ב

שבוע שעבר מת מקורונה חי שאוליאן, מהבולטים שבמתנגדי החיסון לקורונה בישראל. הוא סירב לחזור בו מעמדותיו גם על ערש דווי, ונדמה שמותו לא שינה את תפיסתם של מתנגדי החיסון. חלק מהם אף פיתחו תיאוריית קונספירציה, כאילו שאוליאן חוסל בידי הרשויות בשל עמדותיו. אני מודה שאיני יכול אפילו להתחיל להבין את הלך המחשבה שמוביל בסופו של דבר למסקנה כה קונספירטיבית.

"איני יכול כמובן לדבר לגופו של אדם, שאותו לא הכרתי, לבד מהבעת צער על מותו. אבל אם נרצה להבין באופן כללי איך אפשר לאמץ מחשבה שהיא לכאורה כל כך מוטת אמוציה, נקודת המוצא צריכה להיות ההכרה בכך שזהו אחד המאפיינים של מבנה החשיבה האנושית. האדם מטבעו אינו יצור רציונלי. החשיבה של כולנו מתחילה ומושפעת מאמוציות, ממשאלות נפש, מפחדים, מטראומות ומחרדות, חלק לא מודעות. כל זה ידוע כמובן, פרויד אמר את זה מזמן, וזה נכון תמיד, לא רק בעת מגפה. כל חשיבה לוגית יושבת על מסד של חשיבה רגשית, והיא חיה איתה רוב הזמן בדו־קיום מפרה".

אבל התחושה היא שהניתוק בין הלוגיקה לאמוציה התעצם מאוד בתקופת הקורונה.

"אולי מכיוון שבמקביל למגפה לקינו גם ב'קורונה נפשית'. את ההשלכות שלה אפשר לתאר באופן אנלוגי לפגעים הפיזיים שמחולל הווירוס. הנגיף הזה לא רק עושה חום ובצקת בריאות. במישור הנפשי הוא מעורר חרדות לאו דווקא רציונליות. למשל: אנו מדמים לעצמנו שזהו יצור שאין שום גבול עמיד בפניו, שבפנטזיה שלנו יכול לחדור כל דבר. משהו שיש לו יכולת להשתלט על התאים שלנו ו'לקום לתחייה' באמצעותם, כמו בסרט אימה. תכונה נוספת מעוררת חלחלה היא שווירוס הוא מעין 'חי־מת', קצת כמו זומבי, שלא לגמרי ברור אם יש לו חיים בלי התאים שלנו. ודבר אחרון, רב־משמעות, הוא ש'הווירוס' מצליח לבטל את ההבחנה בין תוקפן לקורבן, בין ה'אובייקט הטוב' ל'רע'".

כלומר?

"הרי אם אני נושם חמצן בסביבה נגועה, אני עלול להיהפך לקורבן של האובייקט הרע. אבל רגע אחר כך, כשאני נושף את האוויר שנשמתי, כבר הפכתי בעצמי להיות האובייקט הרע שפוגע באחרים, חלק מהם יקרים ללבי ממש. קשה להבחין מתי אני 'טוב' ומתי אני 'רע', הפער שחשוב לנו לשמר למען בריאותנו הנפשית כאילו נמחק".

מה המשמעות של מחיקת הפער הזה?

"האפשרות ש'משהו' משתלט עליך ומשעבד אותך לצרכיו בלי שתשלוט בזה ובלי שזה ייראה כלפי חוץ יוצרת אימפקט נפשי גדול. זו חרדה אימתנית (המכונה 'אלביתית') כי היא הופכת את המוכר לזר ואת היומיומי למאיים. כאשר קשה לדעת ממה להיזהר, ואם האויב בחוץ או בפנים, משתבשת היכולת להבחין בין מציאות לדמיון".

אבל החרדה הזאת משותפת לכולם.

"אכן, אבל חשוב להבהיר שרוב הציבור לא יזהה את התחושה שלו כ'חרדה'. לעתים יקראו לזה סתם 'באסה' או לחץ, לעתים היא אפילו תתבטא בעליצות לא מוסברת. חרדה במהותה היא לא מודעת".

במה היא מתבטאת?

"אחד הביטויים המובהקים שלה הוא הפעלה של מנגנון של פיצול. אנשים נחלקים מיד, בתוכם וביניהם, ל'בעד' ו'נגד'".

למה פיצול?

