משימת חיי היא שימור הידע הנעלם של המלאכות המסורתיות של הארץ. חשוב לי להציל ידע מיד ראשונה של אנשים חיים, רגע לפני שהמודרנה מחסלת סופית את המלאכות המסורתיות. אני מרגישה לפעמים כמו מי שאיחרה בארבעים שנה.

אני עצמי עוסקת במלאכות הסיב כמו טווייה, אריגה, צביעת בד וקליעה, ובמלאכות המזון, כמו ייבוש אבני יוגורט וחביצת חמאה בנאד מעור. אני שואפת לעסוק גם בבנייה מסורתית.

אני מאתרת בעלי מקצוע מסורתיים, לומדת מהם את המלאכה, ואז מעבירה לקהל הרחב סדנאות, קורסים והרצאות. חלק מהסדנאות אני מעבירה בעצמי, ויש סדנאות עם בעלי ובעלות המלאכה שמאפשרות למשתתפים ללמוד מיד ראשונה. אני במקרה הזה אחראית לצד הדידקטי, זאת שמלמדת, ובעלי המלאכה מביאים את העושר התרבותי של אותה מלאכה. נוסף על כך כתבתי ספר, שיצא לפני קצת פחות משנה ועוסק במלאכת הקליעה, כולל גם הדרכה על טכניקות ספציפיות מאלף ועד תו.

לגמרי. לצערי אין לי תואר אקדמי, שהיה מאפשר לי לקבל תקציבי מחקר. זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. אבל המחקר שלי הוא לא רק "לשמוע על", אלא גם "לעשות את". זה מחקר פעיל. אני גם לומדת בעצמי לעסוק במלאכה, גם מסייעת בלהעביר את הידע הזה הלאה, וגם חוקרת את המשמעויות התרבותיות שלה, שזה בעיניי שימור מלאכה מסורתית.

קח לדוגמא מוזיאון. שם מציגים לך פריט או מוצג, אבל לרוב אין לך מושג איך עשו אותו. אני רוצה לשמר לא רק את הפריט, אלא גם את הטכניקה: באילו כלים השתמשו, מתי אספו את החומר, מה היו השמות של כל דבר ודבר. יש בזה המון עושר תרבותי. באריגה הבדואית, למשל, לכל דוגמת רקמה יש שם, זה לא סתם שכל אחת המציאה מהראש מה שהיא רוצה לעשות. זה שוני מהותי בין עבודה מסורתית למודרנית.

אני עוסקת גם במלאכות של עדות ישראל השונות, כמו אתיופים ותימנים, שלעתים רחוקות מאוד מהמלאכות של הארץ. בהרבה מקומות בעולם, מכיוון שליהודים לא היו אדמות הם תפסו את המעמד של בעלי המלאכה והיו נחשבים מאוד. עד היום בתימן כשרוצים להחמיא לעבודה יפה אומרים "הנה עבודה יהודית". באוזבקיסטן, לעומת זאת, לא תמצא עד היום אף סנדלר כי כל הסנדלרים היו יהודים וכולם עלו לארץ. אבל כמה עולים שהגיעו משם עובדים כסנדלרים בארץ? אף אחד. כי כאן זלזלו בעבודה שלהם, אמרו להם "זה פרימיטיבי". אז לקחו אנשים שהיו אורגים מדהימים באוזבקיסטן, למשל, ונתנו להם לגדל תרנגולים במושבים.

בהחלט, למשל הדוגמאות על הטבקה (מגש גדול מקש קלוע) בגליל שונות מאלו שבדרום הארץ. הרקמה הפלסטינית היא כמו תעודת זהות של מי שלובשת אותה — את יכולה להסתכל על אשה ולדעת מאיפה היא ומה מצבה המשפחתי. בדיוק לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שזו לא סתם מלאכה אלא שיש לכך משמעות תרבותית.

