מ

טוס מתרסק באזור נידח, ונוסעיו נאלצים להסתדר לבדם במשך שנים, כאשר ישות מסתורית מאיימת עליהם. לא, לא מדובר ב"אבודים", אלא "הצהובות" (yes), שמשתמשת בדיוק באותו קונספט, עם שני הבדלים בולטים: הפעם לא מדובר באנשים בוגרים ועברם לפני האסון, אלא בחבורת נערות ועתידן אחריו.

ההבדלים הללו לא מקריים: כבר ראינו בעבר יצירות העוסקות בחבורת ילדים ההולכת לאיבוד, אבל בניגוד ל"אי התעלומות", שהיתה סדרת נעורים חביבה ולא מפחידה, או "בעל זבוב" ששימש יותר אלגוריה על עולם המבוגרים מאשר סיפור על ילדים, "הצהובות" עוסקת בבני נוער אחוזי אימה שצריכים להתמודד עם הלא נודע. במידה רבה, זאת בדיוק המציאות שלנו בשנתיים האחרונות: כל הורה שרואה את ילדיו מנסים להתמודד עם ערפל של אי־בהירות בעידן הקורונה, חרד לחשוב על עומק הצלקת שזה יותיר בהם.

זה מתקשר גם להבדל הגדול השני בין הסדרות: ב"אבודים" קיבלנו פלאשבקים להיסטוריה הבעייתית של כל דמות כדי להבין איך היא משתמשת במצב הקשה כדי לגאול את עצמה. אולם ב"הצהובות" ההתרסקות היא רק נקודת המוצא, והפלאשבקים הם להווה שבו רואים איך האסון שינה את החיים של הדמויות. אם "אבודים" היתה סדרה על גאולה, הרי ש"הצהובות" היא סדרה על טראומה ובעיקר פוסט־טראומה.

הסדרה אמנם עוד לא הראתה את כל שלבי ההידרדרות של הבנות לקניבליזם והתפרקות חברתית מוחלטת, אבל הבהירה מה הגורם העיקרי לכך: חוסר הוודאות. הבנות לא יודעות מהו אותו גורם על־טבעי שמאיים עליהן, ואיך הן יכולות להינצל מפניו, אם בכלל. עקב כך נוצרים ביניהן בקיעים חברתיים שרק הולכים ומתרחבים עם הזמן ומפוררים את הבנות מבפנים.

נדמה כאילו היוצרים של הסדרה אומרים לנו — עכשיו, בזמן שהקורונה עדיין משתוללת, זה הזמן לדאוג איך היא תשפיע על הילדים שלכם. העובדה שכל יומיים יש שינוי בהנחיות, שאין אף גורם משמעותי שיודע להגיד מתי כל זה ייגמר או אפילו אם הילד יילך מחר לבית הספר היא־היא הטראומה שאנחנו צריכים להתמודד איתה כאן ועכשיו. למרבה הצער, יש סיכוי טוב שבזמן שקראתם את הטור הזה ההנחיות השתנו שוב.