"הציפיות שלנו מעצבות את תפיסת המציאות שלנו, מכתיבות כיצד נתנהג ומעוררות בנו תגובות פיזיולוגיות של ממש דרך מנגנוני גוף־נפש, כמו סטרס הורמונלי, שינויים בלחץ הדם או הפרעות בעיכול", מסביר רובסון. "אני חוקר את האופן שבו הציפיות שלנו שליליות שלא לצורך ומעודד אנשים לערער על הנחות היסוד ולגלות אם מעט יותר אובייקטיביות תזיז אותם בכיוון חיובי"

למה אנשים חכמים מקבלים החלטות מטופשות?

רובסון (36) נולד ביורקשייר וגדל בלונדון, שבה הוא גר כיום עם בן זוגו. הוא בוגר תואר ראשון במתמטיקה מאוניברסיטת קיימברידג', ואת הקריירה החל ככתב חדשות בגוף התקשורת המקומי "Europa Science". "חיפשתי עבודה שתיתן מענה לסקרנות המדעית שלי, אבל גם תאפשר לי לתקשר את הרעיונות בדרך היצירתית והנגישה ביותר", הוא מסביר. התואר במתמטיקה, לדבריו, משמש אותו עד היום בניתוח סטטיסטיקות רפואיות.

ב־2008 רובסון החל לכתוב ולערוך במגזין "New Scientist", ולאחר שש שנים מונה לכתב מגזין ב־"BBC Future", שם התמקד בגבולות הגוף האנושי, המוח וההתנהגות. ב־2019 זכה עם צוותו בפרסי Webby ו־Lovie למצוינות באינטרנט. באותה שנה הוא גם התפטר מה־BBC והשיק את הקריירה החדשה שלו כעיתונאי וכותב עצמאי, עם ספר המדע הפופולרי "מלכודת האינטליגנציה".

הספר, שהפך לרב־מכר ותורגם עד כה ל־15 שפות, הוקדש לשאלה מדוע אנשים חכמים — לפי מדדי IQ, השכלה ומומחיות מקצועית — עושים בחירות מטופשות, וכיצד ניתן להימנע מכך. רובסון עבד עליו במשך שלוש שנים, שבהן חקר תופעות כמו "מטא־שכחה" ("meta-forgetfulness") — הנטייה של בני אדם להעריך יתר על המידה את הידע שלהם (למשל, מחקרים מראים כי אנשים שסבורים שהם זוכרים היטב את חומר הלימוד מהתואר שלהם, בפועל נכשלים ברוב השאלות שבחנו זאת); או "דוגמטיות נרכשת" — ההנחה של אנשים שמגיעים למעמד בכיר כי הם יודעים כל מה שחשוב לדעת בתחומם, ולכן הופכים לצרי מוחין ולא מעדכנים את דעותיהם על בסיס מידע חדש.

מטבע הדברים, מגפת הדיסאינפורמציה הפכה בשנתיים האחרונות לנישה של רובסון, שממשיך לכתוב כפרילאנס למגוון גופי תקשורת יוקרתיים, ובהם "הגרדיאן" ו"האטלנטיק", לצד כתבי עת מקצועיים כגון "The Psycologyst". כתיבתו הנגישה ומפריכת המיתוסים בנושא זיכתה אותו בשנה האחרונה בשני פרסים יוקרתיים, האחד מטעם איגוד כתבי המדע הבריטים והשני מאיגוד עיתונאי הרפואה הבריטים.

איך אתה מסביר אנשים אינטליגנטים שהם גם מתנגדי חיסונים?

"התשובה היא 'הנמקה מונעת' (Motivated Reasoning). קחי למשל את נעמי וולף (חוקרת מגדר משפיעה ויועצת לשעבר של ביל קלינטון ואל גור, שהושעתה השנה מטוויטר לאחר שטענה כי החיסון הוא בעצם תוכנה למעקב אחר מחוסנים, ר"ד) — היא ללא ספק אדם סופר־אינטליגנטי, שהתקבעה על איזושהי אמונה מופרכת, והיא משתמשת באינטליגנציה שלה כדי לבנות כל מיני רציונליזציות חכמות מאוד שיעניקו תוקף לאמונה שלה ויסלקו כל ראיה שמנוגדת לה, גם כשזה לחלוטין לא הגיוני.