תמיד נמשכתי למלאכות יד, כמי שגדלה בבית שהיה עמוס במלאכות יד, בעיקר מאמא שלי, שהיתה מורה למלאכה ובעיקר לאריגה, אבל גם מאבא שלי, שהיה צורף חובב. כשהייתי בערך בת 30, עבדתי כמדריכה במוזיאון הפתוח בעין יעל שבירושלים, ולא הייתי מרוצה מרמת העומק והידע של הסדנאות במקום. אמרתי לעצמי "רגע, בעולם הקדום אף אחד לא התחיל מחוט מוכן, התחילו מחומר הגלם". רציתי להגיד לילדים מאיפה החוטים הגיעו, אז חיפשתי מישהי שתלמד אותי לטוות. אחרי זה ניסיתי לבד צביעה טבעית של צמר ועשיתי אינספור ניסויים.

כמה שנים לאחר מכן אני ובן זוגי דאז יצאנו יחד עם מי שהוא בן זוגי הנוכחי לטיול רגלי של כמה חודשים ברחבי הארץ. יצאנו מירושלים בלי לדעת לאן מועדות פנינו עם שתי אתונות ועגלה שסייעו לנו לסחוב את הציוד והגענו לדרום הר חברון לכפר סוסיא. שם פגשתי את עאיישה, שאצלה עשיתי את הסטאז'. ישבנו חודשיים היא ואני כמעט כל יום וטווינו צמר מהכבשים שלה, שממנו אחר כך ארגתי שטיח. אחרי חודש היה לי מוצר ראשון שהכנתי מהצמר הגולמי ועד השטיח הגמור, תוך כדי שמעתי המון סיפורים עליה ועל המשפחה, זו היתה חוויה חזקה ורציתי לשחזר אותה. בהמשך יצאנו לעוד טיולי חמורים בכל מיני פינות בארץ. לא גרנו אז בשום מקום ולא היה לחץ כלכלי, כך הייתי פנויה ללמוד עוד מלאכות.

ב־2005 יצאנו לטיול חמורים נוסף בצפון שנמשך כשנה, הפעם כשאני כבר אמא לשני ילדים. ניסיתי למצוא מישהי שתלמד אותי קליעה בקש חיטה, אבל בכל מקום אמרו לי בערבית "באטלו", כלומר שכבר לא מתעסקים בזה יותר. רק בסוף הטיול, כשהגעתי לאזור כאוכב אבו אל־היג'א, מצאתי את מבוקשי ופגשתי את חאולה, שאיתה אני עורכת עד היום סדנאות. בסוף אותו טיול החלטתי סופית שלנושא הזה אקדיש את חיי. הקושי למצוא מי שילמד אותי עבודה בקש גרם לי להבין שאם לא אעשה זאת עכשיו ואחכה עוד קצת, כבר לא יהיה ממי ללמוד. סגרתי עסק שהיה לי אז לייצור מנשאי תינוקות והתחלתי להקדיש את כל מרצי לחיפוש בעלי מלאכה ולעריכת הסדנאות.

לפעמים אני מחפשת ולפעמים מוצאת בלי שחיפשתי. לדוגמה, באחד הטיולים היינו באזור שפרעם וקיבלנו טרמפ מבחור שלקח אותנו לשתות איתו קפה. עברנו ליד בית שבו ראיתי על אדן החלון אלומות שיבולים מסודרות כמקלעת שנקראת "ברכת הקציר". זה מעין קמע שאותו מכינים משיבולים שנותרו מהקציר ומסורתית שימש סגולה לשפע. נכנסנו לבית ותפסנו חבורת נשים "על חם" בדיוק כשהן עבדו על יצירת מקלעות חדשות. כך נפתח בפניי עולם שלם.

דרך שימור של תרבות ומורשת של מלאכות יד יש הזדמנות למפגש אנושי, שיכול ליצור סובלנות ולחשוף המון מהיופי של התרבות האחרת. המלאכות הן הצד היפה של התרבות, זה צד שלא יכול לעורר התנגדות. אני מביאה אנשים, בדרך כלל יהודים, ללמוד מבעלי ובעלות מלאכה, לרוב ערבים או יוצאי מדינות האסלאם, שהמסר שקיבלו מהתרבות ההגמונית בארץ היה "התרבות שלכם נחותה". יש באקט הזה הצהרה מאוד חזקה. זה להגיד לאנשים האלה: "אנחנו, כלומר הרוב, יש לנו הרבה מה ללמוד מכם, המיעוט. אנחנו מעריכים את התרבות שלכם".