"כשקורסת היכולת להבחין בין טוב לרע, פנים וחוץ, פנטזיה ומציאות — מערכות הנפש מוכרחות לשקם אותה ולהקים מחדש את הגבולות שקרסו. הנפש צריכה 'לצבוע' משהו בצבעים שניתן להבחין בהם, אז היא יוצרת פיצולים מדומים. למשל בין 'טובים — מחוסנים' ל'רעים — לא מחוסנים'. לא במקרה אחד הפתרונות הראשונים שהאנושות ניסתה היה סגרים. מעבר לכך שסגר יוצר גבולות פיזיים, הוא גם מקים מחדש גבולות של טוב ורע. ומיד נולדו עוד ועוד פיצולים והבחנות בין קבוצות: חרדים שהואשמו בהתנערות מהוראות משרד הבריאות, מקורבים שטסו לחו"ל חרף ההגבלות, מפגינים שיצאו להפגין. הפיצול אינו טמון בביקורת הלגיטימית כלפי ציבורים כאלה ואחרים, אלא ביחס הרגשי רב העוצמה כלפי מי שמזוהה כ'אחר'. ואז מצטרף לכך אחד הגורמים המשמעותיים ביותר: חשיבת הפרט מומרת ב'חשיבת ההמון'. כי אנחנו חיים בעולם שמונע בידי 'חשיבת המון', שמהדהדת ומועצמת על ידי הטכנולוגיה והרשתות החברתיות באופן חסר תקדים. וכך, 'הקורונה הנפשית' מצד אחד, והזמינות הגבוהה של 'חיק הקבוצה' מצד שני מציעות מפלט רגשי במחיר של העמקת הפיצולים בין 'אנחנו' ל'הם' ועידוד החשיבה הייצרית, הלא רציונלית, המאפיינת את חשיבת ההמון ובאה על חשבון בוחן המציאות".

למה גורמת אותה "חשיבת המון"?

"היא מעצימה מאוד את הדפוסים של חשיבה רגשית, ראשיתית, חשיבה שמונעת ממשאלות נפש ומחרדות, מדימויים יותר מעובדות. פייסבוק, למשל, והמהירות שבה היא מפיצה ומהדהדת חשיבת המון נותנות לגיטימציה לאנושות לנהוג קצת כמו ילדים שמאמינים שאם ירקעו ברגליהם מספיק - משאלותיהם ייענו ומצוקתם תיעלם".

ויש לזה מחיר, כי היא גוררת התעלמות מהמציאות.

"רוב מערכות חשיבת ההמון מנכיחות צרכים רגשיים ומבטאות עמדות ערכיות נחרצות — אך לא באמת עושות שיקול דעת. להמון קל מאוד לדעת מה הוא רוצה ומה לא ברגע נתון, אבל הוא לא מצטיין בתהליך קבלת החלטות מושכל. חשיבת ההמון, החשיבה הקבוצתית, ממירה את הצורך בבוחן המציאות בחוויית 'לכידות קבוצתית' שיש בה כדי להרגיע זמנית את החרדה שלנו, גם אם ההרגעה משאירה את הבעיה המציאותית על כנה ועלולה אפילו לעלות לנו בחיינו".

אלה דברים מבהילים מאוד.

"אלה דברים אנושיים מאוד. חשיבת ההמון היא הכור הגרעיני של האנרגיה שמחזיקה את חברת האדם יחדיו — אבל היא תובעת מנגנוני פיקוח ורגולציה כדי לרתום האנרגיה הזו לבנייה ולא להרס. במאמר הקלאסי של פרויד 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' הוא ציטט את הפסיכולוג גוסטב לה בון (פסיכולוג וסוציולוג צרפתי), שאמר שעצם העובדה שיש המון מספיקה כדי שיחלקו נשמה קולקטיבית. הדחפים כה חזקים, עד שהם גוברים אפילו 'על יצר השימור העצמי של האדם'. יש פה ביטול של הנשמה האינדיבידואלית לטובת נשמה משותפת. התופעה היחידנית שממנה התחלנו את הדיון היא בעצם תופעה קבוצתית, שמבוססת על אופיו של האדם".

אבל מתנגדי החיסונים מעלים הרבה טיעונים רציונליים להתנגדות שלהם.

"חשוב לציין שהנימוק שהחיסון מאיים או עלול להיות מסוכן אינו לא רציונלי. אנחנו בהחלט מכירים תרופות שאושרו ויצרו נזקים. הבעיה היא איך בודקים זאת, מהו תהליך שיקול הדעת שהוביל אותך למסקנה לנהוג כך ולא אחרת. צריך לבחון את מערכת השיקולים שמוליכה אותך לקבל החלטה מסוימת או לקחת סיכון מסוים. עד כמה היא מבוססת על בדיקות של מציאות ושל עובדות ואיך הגעת למסקנה שאליה הגעת. לא עצם ההתנגדות לא הגיונית, אלא האופן שבו נעשה שיקול הדעת. מי שאומר 'אני לא אתחסן' מתעלם אפריורית מהשאלה שצריכה להדאיג אותו: עד כמה החיסון יותר מסוכן מהמחלה. וכשהוא אומר 'אני פוחד מהחיסון', המשמעות היא שהוא פוחד מתופעות לוואי לא מוכרות של החיסון יותר מתופעות לוואי לא מוכרות של הקורונה. אלה וגם אלה לא נחקרו במלואן, אך ככל הידוע החיסון מגן באופן משמעותי יותר מאשר אי־התחסנות. אם אינך מקבל את הנתונים האלו, המשמעות היא שמשהו רגשי, לא בהכרח רציונלי, מטה את הכף. אנחנו מדברים על היכולת לשמור על חשיבה לוגית שיודעת לעשות גם בקרה על עצמה ולקחת בחשבון צדדים שונים של הבעיה".