שני הספרים שלך עוסקים בעצם בחולשות של המוח, או בנקודות העיוורון שלו, ובדרכים השונות להערים עליהן.

"נכון, ושניהם מעודדים הטלת ספק בשיקול הדעת שלנו. 'מלכודת האינטליגנציה' עסק בנקודות עיוורון של קבלת החלטות, ו'אפקט הציפייה' חוקר את האופן שבו הציפיות שלנו שליליות שלא לצורך. הרעיון הוא לשמור על ראש פתוח. אני לא מבקש מאנשים להיות סופר־אופטימיסטים ולהתעלם מכל הדברים האיומים שיכולים להתרחש סביבם, אלא פשוט לשאול שאלות על הנחות היסוד שלהם. האם הציפיות שלנו הן שליליות שלא לצורך? האם מעט יותר אובייקטיביות תזיז את הציפיות שלי בכיוון החיובי?".

זה נשמע קצת כמו הטענות הבסיסיות של ספרי עזרה עצמית מז'אנר "מחשבה יוצרת מציאות", כמו "הסוד". מה ההבדל?

"'אפקט הציפייה' הוא ספר מדע, ולא פסאודו־מדע. יש בו הפניות ליותר מ־400 מחקרים שעברו ביקורת עמיתים. 'הסוד' עוסק בחשיבה חיובית מאוד כללית, והמנגנונים שמקדמת המחברת רונדה ביירן, כמו 'חוק המשיכה' (אחד העקרונות המרכזיים ב'הסוד', שגורס כי הלך הרוח שלנו קובע את גורלנו), אינם תקפים מבחינה מדעית. ואילו המחקר המדעי מראה לנו באילו סיטואציות ספציפיות לציפיות הספציפיות שלנו יש השפעה לכאן או לכאן. לפיכך אנחנו צריכים גם להכיר במקרים שבהם חשיבה חיובית לא תעבוד. ברור מאליו שאי אפשר להעלים מחלה סופנית בכוח המחשבה, כך שעלינו להיות זהירים וריאליסטיים בנוגע למה שאפקט הציפייה שלנו יכול להשיג".

איך מבדילים בין אפקט ממשי לאפקט פסיכולוגי?

אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום תחזיות המוח הוא פרופ' משה בר מהמרכז הרב־תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן, שמוזכר כבר בדפיו הראשונים של "אפקט הציפייה". בשיחה עם "מוסף כלכליסט" מבהיר בר כי "ההבנה שהמוח עסוק גם כשאנחנו לא עסוקים — מה שהמדע מכנה 'רשת ברירת המחדל' — היא אחת התגליות המדעיות הגדולות של 20 השנה האחרונות. כשמדברים על תחזיות, לא מדובר בסוגיות כמו מה יקרה בבורסה או מי ינצח בסופרבול, אלא בדברים הכי בנאליים וגשמיים שיש, כמו מה יקרה כשתיפול לי הכוס מהיד, או מה יקרה אם אוכל עוגת שוקולד אחרי ארוחת הצהריים — הדברים הכי בסיסיים שמשרתים אותנו ביום־יום מבוססים על תחזיות. זה גם התפקיד האמיתי של הזיכרון שלנו — לא להתרפק על הבר מצווה שלנו אלא להכין אותנו לעתיד על סמך ניסיון העבר.

"אולם על אף חשיבותה האבולוציונית, רשת ברירת המחדל אינה חפה מחסרונות, והעיקרי שבהם הוא שבניית ציפיות לוקחת אותנו מהרגע, כי אנחנו כל הזמן עסוקים בלחשוב קדימה. ובהקשר קליני, המחשבות קדימה הן לעתים קרובות יותר דאגות שמתמקדות בכל הקטסטרופות שיכולות לקרות".

