הפער קשור לעובדה שגדלת בחברה המשפחתית לצד אבא שלך איזי שרצקי?

"התחלתי לעבוד עם אבא שלי בגיל מאוד צעיר, וכשאתה גדל עסקית לצד אבא יזם כמו שלי, שפועל מתוך תשוקה ואימפולס — זה מוביל אותך דווקא לרף שמרנות גבוה. יכול להיות שלגדול לידו גרם לי להיות הבלם, המחושב, זה שמרגיש פחד בעסק, וכך פיתחתי עמדה יותר שמרנית. הרי כמנהל ארגון יש לך אחריות מאוד כבדה, בעיקר בחברה ציבורית".

אז אתה מתפרע בספורט?

"כן, כי באופי שלי אני דווקא אוהב לקחת סיכונים. תיעלתי את האקסטרים, את הסיכון, לחיים הפרטיים. כל בנאדם רוצה לגלות את הקצוות שהוא מסוגל להגיע אליהם. בחיים האישיים אתה אדון לעצמך ומחליט אילו סיכונים אתה מוכן לקחת, ביחס להנאה שהם גורמים לך".

נשמע כמעט כמו מרד, אולי מרד בעצמך.

"הריגוש היזמי הוא לא הטריטוריה שלי, אלא של אבא שלי. אצלי האקסטרים הוא הפיצוי. ספורט אקסטרים הוא המקום היחיד שבו אני יכול להרגיש שהשליטה לא אצלי. אני תלוי בגובה הגלים, במסלול השלג, במצב הים. ההבנה שהדברים לא בשליטתי מאפשרת לי לאזן את הקונטרול פריק שאני בעבודה".

אתה קונטרול פריק?

"כן, אני חולה שליטה. אני חי בתחושה שהכל תלוי בי. יש אנשים שמוכנים לקחת את הסיכון שדברים יקרו או לא. אני מנהל את הסיכון, מטפל בו, לטוב ולרע".

זה מתסכל אותך?

"אין לי בעיה עם זה שבעבודה אני ככה. אני כבר לא ילד, וזה מי שאני. אני כבר לא יכול להשתנות".

גם בבית?

"זה ככה גם עם הבנות שלי, שמרגישות שאני חייב לנהל כל צעד שהן עושות. אני צריך לתת להן להתנהל לפי האמת שאני מאמין בה: איפה ללמוד, מה ללמוד, איך להתנהג בזוגיות או בתחביבים שלהן. אני לא איזה דיקטטור, אבל אני לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה. אני גם רוצה לדעת כל מה שקורה איתן, ובדרך כלל יש לי דעה על כל דבר".

ודווקא האקסטרים היה מה שהציל את חייך.

"בחורף 2009 עשיתי תאונת סקי באוסטריה, מישהו נכנס בי במדרון. חטפתי זעזוע מוח ואיבדתי הכרה. בבית החולים עשו לי בדיקת MRI, רק כדי לבדוק שאין שטף דם מהתאונה, ואז הטכנאי גילה אצלי גידול ענקי במוח. היה אסור לו להגיד לי, אבל קלטתי את הבהלה שלו".

בצדק.

"חזרתי להתנתח בארץ אצל פרופ' צבי רם. בגלל הסיכונים, עושים את הניתוח בהכרה מלאה כדי לראות שלא פוגעים באף פונקציה של המוח. הגידול ישב במקום של דיבור והבנה, כל האישיות שלך ממש מוטלת על הכף. אבל הניתוח עבר בהצלחה, בתוך 24 שעות יצאתי להתאושש בבית".

ונרגעת קצת?

"אחרי חודש עשיתי חצי מרתון. שנה אחרי עשיתי איירון מן, 4 ק"מ שחייה בים, רכיבה של 180 ק"מ בהרים ומרתון של 42 ק"מ. מאז השתתפתי בעוד הרבה תחרויות כאלה, גם בארץ וגם בעולם".

התאונה לא לימדה אותך לקח?

"כל האירוע גרם לי לעשות יותר אקסטרים. כי בתוך הרע קרה לי טוב, וזה היה לגמרי בלי שליטה שלי. אתה לא תמיד יודע איפה באמת נמצא הסיכון, ודווקא מה שחששתי ממנו היה מה שהציל אותי. מאז אני פוחד עוד פחות, כי אני מבין שהכל יכול להיות ההפך".

לא קצת התאבדותי?

"כדי לקבל ריגוש אתה צריך להעלות את הדופק, וזה לא קורה מלצפות בטלוויזיה. זה קצת אוקסימורון, שהפחד גורם לנו הנאה, אבל ככה הגוף בנוי. בסופו של דבר, כל האקסטרים נובע מהרצון להרגיש. בעבודה אני נותן לשכל לקבוע ולנהל אותי, בחיים האישיים אני בוחר לתת לרגש לנהל אותי. בחיים האישיים אני פחות מפחד ופחות רואה כל הזמן מה עלול להשתבש. אני תמיד מאמין שיהיה בסדר".

אז תרשה לבנות שלך לעשות אקסטרים?

"התשובה האמיתית היא כן. אני רוצה שהאהובים שלי יתנסו גם הם בדברים שעושים לי טוב. אבל כמו בכל משפחה, יש לי בת בכורה שכבר צנחה, צללה ועשתה סקי, ויש את הבת האמצעית שתיכנס לבריכה רק למים רדודים. על הקטנה אני חושב שאני עוד יכול להשפיע...".

הבת האמצעית התפתחה הפוך, כמוך וכמו אבא שלך.

"בתור אבא אתה מתבגר ומבין שגם אם ניסית וניסית — אי אפשר להכריח. בחירת תחביבים וחוויות זה עניין אישי. לפחות עם בת הזוג קל לי, היא שותפה מלאה לחוויות הספורטיביות, למרוצים, לתחרויות. היא צנחה וגלשה איתי. אגב, הבת שחובבת אקסטרים היא שמרנית בחיים המקצועיים שלה, ולעומתה הבת שמפחדת על חייה — אותה היה תמיד צריך להחזיר ל'פסים' מבחינת מסגרת בבית הספר וסגנון הבילוי. אנשים מחוץ למסגרת שונים מאוד מאיך שהם במסגרת".

גם אבא שלך?

"כן. בעולם העסקי הוא היה חסר גבולות, פראי, יזם מעבר ליכולותיו הכלכליות, רץ עם דברים שאף אחד לא האמין שמסוגלים לקרות. כשהחליט לאמץ את קבוצת הכדורגל של קריית שמונה ואמר בכלי התקשורת שייקח אליפות ויגיע איתה לאירופה — מה שקרה — חשבו שצריך לאשפז אותו. אבל בחיים האישיים הוא יותר שמרן, נשוי לאותה אשה ולא התקרב אי פעם לבילוי מסוכן".