נייר טואלט הוא המוצר החם של הרגע בכל העולם, מבוקש, נחטף, אוזל. וזה רק מעורר את התהייה איך דווקא בתחום האינטימי הזה עוד לא קיבלנו והטמענו טכנולוגיה קצת יותר משוכללת מריבועי נייר דקים. איך, עם כל ההייטק, אנחנו עדיין עם אותו נייר?
אבל גם בתחום הזה יש שיבוש, והוא אפילו לא ממש חדש: הבידה. מתקני בידה ראשונים תועדו בצרפת, כמובן, כבר במאה ה־19, וכיום הם נפוצים באירופה, במדינות ערב וביפן. המעצמה הטכנולוגית שבמזרח הרחוק ידועה במתקני הבידה המשוכללים בעולם, ויש כאלה ב־80% מהבתים. בחלק מהם יש מייבש אוויר חם, מפיץ ריח אוטומטי, אפילו נגני מוזיקה ועוד שלל תוספות רובוטיות שהמבקרים ביפן בדרך כלל מתקשים להבין ולהפעיל. אבל כיום צומחים במדינות נוספות סטארט־אפים שמתמקדים בדיוק בזה, בלהמציא מחדש את הבידה.
לא בכדי רוב היזמים בתחום באים מארצות הברית, מדינה שהבידה אינו פופולרי בה, ומנגד הצריכה בה של נייר טואלט לנפש היא הגבוהה בעולם, בפער גדול: הממוצע העולמי הוא של 5 ק"ג נייר טואלט לנפש בשנה, האירופים משתמשים ב־15 ק"ג בממוצע (גרמניה היא המובילה ביבשת), והאמריקאים — ב־25 ק"ג. למעשה הם צורכים 36 מיליארד גלילים בשנה, שמחייבים כריתה של 15 מיליון עצים.
על הרקע הזה נולדה לפני חמש שנים TUSHY, החברה המובילה בתחום הבידה־טק. היא פיתחה מתקן פשוט למדי שמותקן מתחת למושב של אסלה רגילה, והופך אותה לבידה עם אפשרות לשלוט בלחץ המים ובזווית ההשפרצה. הבידה שלהם עולה 79 דולר ולא דורש חיבור לחשמל, ובשבוע שעבר דיווחה החברה על זינוק של פי שלושה במכירות בשבועיים הראשונים של מרץ, על רקע בהלת נייר הטואלט. למי שבכל זאת רוצה נייר, אגב, היא מוכרת כזה שעשוי מבמבוק.
כיוון שמבחינת אנשי טושי מדובר בחברת הייטק, וככזאת היא מחפשת את משקיעי ההון סיכון, מוצר האסלה שלהם נקרא קונסולה, לא פחות. עד כה, מאז הקמתה בברוקלין ב־2014, החברה גייסה סכום צנוע של 2.6 מיליון דולר, בשני סבבים. ייתכן שמשבר הקורונה יאפשר לחברה להקפיץ את הגיוסים, לנוכח הטענה שלה שהשימוש במתקן מפחית את צריכת נייר הטואלט של המשתמש ב־80%. עם משקיעי החברה עד היום, אגב, נמנה ניל פריך, אחד המייסדים של יצרנית המזרנים האופנתיים קספר — עוד חברה מהתחום המסורתי ביותר, לכאורה, שניסתה למצב את עצמה כחברת טכנולוגיה.
לעומת המוצר העממי יחסית של טושי, חברת האינסטלציה האמריקאית הוותיקה KOHLER מציעה בידה הייטקי יקר הרבה יותר, שמחירו יכול להגיע גם ל־8,000 דולר. הפעם הטכנולוגיה משוכללת למדי, עם שלט רחוק שמאפשר לבחור את הטמפרטורה, הזווית ולחץ המים המדויקים שנעימים למשתמש. הבידה הזה דורש חיבור לחשמל, מציע תאורת לד בשעות הלילה ויודע לחטא את עצמו בעזרת קרני UV. בדגמים מסוימים יש גם חיבור בלוטות' וכרטיס זיכרון שמאפשרים להשמיע שירים אהובים או להקליט ברכה לנכנסים לשירותים. שלפחות מישהו יברך אתכם בימי הבידוד.
לצד תחום הבידה־טק, יש סטארט־אפים שמפתחים נייר טואלט אלטרנטיבי. Who Gives A Crap היא חברה אוסטרלית שמוכרת נייר טואלט ממוחזר רך במיוחד, ותורמת חצי מרווחיה לשיפור ההיגיינה והקמת שירותים במדינות מתפתחות. אחד ממייסדי החברה דיווח שבעקבות משבר הקורונה המכירות שלה זינקו ב־800%, והמלאי באוסטרליה אזל. החברה ממומנת בשיטת בוטסטראפ, כלומר בעיקר מכספי המייסדים ובהמשך מהתזרים שהיא עצמה מייצרת. לפי המייסדים, ההכנסות שלה צומחות פי שלושה בכל שנה, מעסיקה 50 עובדים וכבר תרמה כ־2 מיליון דולר למדינות המתפתחות.