יותר מאשר ליומיום: מסכות היו לי כבר לפני חודש; את המזווה מילאתי לפני כולם; וסירבתי לצאת מהבית הרבה לפני שניתנו ההנחיות לעשות זאת. את כל שלבי ההכחשה־פניקה־אגרנות סיימתי בחמש דקות. קל.
אני כל כך ערוכה, שכבר חודש יש לי במזווה שימורים מכל סוג ובכל כמות, שיספיקו לניהול שוק שחור כשהטרפת תתגבר. הזמנות מהאינטרנט עשיתי הרבה לפני שקרסו כל שירותי המשלוח מהסופרמרקטים, ואני מתנשאת על קוני האלכוג'ל המאחרים ועל מתנפלי המכולות המבוהלים, ועל אלף אלפי השאלות שכולם שואלים (מה האובססיה אם יש בית קפה או לא?! כולה אבקה ומים. יש את זה בבית).
איך זה שאני, שנתקפת אימה קיומית מהודעה בווטסאפ שאיני מעוניינת לענות עליה, שבוכה מכל פרסומת, שצריכה לדבר על הרגשות שלי במשך שעות אחרי כל אירוע זניח, שמתמוטטת אחרי פגישה עם רואה החשבון, ובאופן כללי נחרדת מכל אילוץ, כולל כתיבת הטור הזה, כולל הליכה לבנק ולדואר — מדוע דווקא אני מתפקדת במהלך המגפה כמו ג'ודוקא עם מצ'טה שיש לה נשמה של פקיד?

כי נולדתי ערוכה. כל דבר נורא שיכול לקרות, ברור וידוע לי. נוצרתי כדי להתמודד עם אסון קיומי. אני, שגדלתי ביישוב קהילתי שיצא ממנו אוטובוס פעם בשעתיים וגם זה רק לחדרה, מכירה בידוד על בשרי. מילדות דחפו לראשי שאני נצר לשושלת פרטיזנית מפוארת מיערות בריאנסק, ורק חיכיתי ליום שבו אדרש לחיות עם סכין בין השיניים.
אבל אני לא אמורה להיות חריגה. להפך, אני מצפה לזה מכולנו, כחברה. הרי כל ילד וילדה בישראל חונכו על ברכי האסון הנורא ההוא, ותחת החרדה שבכל רגע הוא עלול להתרגש עלינו שוב. כל ילד קיבל לידיו את "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב, ולמד כבר בגיל יסודי כיצד לנהל חיים בבידוד ומה הם הזמנים המתאימים לצאת להשיג אוכל. אלה מאיתנו ששרדו עד כיתה י"א נשלחו לקורס מעשי במסע לפולין, כדי להבין מה עליהם לעשות אם הם רוצים להיחשב מבוגרים. ויש מלחמות וטקסי זיכרון ואפילו סדר פסח שבו באים עלינו לכלותנו. חברים, אסונות הם חלק אינטגרלי מאורח החיים שלנו, הם־הם סיפור ההתבגרות הישראלי. אנחנו לא אסופה של נמושות, אלא חיות טרף. שורדים. חזקים. מופלאים. החבר שלי לא אמור להתפלא כשבסופר אני רוטנת עליו בדיקציה של קצינה נאצית: "אתה מאט אותנו". אנחנו שורדים, והמתכון למרק קליפות תפוחי אדמה מוצמד למקרר.
בימים אלה, בזכות הקורונה, החרדות שממלאות לי את היום התחלפו בתקתקנות, תפקוד, רצינות ודבקות. יש נחמה גדולה באיום קונקרטי, ולא ערטילאי ומסועף כמו הנפש. אני לא מפחדת מ"מה יקרה אם", אלא ממשהו שקורה ממש ויש אותו בחדשות וכולם מפחדים ממנו יחד. יש נחמה בצרת רבים ובהתעסקות במטלות ברורות — לשטוף ידיים, להימנע מיציאה מהבית ולהחזיק מספיק אוכל כדי לבוז למי שייאלץ לבזוז סופרמרקטים. זו שעתם של החרדתיים.

החשש היחיד שנותר הוא ממה שיקרה כשכל זה יסתיים. האם הקסם ייעלם ואפסיק להיות אני המעולה של המגפה? כשהשעון יכה חצות, ובחדשות יכריזו שזהו, פיניטו; כשכולם יסתובבו ברחובות סהרוריים וימצמצו באושר אל מול השמש העזה; כשאנשים יחזרו לגעת בפרחים, בעצים ובעמודים באוטובוס ויעשו תוכניות לעתיד; האם אשאר בבית ואחזור לבכות מהודעה בווטסאפ?