כ

די ליצור סרט חמישי בסדרת סרטי "צעקה" היו צריכים לחלוף 11 שנה מהסרט הקודם והכושל, במאי הסדרה ווס קרייבן היה צריך למות והמפיק הארווי וויינסטין — להיכנס לכלא. עכשיו, עם מפיקים, תסריטאים ובמאים חדשים היה אפשר להמשיך את הסדרה. שלושת יוצרי "צעקה 5" (שחותמים בשם המשותף "Radio Silence") היו בתיכון כשיצא "צעקה" הראשון, והתחילו את דרכם כבמאים של סרטוני יוטיוב שהיו חיקויים לסרטי אימה מוכרים. בהתאם כוכבי הסרט הם שחקנים צעירים, שמתייחסים לדמויות הוותיקות מהסרטים הקודמים כאל מושאי הערצה וחיקוי, אבל (ומכאן ספוילרים) גם כאלה שיהיה עליהם למות כדי לפנות את הדרך לבאים בתור.

כמו תמיד, הרוצח בסרטי "צעקה" מסתובב עם מסכה ושואל בטלפון את קורבנותיו שאלות טריוויה על סרטי אימה לפני שהוא רוצח אותם. וכמו תמיד, במערכה השלישית הרוצח (או הרוצחים) חושפים את פניהם מול קורבנותיהם ומסבירים את מניעיהם. "צעקה 5" אינו שונה בכך, אלא שהפעם התסריטאים מנסים להגיד משהו אחר: הפעם המניע של הרוצחים אינו נקמה על עוול שנעשה להם, אלא דרישתם לעשיית צדק עם סדרת הסרטים עצמה — מעריצי הסדרה שהתאכזבו מאיכות סרטי ההמשך ייצרו גל חדש של רציחות, כזה שיחזיר את הסרטים הבאים לאיכות הסרט המקורי.

הסרט עצמו לא טוב, אבל האמירה שלו אינה שגויה: אנחנו נוטים לחשוב שרק היוצרים המקוריים הם אלה שראוי להפקיד בידיהם את יצירתם של סרטי המשך, ריבוטים ואתחולים. אבל בפועל, מתברר שוב ושוב שדווקא הם מפספסים את הדנ"א האמיתי של היצירות שלהם, ובמקום זאת משכפלים את המאפיינים השטחיים שלהן.

העדויות לכך רבות. ג'ורג' לוקאס, למשל, הוא הדוגמה הכי גדולה ליוצר שמעולם לא הבין מה המעריצים מצאו בסרטי "מלחמת הכוכבים" שלו, ולרגעים נדמה שאף נטר להם על כך. זה הוכח חד־משמעית ב־1999 כשיצר את הטרילוגיה השנייה, שבה המעריצים ציפו, עמדו ימים ושעות בתור, רק כדי לגלות לאכזבתם שלושה סרטים שבהם היוצר התעניין יותר בפוליטיקה וחוקי מכס ומיסוי מאשר בתלאותיו של גיבור צעיר במאבקו להצלת הגלקסיה.

היה צריך להביא את המעריץ מספר אחת של הסדרה, ג'יי.ג'יי אברמס, כדי לאתחל טרילוגיה שלישית, שבאה מתוך עולמם של הצופים שגדלו על המיתולוגיה והבינו אותה באופן קולקטיבי, ולא מתוך עולמו של היוצר, שכבר הזדקן והמשיך הלאה בחייו.

לוקאס אינו לבד. רק בחודשים האחרונים קיבלנו את דיוויד צ'ייס, שיצר את "הקדושים של ניוארק", פריקוול חסר חשיבות ל"הסופרנוס" שעסק במאפיה של ניו ג'רזי, בלי טוני סופרנו — כך שאין הבדל בינו לכל סרט מאפיה אחר, ולכן אין לו ערך כהמשכון; מייקל פטריק קינג יצר את "ככה זה", סדרת המשך ל"סקס והעיר הגדולה" שנראית כמו מכתב שנאה לדמויות שהוא יצר בסוף שנות התשעים — מצעירות עם לשון משוחררת שמחפשות אהבה ומעוררות הזדהות, הן נהפכו לפרודיה על לבנות עשירות ליברליות ומתוסכלות; ולאנה וושאובסקי יצרה את "מטריקס 4" ובחרה להתמקד בסיפור האהבה בין ניאו לטריניטי, עניין כמעט חסר חשיבות בסרט המקורי, שהסיבה להשפעתו העמוקה על הדור שגדל עליו היתה המסע של ניאו להבין שהמציאות שהוא חי בה היא אשליה מוחלטת.

ב־1967 כתב רולן בארת את "מות המחבר", ספר רב השפעה שבו הוא מבקש מהקוראים לנכס את היצירה הספרותית לעצמם, ולהתעלם מ"כוונת המשורר", שלדעתו לא אמורה להיות רלוונטית לתהליך הקריאה. היצירה, הוא טען, צריכה לעמוד בזכות עצמה, במנותק ממה שהיוצר כיוון אליו. מאז נראה שיש תחרות משיכת חבל בין היוצרים לבין המעריצים, שמנסה להכריע למי שייכת היצירה ומי קנאי לה יותר. ונראה שהמעריצים מנצחים.

כי רוב היוצרים מעדיפים שידברו איתם על הסרט הבא שלהם, ואפילו נפגעים מכך שבריאיונות עדיין שואלים אותם על יצירות מהעבר, דבר המרמז כאילו שיאם מאחוריהם. ואז, כשהם מקבלים את המשימה להקים לתחייה סרט ישן שלהם — לרוב עם כיס מלא אבל לא בלב חפץ — הם עושים מעשה של חילול הקודש. לרוב הם יעדיפו להרחיב את העולם שהם המציאו ולאכלס אותו בדמויות חדשות, מה שחוטא למטרה הבסיסית שהמעריצים מחפשים בהמשכון — לקבל עוד ממה שהם כל כך אוהבים.

כי עבור המעריצים סרטי פולחן הם כתבי קודש, טקסטים שהם משננים, מנתחים, לומדים, מפרקים ומרכיבים, מחפשים משמעות ורמזים. הם לא רוצים אופקים חדשים, אלא הרחבה של מה שהם אוהבים. אבל עבור היוצרים אותו סרט פולחן הוא רק סרט אחד בפילמוגרפיה, שממנו הם כבר מזמן עברו הלאה. במילים אחרות, היוצרים מנסים להגיד למעריצים: "תתקדמו". ואילו יוצרי "צעקה 5" משיבים להם בשם המעריצים: "לכו תמותו".