חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// תורג'מן הוא האיש הלא נכון למאבק החנויות /// מוסדות התרבות ראויים ליותר מהתעלמות /// דמי הניהול צריכים להעיר את החוסכים /// בתים באמריקה קפאו בדרך לחלום

מוסף כלכליסט | 13.01.22

עסקים במשבר

פרזנטור אחר, עיוות דומה

בראשית ימי המגפה היה זה הראל ויזל שמיצב את עצמו כפנים המובילים של הסוחרים והקמעונאים המשוועים לסיוע כלכלי של המדינה בצל הסגרים. העובדה שהוא הבעלים של פוקס, מהקבוצות הגדולות במשק, שחולשת על שלל מותגי אופנה, בית, ספורט וטיפוח, לא הפריעה לו לזעוק כמו בעל חנות קטנה. הסוחרים אכן קיבלו עזרה, אבל כשהמשבר הראשוני חלף והרווחים והדיבידנדים של פוקס נחשפו, התברר שהפרזנטור הזה עשה גם לא מעט נזק למאבק.

אז בסיבוב הזה התייצב בחזית פרזנטור אחר שממהר לזעוק בכל הזדמנות על מצוקת החנויות. הפעם זהו שחר תורג'מן, יו"ר קבוצת בריל, שמשווקת מגוון מותגי הלבשה והנעלה ובראשם גלי. נכון, בניגוד לויזל תורג'מן אינו קמעונאי ענק, ואפילו לא הבעלים. הוא מנהל שכיר, עם בייבי פייס, עובר כאמין יותר ומעורר יותר אמפתיה מויזל, שתמיד נראה זעוף. כשהוא מאיים שכל הרשתות יושבתו, את כמעט רוצה להעניק לו חיבוק מנחם, או לרוץ לקנות, העיקר לתמוך.

אבל אסור להתבלבל: המסרים של תורג'מן אינם שונים מאלה של ויזל, ואיומי הסרק של האחד אינם שונים משל קודמו. הפרזנטור אולי השתפר, אבל ההיגיון המשובש נותר. ולא, תורג'מן לא מייצג את העסקים הקטנים, אלה שהלא־סגר הנוכחי באמת מרוקן להם את הקופה. להם עוד לא קם נציג ראוי.

/// גלית חמי

צילום: אוראל כהן

דמי הניהול עולים

הציבור צריך להתעורר

בית ההשקעות אלטשולר שחם הפסיק השבוע לשווק את הקרנות של אחת השחקניות הגדולות בעולם, בלאקרוק. אלה היו קרנות זולות, דמי ניהול אפסיים, אבל השיווק שלהן בישראל לא צלח. רק שבוע קודם לכן החליטו 112 קרנות נאמנות ישראליות שהן מעלות את דמי הניהול, פשוט כי הן יכולות.

אם זה מעצבן את הלקוח הישראלי, הוא צריך לכעוס קודם כל על עצמו. במשך חמש שנים דמי הניהול ירדו, בין השאר בגלל לחץ הלקוחות והתקשורת. בשנה האחרונה הם התייצבו, וכעת מתחילה להסתמן עלייה. בלאקרוק לא ממש היוותה תחרות, אבל בלעדיה לקרנות המקומיות יש עוד פחות אינטרס להוריד מחירים, וברור להן שהשוק לא ממש בנוי לתחרות מחו"ל.

בתנאים כאלה, רק ערנות של הלקוחות יכולה לשנות את התמונה. כשמציעים לכם קרן, בדקו את המספרים היטב, בררו אם הקרן הזאת העלתה את דמי הניהול באחרונה (כן, יש כאלה שלא העלו את דמי הניהול שנים ועדיין מספקות לחוסכים תשואות נאות), התעכבו על הביצועים שלה, ורק אז תחליטו אם אתם מצטרפים אליה. בלי שינוי מגמה גורף כזה, דמי הניהול רק ימשיכו לטפס.

/// גולן פרידנפלד

עולם התרבות

נדרש סגר רשמי

את תחושת ה"סגר ללא סגר", עולם התרבות מרגיש יותר משאר הענפים. בשבוע החולף, למשל, הבימה ובית ליסין דחו שתי הצגות בגלל שחקנים ראשיים מאומתים, להצגות אחרות הוקפצו ברגע שחקנים מחליפים, וסטנדאפיסטים ומוזיקאים דוחים הופעות ללא הפסקה. השגרה, כביכול, נמשכת, אבל בין אנשי צוות מאומתים לצופים שמבטלים הופעות כי הם בבידוד או חוששים להידבק, בפועל שום דבר לא ממש עובד. "אני צופה שהתיאטרון יסגור את שעריו בשבוע הבא עקב חוסר קהל, ולא עקב סגר", אמר השבוע מנכ"ל הבימה נעם סמל.