ואכן, "אפקט הציפייה" עוסק לא מעט בחרדות ומציג מחקרים שמוכיחים כי רבות מהן נגרמות מתפיסה מעוותת של סכנות במרחב. כך למשל, במחקר אחד אנשים עם פחד גבהים התבקשו להעריך את המרחק עד הקרקע ממרפסת בקומה 26, ובממוצע ניפקו הערכה שהיתה גבוהה ב־1.5 מטרים מזו שהעניקו אנשים ללא פחד גבהים. באותו אופן, ארכנופובים תופסים עכבישים כגדולים ומהירים יותר מכפי שהם באמת.

גם את הפאניקה הציבורית מאנטנות סלולר 5G קושר רובסון לאפקט נוסיבו, ומסביר כי חדשנות היא מקור ותיק לחרדות, שמופצות תחילה באינטראקציות חברתיות, ואז מלובות בידי גופי התקשורת. כבר ב־1889 דיווח "הבריטיש מדיקל ג'ורנל" על עלייה חדה במקרי לחץ באוזניים, צפצופים וכאבים עצביים בגלל החידוש הטכנולוגי הגדול של התקופה: מכשיר הטלפון. התפרצויות דומות ליוו את עלייתם של הטלגרף, הרדיו ומסכי המחשב — מכשירים שרק מעטים כיום מחשיבים כמזיקים לבריאות. וכעת זהו תורה של טכנולוגיית 5G, שפריסתה המואצת לוותה בדיווחים על כאבי ראש, קוצר נשימה, אינסומניה, עייפות, יובש בעיניים ובעיות זיכרון.

רגישות לקרינה אלקטרו־מגנטית היא בעיה שעליה מדווחים לא מעט אנשים: בבריטניה מדובר על 4% מהאוכלוסייה (כ־2.6 מיליון איש). כדי לבחון אם מקור הרגישות הוא פיזיולוגי או פסיכוגני, הזמין פרופ' ג'יימס רובין מקינגס קולג' לונדון 60 איש הרגישים לקרינה אלקטרו־מגנטית למעבדתו, וצייד כל אחד מהם ברצועת מצח עם אנטנה של טלפון נייד מעל אוזן אחת. בחלק מהמקרים היא פלטה שדרים, וביתר היא לא. במשך 50 דקות, המשתתפים התבקשו לכתוב כל סימפטום שחוו. אם רגישות לאלקטרוניקה מקורה באפקטים הפיזיים של השדות האלקטרו־מגנטיים, היה אפשר לצפות להרבה יותר דיווחים בקבוצה של החשיפה ה"אמיתית". במציאות, היו אלה דווקא המשתתפים בקבוצת הביקורת שדיווחו על סימפטומים כמו כאב ראש. "אין לי שום ספק שהאנשים האלה חווים סימפטומים פיזיולוגיים אמיתיים", אמר רובין לרובסון. "אבל הסימפטומים האלה הם תוצאה של ציפייה והדבקה חברתית, ולא של קרינה".

המחקר פורסם כבר ב־2006, ומאז נוספו לו עוד ועוד מחקרים עדכניים שמראים כי אנשים בריאים לחלוטין, שמעולם לא חוו רגישות לאלקטרוניקה, מצויים בסיכון גבוה יותר לדווח על סימפטומים לאחר שצפו בסרטון אלרמיסטי שמפרט את ה"סכנות".

מחקר רב־שנים שנערך באוניברסיטת ייל בקרב 1,100 בני 50 מצא שמי שראו בחיוב את ההזדקנות הצפויה חיו 7.5 שנים בממוצע יותר ממי שהחזיקו בתפיסות שליליות. "המחקר הזה הדהים אותי ממש", אומר רובסון. "זה נשמע כמו משהו מ'הסוד', אבל כשאת מפרקת את זה למנגנונים הספציפיים, ומסתכלת על האופן שבו ציפיות יכולות להגביר סיכויים לדלקות וסטרס, זה הופך למובן מאוד"

כיצד גורמים למוח שלנו להיות חיובי יותר?

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתגבר על מערכת הציפיות השגויות שהגוף שלנו מחולל? "אפקט הציפייה" מציע כמה דרכים שימושיות, שהבסיס לכולן הוא עצם ההכרה במנגנונים שהמוח מפעיל בנו כשאנחנו מצפים לדבר מה. אם נבין איך הם עובדים נוכל להטיל ספק בתגובות ברירת המחדל שלנו ולבחון מחדש הנחות יסוד שליליות שאימצנו.

