חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הניטור של השב"כ הוא מדרון חלקלק /// כחלון מתעורר מהתרדמת /// הקורונה מגשימה לכולם חלומות /// וליברמן מסמן מטרות כמו בשחמט
ליברמן
מתעדף אויבים
ישר לפנים, רטרואקטיבי, פרסונלי ולא לכנסת הבאה, אלא כאן ועכשיו: אביגדור ליברמן הגיש בתחילת השבוע הצעת חוק, שלפיה תוכל הכנסת בהצבעה חשאית לפטר ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום. למה חשאית? כדי שלא יהיה רק רוב דחוק של 62 תומכים, אלא עוד 20 ליכודניקים חוץ מגדעון סער ומיכל שיר.
ליברמן, כהרגלו לא לוקח שבויים, אבל חייב לתמרן בין שלל שנאותיו: נתניהו, החרדים והערבים. כרגע הבכורה היא לנתניהו. ועל הדרך החרדים, שרק השבוע ראינו כיצד הם מצפצפים על הנחיות הממשלה. אכיפה, משטרה, שב"כ, קנסות? זה טוב לחילונים. התעטשת על פקח? אתה צפוי להרשעה פלילית בגין הפצת מחלה מידבקת ברשלנות. אבל מול החרדים? הכל בהידברות, בחנופה, בחיזור.
כשמדובר בליברמן אל תזלזלו בחשיבות הטינה האישית — גם לדרעי וגם לנתניהו. בעבר הוא גנב סוסים עם שניהם וגם המאבק בשחיתות לא היה בראש מעייניו. אבל עכשיו הוא להוט למגר את שניהם, ובשביל זה הוא מוכן לבלוע אפילו שיתוף פעולה עם הערבים. כשחמטאי הוא יודע להקריב, והפעם את שנאת הערבים כדי להכות בנתניהו ודרעי.
בין שהצעת החוק נועדה רק ללחוץ על נתניהו במהלך המשא ומתן, או שליברמן נהפך לפתע למגדלור המאבק בשחיתות, הוא לפחות עשה סדר ותעדף את שנאותיו לאג'נדה הפוליטית הבהירה והמזוקקת ביותר שיש על המדף כיום.
/// משה גורלי
צילום: עמית שאבי
ניטור אזרחים
האצבע קלה
עם כל הכבוד לשאלה אם זה נכון שהשב"כ ירגל אחרי אזרחים ישראלים במסגרת המאבק בקורונה, השאלה החשובה יותר היא מה יקרה אחר כך, ביום שאחרי המגפה. היכולות והסמכויות של השב"כ נוצרו למטרה מוגדרת – מניעת פיגועים והגנה על ביטחון המדינה. עכשיו, בצוק העתים הן מורחבות למאבק בקורונה. לכאורה מצב חירום שבו המטרה מצדיקה את האמצעים. אבל מרגע שהסכר הזה נפרץ, אפשר להמר בבטחה שיהיו עוד בקיעים שדרכם יפרצו המים. ההגדרה של מצב חירום רק תלך ותתגמש. נתחיל, נגיד, במגפת שפעת חמורה. כבר אישרנו לשב"כ ניטור בעבר, אז למה לא שוב? ואז יגיד מישהו שמפגינים שחסמו כבישים ושיתקו את המדינה, הם טרור כלכלי. ואם כבר איתרנו מפגינים שחסמו כבישים, אולי גם נבדוק מי בדיוק הפגין נגד צה"ל? בכל זאת, אסור לפגוע בחוסנו של צבא העם. וגם החוסן של ראש הממשלה חשוב, אז אפשר שנייה לברר מי מעז למחות נגד המהלכים האמיצים שלו? התרחיש דמיוני? אולי. אבל לפני שבועיים תרחיש שבו כל המדינה משותקת, בתי הקפה, הקניונים ומקומות הבילוי סגורים, והמשטרה החשאית מקבלת פס לריגול אחרי אזרחים היה דמיוני גם הוא.
