האמת היא שלא הוגן לזלזל במאט ומתיו. הם היו עוללים ב־11 בספטמבר 2001, אין להם שום זיכרון של אמריקה מתחפרת בבית בפחד. זו סיטואציה בלתי נתפסת עבורם. ההורים שלהם זוכרים את השבועות שאחרי הפיגועים ההם, אבל לפחות אז האויב היה מישהו שאפשר לראות — גם אם האמריקאים לא ראו אותו בא. את האויב הנוכחי אי אפשר לראות, אבל היה קל מאוד לראות אותו מתקרב. אלא שאמריקה העדיפה לא להסתכל וכשפקחה את העיניים התברר לה שהיא לא מוכנה כלל, ושהיא מונהגת בידי האדם הכי פחות מתאים לנהל משבר בקנה מידה כזה. השבוע התרסקה המציאות הזאת על הפרצוף הזחוח של 327 מיליון בני אדם. יותר מהנגיף והמחלה, יותר מהבורסה והכלכלה, זו האימה האמיתית, ימי אסון ללא מנהיג.

"לארצות הברית היו לפחות שלושה חודשים להתכונן לקטסטרופה. דונלד טראמפ ופוקס ניוז המעיטו בגודל האיום, ועכשיו כולנו נתמודד עם השלכות הרשלנות הזו". על הסיכום התמציתי הזה, שצויץ השבוע, חתומה בכלל ברברה סטרייסנד, שהיטיבה (שוב) לזקק את מה שהמוני אמריקאים מרגישים.

אמריקה לא היתה יכולה להימנע מהגעת הווירוס, אבל היא יכלה להיערך אליו, והיה לה מרחב זמן ללמוד מהטעויות וההצלחות של מדינות אחרות. היא היתה יכולה לצבור ערכות בדיקה, לתגבר את הצוותים בבתי החולים, להשתמש בצבא האדיר והיעיל שלה, לעודד ריחוק חברתי באופן רגוע וללא פניקה. היא היתה יכולה להבין שהכלכלה שלה תלויה בהתמודדות עם הקורונה. במקום זה חשבו בוושינגטון, ועדיין חושבים, שההתמודדות עם הקורונה תלויה בכלכלה.

ככה זה כשבבית הלבן יושב איש עסקים עם היסטוריה של פשיטות רגל. העובדות שכבר הוכחו הן שטראמפ שקרן, בור, מכור לתיאוריות קונספירציה, וחסר את אחת התכונות הכי חשובות למנהיג — אמפתיה. לא אכפת לו משום דבר ומאף אחד, חוץ מעצמו. זה תמהיל מסוכן שהוביל להתעלמות מאיום הקורונה, וכשהוא סוף־סוף הכיר בקיומו הוא שוב ראה במגפה הכלל־עולמית קונספירציה נגדו, כפי שהוא עושה בכל פעם שמשהו רע קורה.

כבר בינואר מומחי בריאות הזהירו שארצות הברית צריכה להתכונן למגפה. טראמפ עשה אז את הצעד הנכון היחיד בכל התהליך, ואסר כניסת אנשים שהיו בסין. אלא שאז הוא איבד עניין. בפברואר, כשהמגפה התפשטה ברחבי העולם וגם בארצות הברית, הוא לא עשה דבר. וחמור מכך: המרכז לבקרת מחלות, CDC, ייצר ערכת בדיקה לקורונה, אבל התברר שהיא לא מספקת תוצאות מדויקות; ארגון הבריאות העולמי הציע להשתמש בערכות שלו, וטראמפ סירב. בינתיים הוא המשיך לשקר ולהטעות את הציבור, בציוצים שהכחישו את הגילוי של חולים נוספים, במלמולים על דיפ סטייט ובמתקפות על הילארי קלינטון וברק אובמה. הוא ציטט את פוקס ניוז, פוקס ניוז ציטטו אותו, ואף אחד משני הקולות האלה, הדומינטטיים ביותר בארצות הברית של היום, לא מסר לציבור מידע אמין או בדק את מידת המוכנות, לא כל שכן פעל כדי להגביר אותה.

עד שהגיעו הנפילות במניות. ההישג הבערך יחיד שטראמפ הציג עד כה היה הגאות בוול סטריט, וכשהיא נגוזה הוא סוף־סוף נכנס לפניקה, התחיל לירות לכל הכיוונים בניסיון לעצור את הנפילה. זה לא עזר. אפילו החברים העשירים שלו יודעים שהוא לא כשיר לטפל במשבר כזה. ולאמריקאים הממוצעים יש מעט מאוד עניין בוול סטריט מעבר לחסכונות הפנסיה שלהם, וכעת הם רואים בעיניים כלות איך כמעט כל מה שחסכו בעשור האחרון נמחק. לנשיא שכל כך דואג למדד הדאו ג'ונס אין מושג איך לייצר תחושת ביטחון, וכפי שהוא טרח להדגיש ביום שישי שעבר: "אני לא לוקח אחריות על כלום".

