חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הריגול אחר ישראלים הוא תזכורת לשבריריות זכויות האדם /// מנדלבליט עלול להעמיק את השסע בעם /// אלקין מחלק צ'ופרים מיותרים /// עסקת הגיימינג הגדולה מסוכנת לענף
מוסף כלכליסט | 20.01.22
פרשת NSO
כאילו דמוקרטיה
אזרחי ישראל אוהבים לדמיין שהם חיים בדמוקרטיה מערבית מתקדמת עם זכויות אזרח והגנה מזרועו הארוכה של המשטר. מבקרים יציינו שהדמוקרטיה הזו עוצרת בגבולות הקו הירוק, אבל האמת היא שגם בתוך תחומיו היא מוגבלת ושברירית. השבוע קיבלנו הוכחה נוספת לכך בתחקיר "כלכליסט", שחשף כי המשטרה השתמשה בתוכנת הריגול פגסוס של NSO הישראלית כדי לרגל אחרי אזרחים, ובהם פעילי מחאה, ללא צו בית משפט.
אזרחי ישראל התעוררו השבוע למדינה שהתגלתה כדמוקרטית הרבה פחות, שבה החופש האישי שלהם מצומצם הרבה יותר מכפי שחשבו והביטחון בזכויות הפרט שלהם התערער. מדינה שבה יכולה המשטרה בקלות לעשות שימוש בכלי מעקב מסוכנים נגד אזרחים חפים מפשע, בשיטות שמזכירות משטרים שנהוג לכנות במילים כמו "חשוך" ו"דיקטטורי".
ומי שסבור שהפרשה הזאת היא נחלת עידן נתניהו בלבד מתבקש לפקוח עיניים ולזכור שראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט היה מי שבעת כהונתו כשר ביטחון רצה לפרוס את המערכות שמפתחת NSO נגד כל אזרחי ישראל — כך שהעוול הזה חוצה מפלגות וממשלות.
/// עומר כביר
צילום: עמית שאבי
עסקת הטיעון
נסיגה בנימוק מופרך
מעל נכונותו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ללכת לעסקת טיעון עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מרחף סימן שאלה מטריד: עד כמה הוא מאמין שהאישום בשוחד בתיק 4000 חזק? עד כמה היה חזק כשהגיש אותו, וכמה הוא חזק כיום, לאחר שחלק מהעדויות נשמעו?
זה מטריד כי אם אישום השוחד חזק ומבוסס, אין לאף אחד — אפילו לא לאהרן ברק — סמכות מוסרית לוותר על בירורו עד מתן פסק דין בעניין הזה. עם כל הכבוד לעבירות הפרת האמונים שבהן נתניהו אולי יודה, השוחד הוא ליגת העל של השחיתות. אם היועץ סבור שהאישום נחלש, זו יכולה להיות סיבה טובה להסדר. אם לא, זו פשיטת רגל של שלטון החוק.
אלא שמנדלבליט כלל לא טוען שהאישום נחלש. המניע שלו אינו חולשת הראיות, אלא הרגעת השסע שקורע את העם. המחשבה הזאת מדלגת על האבסורד: מי שמקבל את הפרס בדמות עסקת טיעון הוא זה שחולל את השסע עצמו. והנימוק הזה גרוע עוד יותר מחולשה אפשרית של התיק: הוא לא רק מופרך ערכית, הוא גם חסר משמעות מעשית — ההסדר לא מרגיע את הלהבות, אלא רק מגביר אותן.
/// משה גורלי
מחיר מטרה
מי צריך וילה בת־השגה
שר הבינוי והשיכון זאב אלקין קידם השבוע הרחבה של הנחות "מחיר מטרה" גם לבתים צמודי קרקע בצפון הארץ ודרומה. במסגרת התוכנית המדינה מסבסדת חלק מעלות הקרקע כדי להקנות לציבור הנחה של 20% משווי הדירה, עד 300 אלף שקל. עד עתה, כמו ב"מחיר למשתכן", תוכנית מחיר מטרה חלה רק על פרויקטים לבנייה רוויה (מגרשים עם לפחות שש דירות בבניינים של שתי קומות לפחות). כעת העדכון שלה מרחיב את ההנחות גם לווילות מפוארות, כל עוד הן לא במרכז. האם זה מה שצריכים ישראלים שאינם יכולים לקנות דירה בלי עזרה ממשלתית?
ישראל סובלת ממשבר תשתיות ותחבורה חמור, שאותו מרגיש היטב כל מי שנוסע לעבודה במרכז הארץ מדי יום. כדי לפתור אותו המדינה צריכה לעודד אנשים להצטופף קרוב ככל האפשר למקומות העבודה, הבילוי ומוסדות החינוך. מתן תמריצים למעבר ליישובים דלילים בפריפריה עומד בניגוד גמור לעיקרון הזה.
