאמן. למחרת כבר הצטרפו אליו כמה שחקנים מהקבוצה הבוגרת, וביום שאחרי כן הגיעו עוד. מספר האימונים הנוספים גדל בעשרות אחוזים, והכל בזכות מוסר העבודה של קנטונה וההשפעה שלו".

בקהאם ונוויל עבדו בלי סוף גם לפני קנטונה. בקהאם בעט שעות על גבי שעות על קיר, ונוויל עבד על הכושר שלו בכל מקום שבו זה התאפשר, ממגרש האתלטיקה עד זירת האגרוף. אבל קנטונה היה מי שאפשר להם להפוך את הגישה הזו לתרבות המוצהרת בחדר ההלבשה של המועדון. "זה לא שקנטונה העניק השראה לצעירים לעבוד קשה יותר, הם הרי כבר עבדו קשה — אבל הוא הפך את העניין למקובל", סיפר פיל נוויל, אחיו של גארי: "הוא אפשר להם לעבוד קשה בלי להיתפס כמי שמתחנפים למנג'ר". הגישה הזו התאימה למנג'ר ככפפה לשוער: פרגוסון עצמו מעולם לא נתפס כגאון טקטי מסוגם של פפ גווארדיולה או יורגן קלופ, אבל הנחישות הקשוחה שלו (הוא עבד כפועל מספנות בנעוריו) ונכונותו ללמוד הפכו אותו לסיפור הצלחה היסטורי.

כשאנשים בארגון מכתיבים תרבות של "תהיה קול, מה אתה מתאמץ?", זה משפיע על כל המערכת. כדי לאזן את הגישה הנפוצה הזו צריך שחקן טוטאלי, אובססיבי, אינטנסיבי, שהמלאכה שלו היא החיים שלו ולהפך. ולרוב זה לא הגאון שטופח לתפקיד מגיל צעיר, אלא דווקא מי שהיה צריך לשקוד על הקריירה שלו 24/7, ומעולם לא קיבל הנחות.