לקראת סוף השבוע שעבר הבנתי שאם לא אקנה חבילת נייר טואלט — עכשיו! — מחר כבר לא יהיה. אבל באמזון הוא כבר אזל וכך גם באתרים של רשתות שיווק גדולות אחרות. בסוף נמצאה חבילה בבית המרקחת בפינת הרחוב; הייתי צריכה לחשוב על זה מההתחלה, אבל מי בכלל מסוגל לחשוב עכשיו.

וכשלא חושבים, קונים. למה נייר טואלט? כי רצים לקנות מה שיש, מה שצריך, מה שלא צריך. אלכוג'ל, מסכות, מדי חום, כולם אזלו. ובאמריקה כמו באמריקה, יש מי שיודעים לעשות מזה כסף. בסוף פברואר התגלה חולה קורונה ראשון בארצות הברית. למחרת, ב־1 במרץ, האחים נט ונואה קולווין מטנסי נכנסו לטנדר שלהם ובמשך שלושה ימים עברו בכל בית מרקחת וכלבו בשטח של 2,000 קמ"ר ממקום מגוריהם וקנו 18 אלף בקבוקונים של ג'ל חיטוי. אחר כך הם מכרו 300 בקבוקים דרך אמזון, במחירים שהגיעו ל־70 דולר, עד שהאתר חסם להם את העסק. הם נתקעו עם 17,700 בקבוקים ולא יכולים למכור אותם, בזמן שבבתי חולים ובתי מרקחת יש מחסור אדיר. השבוע רשויות טנסי פשטו על המחסנים שלהם והחרימו את הבקבוקים כדי לחלק אותם לבתי חולים.

נהג הליפט שהסיע אותי השבוע, בכבישים שנראו כמו רגע לפני כניסת יום כיפור, היה מאלה שלא מבינים רמזים של נוסעים שמעדיפים לא לנהל שיחה. הוא רצה לדבר. והוא רצה להבהיר שהוא מאמין רק לאדם אחד: דונלד טראמפ. הכומר שלו אמר במיסה שהדמוקרטים והתקשורת בכוונה מייצרים פניקה כדי לפגוע בטראמפ בשנת בחירות. הכומר גם רמז שאולי כל זה מזימה יהודית. "אני כמובן לא מסכים עם זה", מיהר הנהג לנסות להציל את דירוג חמשת הכוכבים שאיבד מזמן, "אבל את חייבת להודות שמוזר מאוד שזה קורה דווקא כשטראמפ נשיא". כן, ג'וני, זה מה שמוזר בסיטואציה הזאת.

הבעיה הגדולה של טראמפ היא שהוא לא יכול לעשות את מה שעשו הנשיאים הקודמים שנאלצו להנהיג את האומה הזאת במשברים קשים: לאחד את אמריקה, או לפחות לתת לה סוג של נחמה. הוא פילג את המדינה כל כך שספק אם יהיה אפשר לאחות את הקרעים, ועכשיו הוא מסכן חיים ממש, כי המצביעים שלו מסרבים להאמין למדע, לרופאים, למומחים של בריאות הציבור, בטח שלא לתקשורת. הם מאמינים רק לטראמפ. כומר מארקנסו סיפר השבוע ל"הוושינגטון פוסט" ש"חצי מהכנסייה שלי מוכנה ללקק את הרצפה כדי להוכיח שאין בכלל וירוס".

הצד השני של השבר חסר התקדים הזה הוא אלה שאיבדו אמון מוחלט בהנהגה של הבית הלבן. את הוואקום ממלאים המושלים, ראשי העיריות וארגונים אזרחיים. למעשה, טראמפ עצמו אמר למושלים שהם צריכים לטפל בעניינים ולא לחכות לממשל הפדרלי, בדיוק הפוך מהתנהגות של ממשלים קודמים בימי משבר, עם משמר לאומי מגויס, הכרזת מצב חירום ונשיא שמגיע לשטח.

בין יום שישי ליום שני בשבוע החולף מספר החולים זינק מ־2,000 ל־4,000, וברור שיש הרבה יותר, פשוט הבדיקות מעטות. אז ביום שני אחר הצהריים, בפעם הראשונה מאז תחילת המשבר, טראמפ הכריז על מצב חירום לאומי והודה סוף־סוף שאנחנו אכן בצרה גדולה, ושוול סטריט היא לא הדבר הכי חשוב כרגע.