שאול מזרחי, הבעלים של מועדון ההופעות בארבי, כבר הודיע השבוע על סגירה זמנית, לנוכח אינספור הביטולים. "סופית נשבר לנו. הרמנו ידיים. נכנענו. באין הנהגה אחראית שיודעת לקחת החלטות אמיצות, והטלפונים שלכם שלא מפסיקים לצלצל לטובת ביטול עקב בידוד, קירבה למאומת, קורונה על אמת או סתם התעטשות, החלטנו לקחת החלטה חד־צדדית ולדחות את ההופעות עד סוף ינואר", הודיע.

אפשר להבין את התנהלות הממשלה שמנסה לאפשר חיים כמעט רגילים ללא סגר רשמי, אבל אי אפשר להבין את ההתעלמות שלה מהעובדה שבפועל ענפים שלמים, שמתבססים על התכנסות פיזית של בני אדם, פשוט משותקים. צריך להקשיב למצוקה שלהם ולהודיע על סגירה זמנית רשמית שלהם — וצריך לספק להם מענה כלכלי. שיטת ה"ללכת בלי להרגיש עם" הנוכחית היא חיובית בבסיסה, אבל יש מגזרים שהיא עלולה להחריב.

/// מאיה נחום שחל

הנדל"ן האמריקאי

אומה תקועה

לא תמיד כל משבר הוא הזדמנות. לפעמים משבר הוא פשוט משבר, ואם אתה מנסה למנף אותו לכיוון אחד אתה חוטף אותו בכיוון אחר. זה מה שמגלים עכשיו מאות אלפי אמריקאים. בצל הסגרים והבידודים, הם החליטו לעזוב את הערים לטובת בתים פרטיים עם גינה צמודה, והביאו לתנופות בנייה בערים ויישובים בצפון קרוליינה, טקסס, איידהו, יוטה ועוד. אבל אז התנופה נעצרה. השיבושים בשרשראות האספקה העולמיות יוצרים מחסור בחומרי גלם לבנייה, עץ למשל; משבר השבבים יצר מחסור במכשירי חשמל (שבארצות הברית נהוג למכור עם הבית); ומגמת "ההתפטרות הגדולה" יוצרת מחסור בכוח האדם. בלי חומרי גלם, מכשירי חשמל ועובדים, אין איך לבנות בתים. הם פשוט תקועים, שלדים דוממים. אם הבית כמעט גמור, יש מי שנכנסים לגור בו כמו שהוא. אחרים מתמודדים מול עיכובים ארוכים בקבלת הבית, שסופם אינו ידוע. עוד לימבו בחסות הקורונה, ועוד רגע שבו החלום האמריקאי פוגש את המציאות בעידן הגלובליזציה בכלל והמגפה בפרט.

/// תמר טוניק

מילת השבוע

//

דור סער־מן

זו המציאות שאנחנו בעצם רוצים לאבחן עם פס אחד או שניים

נראה שלכל גל קורונה יש את המאפיין הבולט שלו. עברנו גלים שנצבעו בבהלה, בבידודים, בסגרים, בחיסונים, והפעם כולם מדברים על בדיקות. הן היו איתנו כמובן מההתחלה, אבל זה הגל שלהן. כולם נבדקים, כל הזמן, בבית או ב"מוסדי", עם תור או בלי, ילדים או קשישים, לכולם דוחפים מטושים. ומול האותיות הקטנות־קטנות, מול המדריכים לבדיקות ביתיות, בצל ההנחיות המאוד מבולבלות אילו בדיקות לעשות (רגע, עכשיו צריך גם בגרון?!), לנוכח האמינות המוגבלת של הבדיקות — התחושה העיקרית היא של חוסר אונים, וכולם מדברים על הכאוס.

כך, בלגן הבדיקות הוא שיקוף טוב לא רק של הבלגן הכללי, אלא גם של הבלגן הפנימי. כי נדמה שבגל הזה, יותר מהקודמים, מותשים מתמיד, אנחנו נדרשים לבחור איזו נקודת מבט קיצונית. להיכנס לפאניקה ולהאשים את הממשלה, או לומר שהיא טובה בהרבה מהקודמת, שאין הרבה מה לעשות ויהיה בסדר? לא שאי פעם הישראלים הצטיינו ביכולת להציג עמדה מורכבת, אבל המעט שהיה נשחק בשנים האחרונות, וכעת כמעט לא נותר ממנו דבר. אנחנו עדיין קוראים שלל דעות ושלל תחזיות, אבל זה יותר מבלבל ממועיל. לא פלא שאנחנו מייחלים לאיזה כלי אובייקטיבי — ואמין הפעם — שייתן תשובה חותכת: המצב חיובי או שלילי? אפשר להמשיך כרגיל או שצריך להסתגר? נדמה שכשאנחנו מקטרים על הבדיקות, אנחנו בעצם כמהים לבדיקה שתעשה סדר במציאות, שתרגיע אותנו באמצעות פס אחד או שניים. מה כבר ביקשנו.