התפטרות היא כבר לא רק פריבילגיה של חזקים. בין 2014 ל־2019 ראינו עלייה בשיעור המתפטרים — מתוך הישראלים שלא עובדים, שיעורם עלה מ־12% ל־16%. אבל מפרוץ המגפה הנתח שלהם טיפס לכ־22%. ואם בעשור הקודם המתפטרים היו בעיקר עובדים בעלי מיומנויות גבוהות ורקע אקדמי, מתחילת הקורונה עלה מספר המתפטרים בעלי השכר הנמוך, אנשי מכירות, עובדים ללא הכשרה, צעירים.

דמי אבטלה לשנה שהוענקו בזמן המשבר אפשרו להם לעשות זאת. אבל זה ארבעה חודשים שהמתפטרים כבר לא נהנים מדמי אבטלה, ובכל זאת הם ממשיכים לעזוב את העבודות שלהם, כך שההסבר הנוגע לדמי אבטלה כבר לא רלבנטי.

ההסבר העמוק יותר נוגע לשינוי במקומה של העבודה בחיינו ולציפייה של אנשים לאיזון אחר, חדש, בין העיסוק שלהם לחיים הפרטיים.

"בולט מאוד הרצון של אנשים למצוא עבודה טובה יותר ולאזן בין בית לעבודה", אומר ד"ר גל זהר, מנהל מחלקת מחקר ומדיניות בשירות התעסוקה. הוא מזכיר שרואים את זה לא רק בנתונים; בלינקדאין, הרשת החברתית שמתמקדת בעבודה וקריירה, כבר יש אפשרות לסמן בדרישות "עבודה גמישה מרחוק". "רואים חשיבה מחודשת של אנשים ותהליך של שינוי בשוק העבודה. אנשים חושבים יותר מה הם רוצים מהעבודה, יש תחושה של שחיקה וחוסר גמישות, והחיפוש אחרי איזון עם הבית והמשפחה ניכר. רואים את זה לא רק בישראל, אלא גם בסקרים של ארגונים בינלאומיים".

בעולם זה ניכר היטב גם במספרים: זהר מספר על 2.5 מיליון עובדים אמריקאים שיצאו לפרישה מוקדמת, "מתוכם 1.5 מיליון לא היו עושים את זה לולא הקורונה", ובחצי השנה האחרונה מספר המתפטרים בארצות הברית היה כ־4 מיליון בחודש. בספטמבר התפטרו 4.4 מיליון בני אדם, שיא שמהווה 3% משוק העבודה האמריקאי (עוד על הנעשה בארצות הברית — בהמשך המוסף).

אלה לא רק המחשבה המחודשת על מקומה של העבודה בחיינו, השחיקה וחיפוש האיזון, זה גם משבר אמון. בענף מדברים מפורשות על הסדק העמוק ביחסים עם מקום העבודה, שפעם הגדיר אותנו, ועם המעסיקים, שנגזר בין השאר מכך שהמעסיקים הוציאו המוני עובדים לחל"ת כפוי. "מעסיקים צריכים להבין שהם לא יכולים לבנות על נאמנות אלא צריכים להיות כל הזמן בקשב למה שהעובדים מחפשים", אומרת אחראית תחום הון אנושי בפירמת הייעוץ וראיית החשבון Deloitte בישראל, נועה בן אריה. "מעניין לבדוק אם ארגונים שמיהרו להוציא את העובדים שלהם לחל"ת משלמים מחיר בתחום של התפטרויות. לי יש שתחושה שכן".

והמתפטרים האלה לא ממהרים לחזור לעבוד. בסוף אוגוסט, חודשיים אחרי שהמדינה הפסיקה את דמי האבטלה לצעירים (עד 45), המכון הישראלי לדמוקרטיה בדק מה מצבם. הוא גילה ש־45% מהמובטלים, כ־170 אלף בני אדם, לא נהנו מקצבה (ועוד 11% לא ידעו לומר אם קיבלו אותה או לא). ממה הם חיו? מהכנסות בני הזוג (54%) או מסיוע של הורים או קרובים אחרים (46%), וחלק גם וגם (14%). חלק נאה פתחו חסכונות (41%), אחרים לקחו הלוואות (15%). הסתדרו.

לא מעט היו לחוצים לחזור לעבוד: שני שלישים מקרב מובטלי הקורונה אמרו שהם מחפשים עבודה, אבל שליש הודו שהם פשוט לא מחפשים. 21% מהלא עובדים אמרו שהם רוצים לחזור לעבוד ובכל זאת לא מחפשים, ואילו 12% הודו שהם למעשה לא רוצים לחזור לעבוד. זו אבטלה מבחירה, ורואים אותה היטב בפער בין מספר המובטלים שלא מקבלים הכנסה למספר הצומח של משרות פנויות שמחכות להם, והם לא באים.

חשוב לסייג את הדברים: יש הרבה מאוד מובטלים שכמהים לעבודה, שחיים בעוני, שמתקשים למצוא הכנסה חרף המשרות הפנויות. מדובר בעיקר בבני 50 ומעלה, בצעירים חסרי השכלה, בתושבי הפריפריה ובערבים. הביקוש לעובדים במרכז הארץ, למשל, לא רלבנטי לרובם. הם נדחקים להבטחת הכנסה, אבל לרוב היא לא ניתנת למי שבן זוגו עובד, וממילא היא נמוכה כל כך שהיא מובילה לקיום בעוני מרוד. מי שנדחק לחיות כך — מחפש עבודה ולוקח מה שיש. זה היה כך תמיד, זה כך גם עכשיו.