כך נראית הצרה הזאת: מבחינה כלכלית, המגפה וההאטה הדרמטית בפעילות בחלקים נרחבים במשק — ההערכה היא שהתמ"ג יתכווץ ב־5% כבר ברבעון השני של השנה — ירסקו עסקים קטנים, אנשים שעובדים לפי שעה בשכר מינימום וגם לא מעט עובדים בחברות גדולות שסופגות כעת מכה קשה. כולל מאט ומתיו, שמהשכר שלהם בבית הקפה צריכים לשלם את שכר הדירה ושכר הלימוד. באמריקה אין רשת ביטחון. הנעלם הגדול של הטווח הארוך הוא כמה נזק ייגרם למשק בשנים הבאות, ליזמים שאמורים להיות לב לבה של הכלכלה כאן, לשוק הנדל"ן וליכולת להיות בעלי בתים, למספר האנשים שמסוגלים ללמוד באקדמיה ולהתקדם. נגיף בלתי נראה קטנטן מרסק כרגע את החלום האמריקאי הגדול.

וישנה, כמובן, הצרה המיידית יותר, הרפואית. עד היום בוצעו בארצות הברית רק 15 אלף בדיקות, מספר זעום לכל הדעות. יש בה 2.8 מיטות בית חולים לכל אלף אנשים, לעומת 4.3 בסין ו־12.3 בדרום קוריאה. לפי העיתון "USA Today", בהערכה שמרנית יהיו שישה חולים במצב קשה על כל מיטת בית חולים. יש לאמריקאים 45 אלף יחידות טיפול נמרץ, אבל הערכות בינוניות לגבי ממדי ההתפרצות מדברות על 200 אלף אנשים שיזדקקו ליחידות כאלה. זה כבר לא עניין של לממש את החלום, זה עניין של לחיות.

התעוררתי עם מצח חמים. או לפחות זה מה שחשבתי שאני מרגישה; לחרדות יש דרכים אכזריות לשחק לנו בראש. זה עבר אחרי כמה דקות, אבל ברגעים האלה הבנתי את הנזק הנפשי השקט שנגרם לאמריקאים מהידיעה, אפילו התת־הכרתית, שאם הם חולים, לגמרי לא בטוח שיוכלו לקבל טיפול. גם אלה שיש להם ביטוח — לרוב המכריע יש — לא יודעים בוודאות איך ייראה החשבון אחרי ביקור אצל רופא או בחדר מיון. וכיוון שבדיקות קורונה הן מצרך נדיר ויקר ערך במדינה העשירה בעולם, רופאים נאלצים לשלוח הביתה את כל מי שנראה רק קצת חולה.  

טום הנקס גילה שיש לו קורונה כי באוסטרליה, שם הוא מצלם כעת סרט (על אלביס פרסלי, כמה סמלי), הכינו מצבור גדול של ערכות בדיקה וכל מי שקצת מגרד לו הגרון יכול להיבדק. בדרום קוריאה הצליחו לבלום את התפשטות המחלה באמצעות בדיקות מסיביות, בחינם, מהר, בתחנות drive-thru. בארצות הברית הדרך היחידה לעבור בדיקת קורונה היא אם אתה מגיע לבית חולים עם סימפטומים קשים. זהו.

אפילו להיות עשיר, התברר השבוע, לא מספיק. דניאל גולדמן, עורך הדין שהוביל את החקירות בדיוני ההדחה של טראמפ בקונגרס, לא הצליח להיבדק במשך כמה ימים, כי הסימפטומים שלו היו קלים ובתי החולים בניו יורק לא עומדים בלחץ הפונים. בייאושו, ב־5 בבוקר, הוא נסע עד קונטיקט, ורק שם הצליח להיבדק. התוצאה היתה חיובית. גולדמן מרגיש טוב, אבל מי יודע עם כמה אנשים הוא היה במגע בימים שבהם ניסה להיבדק במקום להיות בבידוד. וספק רב כמה מהאנשים האלה ייכנסו לבידוד עכשיו.

