ב

פרק האחרון של עונה 11 של "תרגיע" מופיע אלכסנדר וינדמן בתפקיד אורח בתור עצמו. לכאורה, מה הביג דיל, לאורך 110 פרקיה, אירחה "תרגיע" לא מעט כוכבים שגילמו את עצמם בתפקידי אורח, ממרטין סקורסזי ועד לין־מנואל מירנדה. אבל וינדמן אינו דמות מעולם הבידור, אלא סגן אלוף בדימוס בצבא ארצות הברית, ומי שמתוקף תפקידו כאחראי ליחסים עם אירופה במועצה לביטחון לאומי, האזין לשיחת הטלפון שבה הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ביקש לכאורה מנשיא אוקראינה שיפתח בחקירה נגד בנו של ג'ו ביידן — ואף העיד בפני הקונגרס על תכניה הפליליים. בפרק האחרון של "תרגיע" וינדמן מוצג כגיבור לאומי שמגיע לאירוע התרמה במוזיאון השואה בלוס אנג'לס, שהופך לקבלת פנים בביתו של דיוויד.

זו הפעם הראשונה שדיוויד מכניס אקטואליה לסדרה, שעד כה הקפידה להיות הדוניסטית במובהק ולמקם את עצמה בבועה של אנשים שרק מחפשים בתי קפה עם שולחנות לא רועדים, מועדני גולף אקסקלוסיביים ומסעדות עם שירות מתרפס. אבל בעונה הזאת, דיוויד הכניס עלילת משנה שבה הוא יוזם קשר רומנטי עם חברת מועצת עיריית לוס אנג'לס שדוחה אותו פיזית, בתקווה לגרום לה לבטל תקנה עירונית שמחייבת להקים גדר מסביב לבריכות שחייה. ואז, רגע לפני סוף העונה, דיוויד מתקשר לחברת מועצה נוספת ומבטיח שיתרום תרומה נכבדת לכנסייה המורמונית, שבה היא חברה, בתמורה להצבעתה למען ביטול התקנה. מי ששומע את השיחה הזאת הוא וינדמן, שמודיע לדיוויד שהיה כאן מעשה של "יד רוחצת יד" ושהוא יתמלל את השיחה וימסור את דפי התמלול לראש המועצה. דיוויד, בתגובה צועק לכיוונו, בעודו מתרחק, את תגובתו של טראמפ להאשמות: "זו היתה שיחה מושלמת!".

לכאורה, זהו רגע של סאטירה פוליטית בסדרה קומית, שוודאי נכתבה כשמשפט ההדחה של טראמפ שודר בטלוויזיה. אבל הרפרנס האקטואלי מכיל בתוכו אמירה מפתיעה וחתרנית למדי מצד דיוויד: הוא לא צוחק על טראמפ, אלא דווקא על צופיו, מעריציו והחברים במיליה החברתי שלו.

למעריצי הסדרה, שמתמוגגים כבר 21 שנה מהמיזנתרופיה הקיצונית של דיוויד, מדובר בסטירת לחי. דיוויד חותם את הפרק האחרון של העונה ה־11 (כשלא ידוע אם תהיה עונה נוספת) באמירה בקול רם וברור: "אני טראמפ". במשך העונה הוא עושה עוד ועוד דברים נוראיים, כולם ברוח הדברים שהוא תמיד עשה, אבל הפעם עם הטוויסט הסופי שיש בו אלמנט של הלקאה עצמית ותוכחה פומבית. וכך כשנזכרים באחת הסצנות בעונה, שבה דיוויד חוסם בחבל גישה לכיסא שלו כדי למנוע מאחרים לשבת עליו, ובייחוד מקסיקני אחד שיש לו איתו סכסוך אישי — אנחנו מבינים שזו הגרסה הפרטית של דיוויד להקמת החומה בין ארצות הברית למקסיקו. דיוויד יוצא מהארון לא רק כמיזנתרופ, אלא גם כגזען ומיזוגין, שלא מהסס לרמות ולנצל נשים ואפילו כיהודי שחוטא באנטישמיות.

בכך שדיוויד לוקח על עצמו את מעשיו של טראמפ — עם שיחת הטלפון המושחתת וההתכחשות המיידית למעשיו — הוא מבהיר לאמריקה שטראמפ הוא לא חלק מ"הם", טראמפ הוא "אנחנו". זה אולי הרגע הראשון בתולדות דיוויד שבו הוא לא ציני, והוא לא רק מאשים את עצמו, אלא גורם לצופיו להבין שבזמן שהם צחקקו בהנאה מול הסדרה שלו והריעו לגבר הפריבילגי שלא דואג לרווחת העולם, אלא אך ורק לרווחתו האישית, הם היו משת"פים מפונקים ונרקיסיסטים שאפשרו לטראמפ לכבוש את הבית הלבן. כי יותר משטראמפ מייצג מפלגה פוליטית, הוא מייצג תכונות אישיות שפשו בכל המגזרים.