נראה שלכל גל קורונה יש את המאפיין הבולט שלו. עברנו גלים שנצבעו בבהלה, בבידודים, בסגרים, בחיסונים, והפעם כולם מדברים על בדיקות. הן היו איתנו כמובן מההתחלה, אבל זה הגל שלהן. כולם נבדקים, כל הזמן, בבית או ב"מוסדי", עם תור או בלי, ילדים או קשישים, לכולם דוחפים מטושים. ומול האותיות הקטנות־קטנות, מול המדריכים לבדיקות ביתיות, בצל ההנחיות המאוד מבולבלות אילו בדיקות לעשות (רגע, עכשיו צריך גם בגרון?!), לנוכח האמינות המוגבלת של הבדיקות — התחושה העיקרית היא של חוסר אונים, וכולם מדברים על הכאוס.

כך, בלגן הבדיקות הוא שיקוף טוב לא רק של הבלגן הכללי, אלא גם של הבלגן הפנימי. כי נדמה שבגל הזה, יותר מהקודמים, מותשים מתמיד, אנחנו נדרשים לבחור איזו נקודת מבט קיצונית. להיכנס לפאניקה ולהאשים את הממשלה, או לומר שהיא טובה בהרבה מהקודמת, שאין הרבה מה לעשות ויהיה בסדר? לא שאי פעם הישראלים הצטיינו ביכולת להציג עמדה מורכבת, אבל המעט שהיה נשחק בשנים האחרונות, וכעת כמעט לא נותר ממנו דבר. אנחנו עדיין קוראים שלל דעות ושלל תחזיות, אבל זה יותר מבלבל ממועיל. לא פלא שאנחנו מייחלים לאיזה כלי אובייקטיבי — ואמין הפעם — שייתן תשובה חותכת: המצב חיובי או שלילי? אפשר להמשיך כרגיל או שצריך להסתגר? נדמה שכשאנחנו מקטרים על הבדיקות, אנחנו בעצם כמהים לבדיקה שתעשה סדר במציאות, שתרגיע אותנו באמצעות פס אחד או שניים. מה כבר ביקשנו.