כך שברור לכולם שהמצב עוד יחמיר. יותר חולים, יותר מתים, ובינתיים בלי מספיק צעדים לבלימה. השבוע שאר העולם התחיל להזהיר מפני המתרחש באמריקה. רשת בתי הקפה האמריקאית־בבסיסה Blue Bottle סגרה את הסניפים שלה בארצות הברית אבל פועלת כרגיל בדרום קוריאה ויפן, כי "במדינות האלה יש בדיקות אינטנסיביות ותמיכה רפואית ראויה". אוניברסיטת NTNU למדע וטכנולוגיה בנורבגיה המליצה לכל הסטודנטים שלה שנמצאים מחוץ למדינה לחזור הביתה: "זה מיועד בעיקר למי שנמצאים במדינות שבהן יש תשתיות ושירותי בריאות רעים, לדוגמה ארצות הברית".

ההבטחה שהובילה לבחירת טראמפ — Make America Great Again — מתפוררת בימים כאלה. מלכתחילה היא בעצם רק היתה הבטחה לחזק את כוחו של הגבר הלבן ולהחליש את האחרים, אבל הנשיאות שלו לכל אורכה, והמשבר הנוכחי במיוחד, חושפים עד כמה אמריקה היא אימפריה בקריסה. מערכת הבריאות אכן שערורייתית, רשת הביטחון החברתית כמעט לא קיימת, נמלי התעופה הגדולים הם מהפרימיטיביים בעולם המערבי, כך גם מרבית התחבורה הציבורית. אפילו החוקה המפורסמת היא סתם חתיכת נייר שהחזיקה מעמד כי כל הנשיאים הקודמים כיבדו את הנורמות; עכשיו יש נשיא שמעולם לא קרא את החוקה.

ותכף הוא עומד שוב לבחירה. ארצות הברית הולכת לבחירות בעיצומו של המשבר העמוק ביותר זה כמעט 100 שנה, מאז שנות השלושים. המירוץ הדמוקרטי נראה כמעט מיותר, והמפלגה מתאחדת סביב ג'ו ביידן כמועמד לנשיאות. ברני סנדרס אולי נתפס עד היום כמהפכני, אבל בימי חרדה למעט מאוד אנשים יש תיאבון למהפכה. אפילו שסנדרס הוא ממובילי המאמצים להחיל ביטוח בריאות ממלכתי. ביידן, מצדו, משדר נחמה, נורמליזציה, הרבה ניסיון וגעגועים למנהיגות אחראית ומאחדת, כמו בימיו כסגן של אובמה.

ויש מי שכבר תוהה איך, ואם בכלל, יתקיימו הבחירות. יש עוד זמן, נכון, אבל האי־ודאות גדולה. אם אנחנו נכנסים לחודשים של איסור התכנסויות, מה יקרה לעצרות הבחירות הגדולות, אלה שטראמפ פורח בהן? והאם — במסגרת תרחישי האימה שעוברים בראש ללא הפסקה — טראמפ עלול להשתמש בקורונה כתירוץ לבטל את הבחירות?

יש עשרות מיליוני אמריקאים שחיים חיים בודדים מאוד, בחוות נידחות או בדירות קטנות בערים הגדולות, אבל הרעיון שמישהו יאסור עליהם לצאת מהבית או יכפה עליהם בידוד מנוגד לדנ"א של המדינה. זו, בכל זאת, חברה של התכנסויות. איך היא תיראה בלי ספורט, אירועי בידור ותרבות, מסעדות וברים שכבר נסגרו בניו יורק? נטפליקס אמנם מסתמנת בינתיים כאחת המרוויחות מהמשבר, אבל אחרי כמה ימים כולם יגלו שבעצם אין שם הרבה מה לראות. עוד פסאדה שהמשבר מקלף לטובת חשיפת האמת.

ובינתיים, עוד יום בבית הקפה שמעבר לכביש. בדיוק אותם ארבעה אנשים שהיו כאן אתמול, והבריסטות מאט ומתיו עדיין משועממים. אני מספרת להם צ'יזבטים מהימים שבהם הישראלים ישבו בחדר האטום כי סדאם חוסיין ירה טילים. הם לא יודעים מי זה סדאם חוסיין, אבל מרותקים. ישראל נשמעת להם כל כך אקזוטית. "באמת, ניילונים על החלונות? טוב, אין סיכוי שזה יקרה כאן", הם אומרים ואני משיבה: "אתם בטוחים? הרי רק לפני שבועיים חשבתם שמה שקורה כאן עכשיו לעולם לא יקרה". הם מביטים זה בזה, נאנחים בהיפסטריות, מכינים יחד קפוצ'ינו — עם חלב שיבולת שועל, ואז הטלפון מצלצל. בעל הבית מורה להם לסגור את המקום וללכת הביתה עד להודעה חדשה. גם אני הולכת הביתה. ולכו תדעו איך ייראה השבוע הבא.