"ההכרה הפשוטה בחוסר האובייקטיביות של המוח עזרה לי להתמודד עם תנודות במצב הרוח שלי", כותב רובסון בספרו. "כשאני מרגיש מדוכא או חרד במיוחד, נדמה לי שהעולם סביבי מאשש את הפחדים שלי, אז אני מנסה להכיר בכך שייתכן שהרגשות שלי והציפיות שמלוות אותם היטו את התפיסה הזאת... ובתגובה אני משתדל לחפש סביבי ביטויים שהם חיוביים באופן חד־משמעי, כדי לשחק עם ההטיה הזאת".

ומה עושים אם ההכרה במנגנוני הציפייה לא מספיקה כדי להתגבר עליהם? דרך אחת לטפל בתפיסות המעוותות היא באמצעות טיפול בחשיפה: טכניקה של טיפול התנהגותי בהפרעות חרדה, שכוללת חשיפה הדרגתית של המטופל למקור החרדה או להקשר שבו היא מתגברת. כך למשל, ב־2016 קבוצת חוקרים גרמנים ביקשה מארכנופובים להרכיב קסדת מציאות מדומה ולשוטט בין חדרים וירטואליים מלאי עכבישים עם מטרה פשוטה: להישאר רגועים ולא לברוח מהאיום. המשתתפים דיווחו כי הפחד שלהם מעכבישים פחת בזמן הניסוי, וגם ההערכות שלהם לגבי גודלם נהפכו ריאליסטיות הרבה יותר.

אפקט דומה ניתן להשיג גם במשחקי מחשב פשוטים, כמו "Personal Zen", שפיתחו חוקרים באוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY) עבור מתמודדי חרדה. במשחק השחקן מסתובב במרחב שבו הבעות פנים מכל הסוגים מסתתרות בנוף, ומטרתו היא למצוא את הפרצופים המחייכים והשמחים ולהתעלם מהפרצופים העוינים — בדרך זו המשחק מצליח לכוון מחדש את העיבוד הוויזואלי של המוח, כך שלא ידגיש את המידע המאיים במפגש של המטופלים עם סצנות במציאות. "השיטה הזו לבדה לא מספיקה כדי לרפא דיכאון וחרדות באופן מלא", מדגיש רובסון, "אבל היא כלי עזר משלים יעיל לטיפולים אחרים, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי".

והערעור על הציפיות שלנו, מבהיר רובסון, אינו הכרחי רק לאיכות החיים שלנו, אלא גם לתוחלת שלהם. בספר הוא מצטט מחקר רב־שנים שערכה ד"ר בקה לוי מאוניברסיטת ייל בקרב 1,100 איש, שהיו בני 50 בשנת 1975. לוי מצאה שמי שראו בחיוב את ההזדקנות הצפויה חיו עוד 22.6 שנה בממוצע, בעוד מי שהחזיקו בתפיסות שליליות שרדו רק 15 שנה — הבדל של 7.5 שנים לטובת החיוביים, שנותר בעינו גם בנטרול פקטורים כמו מצב סוציו־אקונומי או תחושת בדידות. מחקרים עדכניים יותר אשררו את הממצאים הללו.

"המחקר הזה הדהים אותי ממש", אומר רובסון. "ההבנה שהאופן שבו אני תופס הזדקנות כיום, בגיל 36, עשוי להשפיע על הבריאות שלי כשאהיה בן 80 היא חזקה מאוד. זה באמת נשמע כמו משהו מ'הסוד', אבל כשאת מפרקת את זה למנגנונים הספציפיים, ומסתכלת על האופן שבו ציפיות יכולות להגביר סיכויים לדלקות וסטרס, זה הופך למובן מאוד. אנחנו לא מדברים פה על שינויים מהירים, אלא על שינויים קטנים, אבל כשהם הולכים ומצטברים שנה אחר שנה, ההשפעות שלהם עלינו עמוקות".