/// עומר כביר
כחלון
הבטחות ריקות
נגיף הקורונה העיר מתרדמתו את שר האוצר משה כחלון, שנזכר השבוע שהוא עדיין בתפקיד. בניסיון להרגיע את השטח הוא שלף שורה של הקלות והשקעות במשק, אלא שלפחות בתחומי התשתיות כל הבשורות שלו היו לא יותר מאשר מיחזור של פרויקטים שכבר רצים בשטח, כולל עיבוי מערכי הרכבות והקמת מרכזי תחבורה. וזאת אפילו לא הבעיה הכי גדולה בנאום שלו — זו הסתתרה בהכרזה שלו על כך שהמדינה תקים צנרת יצוא גז חדשה למצרים. בשותפויות הגז, שחלק מבעליהן הם מכרים ותיקים וחברים קרובים של כחלון, בוודאי שמחו על ההצהרה. מי שלא כל כך שמח הוא משרד האנרגיה, שגילה ששר האוצר מקדם תוכנית שנמצאת בימים אלו בהליך שימוע ציבורי. בבוקר למחרת משרד האנרגיה מיהר להוציא הבהרה שעוד לא נקבעו שום החלטות, אבל הנזק כבר נעשה. במקרה הזה אולי עדיף היה שכחלון יחזור לתרדמת שבה שהה בשלושת החודשים האחרונים. אם אין לך משהו חכם להגיד, עדיף שלא לנסות בכוח.
/// ליאור גוטמן
החיים בצל
חלומות מתגשמים
קשה שלא להבחין במספר עצום של משאלות שמתגשמות בימים אלה, ובכל זאת נראה שאף אחד אינו מאושר. קברניטי המשק הישראלי חלמו על שקל חלש, והנה הוא כבר קרוב לארבעה שקלים לדולר, חלומו של כל יצואן. מאות אלפי עובדים ישראלים, בעיקר מאזור המרכז, חלמו על נסיעה בכבישים נטולי פקקים? צ'ק. התפללו לזמן פנוי להשלים בינג'ים בנטפליקס? דאבל צ'ק, בעיקר עבור מי שהספיק להתפנק בבידוד רגע לפני הסגר. האיטלקים והתאילנדים מנסים להפחית את מספר התיירים שגודשים את הכיכרות והאיים? ארגוני הסביבה מתחננים להפחית טיסות בגלל זיהום האוויר? ראו איזה קסם! וירוס קטן אחד דאג להכל. הסיסמאות האופנתיות של "בחזרה לבסיסי", שליוו כל כך הרבה קמפיינים בעשורים האחרונים, מעולם לא היו אקטואליות יותר. אנשים נאלצים לבשל לבד בבית בהיעדר יכולת לצאת למסעדה ומבלים זמן איכות משפחתי עם הילדים במשחקי קופסה בעקבות השבתת מערכת החינוך. האיזון בית־עבודה מעולם לא היה מושלם יותר . Be careful what you wish for.
/// סופי שולמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מאיפה בעצם הוא בא, המחנק הזה?
ההגבלות שיוצאות יום אחרי יום ממשרדי הממשלה בניסיון למנוע את התפשטות הקורונה יוצרות תחושה של מחנק גובר. קודם כל פיזי — הבידוד שנגזר על רבים, ההוראה להמעיט בפעילויות מחוץ לבית. וגם הנפשי — העבודה מהבית שרומסת את הגבול ששמר על המרחב הפרטי המוגן, השהות הממושכת של כמה אנשים בבית, כולל ילדים נמרצים, אמצעי המעקב שאושרו השבוע, והחרדה הכלכלית של עצמאים ומובטלים ומי שיצאו לחל"ת, ושל כולם בעצם, במשק שבבת אחת נחנק. המרחב הפיזי, המרחב הנפשי, מרחב החירות, המרווח הכלכלי, הכל מצטמצם, מתקרב מאוד למינימום האפשרי. מדינה עם חבל על הצוואר, שהולך ומתהדק.
מי שמרגיש כבר זמן רב את החבל על צווארו הולך ומתהדק הוא ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו. עכשיו הוא פשוט מעביר את המחנק אלינו; כדי שלנו ייגמר האוויר, והוא ירוויח עוד קצת ממנו, בניסיון להפגין מנהיגות במשבר. קודם הוא נלחם בתחושה הזאת כדי לחנוק את מערכת המשפט ולצמצם את מרחב הדמוקרטיה, עכשיו הוא מחניק את כולנו. לא ברור איך הוא יאזן את צורכי הבריאות, הכלכלה והפוליטיקה, ואם בדיעבד יתברר שפעל נכון או שהחלטותיו ייחשבו כישלון. עד שנגלה, הוא וגם אנחנו נתקשה לנשום.
