לאפורטה, שנבחר לאחר מאבק ארוך נגד שני הנשיאים שקדמו לו, הגיע עם תוכנית שהתבססה על ערכי המועדון: הסתמכות על שחקני בית, השקעה גדולה באקדמיה, סגנון משחק מובהק, וניהול דמוקרטי ושקוף. בזכותו, בארסה נהפכה לקבוצה הפופולרית והעשירה בתבל. ב־2010, אחרי שתי קדנציות, הוא הוחלף על ידי סגנו, סנדרו רוסיי; זה הסתבך בפרשיות שחיתות, וב־2014 הוחלף על ידי סגנו־שלו, ז'וזפּ מריה בָּרְתוּמֵאוֹּ, שמכהן עד היום.

אלא שרוסיי וברתומאו רכבו על מסילות ההצלחה שהניח לאפורטה — מקצועית, כלכלית וערכית — כשהם מפגינים ניהול נטול חזון שהתמקד ברדיפה אחר תארים, הגדלת ההכנסות ועסקאות רכש מפוקפקות. כיום המועדון שוב שקוע בחובות כבדים, והקבוצה שוב מלאה בשחקנים שאינם קשורים למועדון. לאחרונה, ברתומאו הובך כשנחשף ששילם לחברת יחסי ציבור שהפעילה בוטים ו"משפיענים" שיהללו את עבודתו ויפגעו בתדמית מתנגדיו, ובהם גם שחקנים בקבוצה ואפילו כוכבה, ליאו מסי.

ברתומאו עדיין שולט בברצלונה, בין היתר כי בכדורגל לוקח זמן לזהות שהניהול רשלני. כל עוד יש בקבוצה שחקנים כמו מסי, ג’רארד פיקה וסרג’יו בוסקטס, אפשר להתנהל בצורה חסרת ערכים וחזון לכסות את הצרות בתהילה. לא סתם פיקה הסביר: "בשנים האחרונות אנחנו, השחקנים, החזקנו את המועדון".

ניהול גרוע שהופך לריקבון ערכי הוא משהו שאיתו מתמודדות גם דמוקרטיות רבות. לפי ד"ר רייצ'ל קליינפלד מ"פרויקט טרומן", מכון אמריקני למחקרי ביטחון לאומי, כ־80% ממקרי המוות האלימים בעולם נרשמים בדמוקרטיות עם פערים כלכליים וקיטוב פוליטי קיצוני: בברזיל נרצחים יותר אנשים מאשר בסוריה. בלואיזיאנה, מיזורי ואלסקה, שיעור הרציחות לנפש גבוה מזה שבעיראק.

קליינפלד מסבירה כי השלב הראשון לאלימות נרשם כשמעט אנשים מבקשים זכויות יתר ומפעילים קבוצות אלימות נגד מתנגדיהם. ונצואלה, למשל, נהפכה למדינה האלימה בעולם אחרי שהוגו צ'אבס עלה לשלטון ופנה לכנופיות, "קולקטיבוס", כדי שיביאו מצביעים לקלפיות וידכאו מצביעים אחרים. בתמורה, הקולקטיבוס זכו להגנה מפני המשטרה — וזהו, לפי קליינפלד, השלב השני: "תקציבים שחשובים למשטרה ולמערכת המשפט נהפכים פוליטיים, וכך גם מינויים. שוטרים ופרקליטים טובים עוזבים, ורשויות החוק נהפכות מושחתות". בוונצואלה, למשל, כל רצח שלישי מתבצע על ידי שוטר. השלב השלישי בהפיכתה של דמוקרטיה למוכת אלימות היא אדישות של מעמד הביניים כלפי אלימות נגד העניים. וגם כאן, ונצואלה הלכה לפי הספר.

אבל אלימות, טוענת קליינפלד, אינה גזירת גורל: "בדמוקרטיות, המפתח לפתרון, גם במלחמה באלימות, הוא תמיד במצביעים". את ההוכחה לכך יכולים הוונצואלים למצוא מעבר לגבול, בבוגוטה בירת קולומביה. בשנות התשעים הונהגה בוגוטה על ידי פוליטיקאים מושחתים שאפשרו לכנופיות לשלוט בעיר והפכו אותה לאחת האלימות בעולם, אלא שאז בחרו התושבים המיואשים באנטנאס מוקוס לראשות העירייה. למוקוס היה חזון: ראשית הוא נקט יצירתיות; למשל, לאחר שמחקר הראה שהקולומביאנים חוששים יותר שילעגו להם מאשר מקנסות, הוא העסיק מאות פנטומימאים שלעגו לעברייני תנועה. שנית הוא הורה לחקור כל רצח, גם זה של עבריינים; "כשכל רצח מצדיק חקירה, מתחזקת ההערכה לחיי אדם", אומרת קליינפלד. שלישית הוא נאבק באיגודי השוטרים כדי לפטר שוטרים מושחתים. לבסוף, הוא הכריז על "מס התנדבותי" של 10% על העשירים, כדי לממן בניית תשתיות; 63 אלף נעתרו ושילמו את המס הזה. "סגירת פער כלכלי היא קריטית לצמצום האלימות, וזה קורה כשאלו שנהנים מביטחון ומחינוך טוב דואגים שמורים טובים ושוטרים טובים יוצבו גם בשכונות עוני", מסבירה קליינפלד.

אחרי שתי קדנציות של מוקוס שיעור מקרי הרצח בבוגוטה ירד ב־70%, מספר ההרוגים בתאונות דרכים ירד ב־50%, ושיעור הבתים המחוברים לתשתיות מים עלה ל־100%.

"שינוי מתחיל בפוליטיקאים הגונים שמוכנים למצוא פתרונות לבעיות, ולא להיות תלויים בהחלטות מפוזיציה פוליטית או מטובתם האישית", מסכמת קליינפלד. בכדורגל ובפוליטיקה, הגינות וכנות הם הנכסים החשובים ביותר. בלעדיהם, מועדונים ודמוקרטיות קורסים לתוך ריקבון.