אתה יכול להמחיש?

"למשל מי שלא שם מסכה 'כי אני לא מפחד' נבדל ממי שלא שם מסכה כי 'אני לא מפחד וגם לא מפחד להדביק אותך'. האיש השני, גם אם הוא ביצע הכרעה אתית בעייתית, הוא לוגי לחלוטין. הוא בעצם אומר: אני לא חושב שהנגיף שאולי יש לי בגוף הוא קטלני".

בהנחה שזה מבוסס על עובדות. ומתנגדי החיסונים מציגים עובדות ומספרים שתומכים בטיעונים שלהם.

"נכון. לכן כל מה שאפשר לעשות הוא לבדוק עד כמה העובדות שנשענים עליהן מהימנות ומה מידת הרצינות של הגורמים שפרסמו אותן. כל עוד שני הצדדים מביאים נימוקים מדעיים, הוויכוח לגיטימי ואי אפשר לשלול טענות של צד אחד".

עדיין, זה לא מסביר קפיצה לפרנויות כמו חיסולים של השב"כ או צ'יפים של שליטה במוח שטמונים בחיסונים.

"כשחשיבת ההמון מונעת בידי חרדה, היא יוצרת מסות של תוקפנות ושנאה. הדינמיקה של חשיבת המון נוטה בקלות להיות פרנואידית. החשיבה הזאת עמידה בפני עובדות ורציונליות. היא יוצרת ודאות מדומה במקום שבו האי־ודאות בלתי נסבלת. נוצרת איזו התענגות על חשיבה רגשית, שמבטלת את החשיבה המדעית. במקרים כאלה חשיבת ההמון משתמשת במדע כבעלה תאנה, הוא לא באמת מעניין אותה.

"זה נכון גם כשמדובר באנשי לטאה או באילומינטי. כשיש פרנויה, כל מי שמאלץ אותי להתחסן עושה את זה ממניעים שלו — והמניעים שלו נסתרים".

זה כמעט מייאש. איך אפשר לשכנע בכל זאת?

"אפשר לשקם את הנכונות לחזור לחשיבה רציונלית־מדעית רק באמצעות מנהיגות".

כלומר?

"בלי להמציא את הדמוקרטיה מחדש, צריך לשקם את הייצוגיות, כלומר את העברת ההחלטות מידי ההמון לידי גופים קטנים — קבוצות עבודה — שמסוגלים לחשוב באופן רציונלי ומדעי. בדגש על גופים קטנים שזוכים לאמון של ההמון, הציבור, ויכולים להבחין בין רגש לעובדה. למשל ועדת מומחים. או קבינט. וצריך כמובן מנהיג שמחזק את האמון בגופים האלה באמצעות שקיפות והתנהלות שמכוונת בידי עקרונות ויש לה נראות של רציונליות. הממשלה הנוכחית עושה מאמצים רבים בכיוון הזה, של ניסיון להחזיר את הלגיטימציה לגופי המקצוע".

זה היה צריך להיות מובן מאליו, לא?

"לכאורה מובן מאליו, אך התקלה האנושית היא שבמצב אמוציונלי יש המונים שבוחרים מנהיגים שמעודדים אמוציונליות על פני רציונליות. המצב הנפשי שבו הציבור באימה והגבולות בין טוב לרע קורסים ממש קורא למנהיגים שמנצלים אותו לרעה. הם מרצים את ההמון דווקא באמצעות שיבוש היכולת של גופי מקצוע ובעלי תפקיד לעבוד למענו. אם להרחיק עדות, ראינו את זה בעידן טראמפ, שהיה מנהיג שהחזיק להט רגשי גדול ולא היה מוטרד מעובדות. מעריציו אהבו את זה אבל החברה גם שם התפצלה לשניים, ולבסוף הגיעה למסקנה שזה מסכן את קיומה. בקיצור, אי אפשר לשכנע את חשיבת ההמון באמצעות 'עובדות', אלא רק במנהיגות המסוגלת לשמור גבול וחוק ויודעת להעניק סמכות למבנים מקצועיים. הם מסוגלים להכיל את הפן הרגשי־יצרי של 'רוח ההמון', לבצע חשיבה מושכלת ולזכות מחדש באמון".