ההחלטה גם גרועה בהתחשב במצוקת הקרקעות, שהולכות ואוזלות בקצב מסחרר. הרי שני בניינים בראשון לציון פותרים בעיות דיור לכמאה משפחות, תוך שימוש בכשלושה דונם לכל היותר בסביבה עירונית קיימת, בקרבה למקומות העבודה, הלימודים והבילויים.
ההחלטה התמוהה של אלקין משוללת כל היגיון תכנוני וחברתי. ההיגיון היחידי שיש בה הוא פוליטי — חיזור מיותר אחר מצביעים בהתיישבות הכפרית.
/// אמיתי גזית
עסקת מיקרוסופט־אקטיוויז'ן
משחק מלוכלך
מתי גדול הוא גדול מדי? מיקרוסופט הודיעה כי היא רוכשת את חברת הגיימינג אקטיוויז'ן בעסקת ענק של 68.7 מיליארד דולר. המטאוורס! המטאוורס! כולם ישר קופצים. זו הסיבה לרכישה, מיקרוסופט רוצה להגדיל את הנוכחות שלה באותו חלל וירטואלי מדומיין שבו אולי יום אחד יתקיימו חיי היומיום. כך הרכישה מתבצעת תחת אופוריה פומבית מעתיד לא קיים.
אבל לדבר על הרכישה הענקית במונחים עתידיים ולקשור אותה למילת הבאזז הנוכחית זו מלכודת דבש. מיקרוסופט היא כבר היום אחת מחברות הגיימינג הגדולות בעולם. יתרה מכך, היא החברה השנייה בגודלה בעולם מבחינת שווי שוק, שנייה רק לאפל. וכעת המפלצת הזאת משתלטת על חברה ענקית ומפורסמת בפני עצמה, שרכישתה תצריך מחצית מתזרים המזומנים של מיקרוסופט. לכן ההתמקדות בעתיד הערטילאי מגוחכת, כשבהווה המיידי המהלך מרסק את התחרות בענף והופך את החברה העצומה־ממילא לגוליית שאי אפשר באמת להתחרות בו.
/// ויקי אוסלנדר
מילת השבוע
//
דור סער־מן
למה מילה אחת מעוררת בנו כזו רתיעה
כבר חמש שנים שישראל נמצאת בסחרור תמידי בצל "פרשות נתניהו", מראשית החקירות, דרך ההחלטות על כתבי אישום, וכעת הדיונים בבית המשפט. כל המפה הפוליטית התעצבה מחדש סביב הפרשות, כל הזהות האידאולוגית האישית כמו הוכפפה ליחס של כל אדם לתיקים — בין שהוא מזועזע משחיתות, סבור שמדובר בתפירת תיקים, או סתם אדיש. אפילו עייפות מכל הסיפור נהייתה עמדה פוליטית.
כעת האפשרות של עסקת טיעון מעוררת גם היא הרבה מאוד אמוציות מכל הצדדים. בעיקר, אולי, תחושה שרימו אותנו. צד אחד טען שהראיות חזקות מספיק להרשעה. צד אחר טען שלא היה כלום והכל רדיפה, ופתאום אולי כן היה משהו, אולי לא רדיפה, אולי לא צריך להיהרג על הרשעה.
אבל עוד לפני המהות הזאת, עצם הקונספט של "עסקה" תמיד מעורר תחושה של לכלוך. עוד באירופה יצרו חיבור בין עסקאות לאנטישמיות, עם שלל דימויים של יהודים שמנסים לסחוט רווחים, משיילוק עד הרוטשילדים. וגם אצלנו עסקה מעוררת אסוציאציות של קומבינה, יד רוחצת יד, מן שילוב אינטרסים מפוקפק שבו כולם מנסים לצאת מורווחים. מה לזה ולעולם המשפט, שאמור לחתור לצדק? הנה, בסוף גם שם זה ביזנס, וכל אחד מנסה להיות כמה שפחות מופסד.
ובמקרה הזה, לא רק ביזנס, אלא גם קצת שואו ביזנס. אחרי חמש שנים של התבוססות בתיקי נתניהו, החתירה המהירה לסיום יוצרת תחושה שהכל היה הצגה גדולה, שבה נדרשנו לבחור צד ולשחק את המשחק. אולי אנחנו מרגישים שהרבה לפני העסקה, עשו עלינו סיבוב. ואולי אנחנו בעיקר מודאגים מהריק שישתרר כשהמסך יירד.