העניין הוא שעכשיו גדלה השכבה של אלה שבוחרים לחיות בלי עבודה, לא לוקחים מה שיש, לא מחפשים. או לפחות לא מחפשים משרה, אלא את עצמם, איזה סיפוק, חיים נינוחים יותר. "זו תופעה מעניינת, אנשים מעדיפים לחיות על חשבון בן משפחה ולא לעבוד", אומרת דפנה אבירם־ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שהובילה את הסקר. "אנחנו רואים גם בעולם שהקורונה גרמה לאנשים לחפש את עצמם. מבחינה משקית זה מצב לא בריא — זה לא טוב שאנשים יושבים בבית חסרי מעש. יש סכנה שהם ייכנסו למעגל מקבלי הבטחת ההכנסה, ומי שנכנס לשם, קשה לו לצאת". את אלה שמחפשים את עצמם רואים גם בישראל: לפי הסקר, 15% מהמובטלים סיפרו שהם בעיצומו של שינוי או הסבה מקצועית.

גם מי שעובדים נמצאים בעיצומו של שינוי. סקר התעסוקה של דלויט ישראל מיולי גילה שאצל 76% מהמשתתפים היחס לעבודה השתנה בשנה החולפת, 74% שקלו להחליף מקום עבודה ו־57% שקלו להחליף תחום עיסוק. מתוך אלה ששקלו לשנות מקום עבודה או תחום, כמעט שליש סיפרו שכבר מימשו אותו, ועוד 42% אמרו שהוא ימומש בקרוב.

רוב המשתתפים בסקר היו אקדמאים בעלי קריירות מסודרות, עם משרות משמעותיות. אז למה הם רוצים שינוי? בגלל היעדר עניין בעבודה הנוכחית (53%), בגלל הצורך באיזון אחר עם חיי הבית (43%), או בגלל השכר (38%). והם יודעים שלשינוי עשוי להיות מחיר: כשליש העריכו שאם יעשו מהלך כזה, ההכנסה ורמת החיים שלהם ייפגעו.

כך נראית הפסיכולוגיה שמאחורי גל ההתפטרויות. "הקורונה יצרה איום קיומי ודחפה אנשים למחשבות של 'מי אני, איך אני מנהל את חיי, האם אני עוסק בדברים החשובים?'. המתפטרים הרבה פעמים נראים לי מבולבלים — זה לא שהם מבינים מה הדבר הנכון להם. אבל הם מבינים שעד עכשיו היה לא טוב", אומרת נועה בן אריה מדלויט. אבל למרות הבלבול, בדלויט מעריכים שנראה עוד ועוד אנשים כאלה: "אנחנו נמצאים רק בתחילת הגל. רוב ה'קרייריסטים' עדיין לא מימשו את השינוי שבו הם חושקים, אבל אמרו שהם מתכוונים לעשות אותו בשנה הקרובה. וזה דרמטי. לפני כמה שנים שיעור תחלופה בריא של עובדים בארגון היה 10% בשנה, כיום זה 25%-30%".

האם מדובר בשינוי זמני או ארוך טווח? רוב מי שבוחרים לא לעבוד לוקחים סיכון כלכלי לא מבוטל. אבל זה מפחיד אותם פחות משהפחיד עובדים בעבר; בן אריה אומרת שדורות ה־Y וה־Z מגיעים לעולם התעסוקה עם ביטחון עצמי גבוה מזה שההיה להוריהם, ורובם לא ראו מקרוב משבר כלכלי קשה שאיים על אפשרות הקיום. "הם לא חרדים כל כך לגבי הפרנסה, והחוויה שלהם היא שהם יכולים להרשות לעצמם להתלבט וגם לשבת בבית תקופה", היא אומרת. וכשהשוק נהפך לשוק של עובדים, הביטחון עולה עוד יותר, ועמו הדרישות של העובדים מהמעסיקים.

לחברות שסובלות מתחלופת עובדים גבוהה זה אכן לא בריא, וגם למשק כולו זה כנראה לא טוב לטווח ארוך. השאלה היא כמה ארוך יהיה הטווח הזה. כל חודש בשנה הקרובה משמעותי להבנת המגמה. "צריך לחכות ולראות מה יקרה בנובמבר", אומרת נירה צימלס, לשעבר סמנכ"לית שירות התעסוקה וכיום מנהלת עמותת בעצמי העוסקת בקידום התעסוקה, ומסבירה שבין השאר בנובמבר גם סטודנטים שהחלו בלימודים יתחילו לחפש עבודה ועשויים לשנות את המגמה. "המצב שבו אנשים בוחרים להישאר מחוץ לשוק לא יימשך לנצח", היא אומרת. וד"ר זהר משירות התעסוקה מסכם: "אנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך, אבל ההערכה היא שהמגמה תירגע. ייקח כמה חודשים, וההנחה היא שברגע שהכסף ייגמר אנשים יחזרו לעבודה".