א

ם יבקשו לתמצת למילה אחת את התהליך שעובר על שוק העבודה מאז השחרור ממגפת הקורונה, היא כנראה תהיה "אוּפְּס".

"בכלל לא מה שציפינו לו", יהיה תיאור מעט ארוך יותר שבו ישתמשו כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, שכבר שנים מנווטים את הכלכלה על טייס אוטומטי והיו בטוחים שמה שהיה הוא שישוב ויהיה.

הנתונים שנאספים כבר מובהקים. אולי עדיין לא דרמטיים במספרים מוחלטים, אבל המגמה שעליה הם מצביעים ברורה: אנחנו חוזים בשינוי תפיסתי עמוק בכל מה שקשור לעבודה ופרנסה.

בארצות הברית, למשל, מספר המתפטרים בספטמבר הגיע לשיא של 4.4 מיליון. מדובר בכ־3% מהמועסקים, כמעט אחד מכל 30 עובדים, שבחרו פשוט לנטוש את הג'וב הנוכחי שלהם (ראו כתבה בהמשך). אחת התוצאות המיידיות היא זינוק במספר המשרות הפנויות ליותר מ־10 מיליון, בזמן שמספר דורשי העבודה הוא 7.7 מיליון. כך שלא חסר איפה לעבוד, אבל דורשי העבודה כבר לא דורשים אותה.

בישראל המגמה זהה. מספר המתפטרים זינק ב־2020, שנת הקורונה הראשונה, בכ־60% לעומת 2019. כיום שיעור המתפטרים מקרב דורשי העבודה — אולי כבר לא נכון לכנות אותם כך — מגיע לכמעט 23%. כלומר כמעט אחד מכל ארבעה שאינם עובדים בחרו בכך מרצונם. וגם כאן, התוצאה היא שמלאי המשרות הפנויות, אלה שממתינות למישהו שימלא אותן, הוכפל מתחילת השנה: מ־74 אלף ל־143 אלף, והוא רק הולך וגדל בעקביות.

השלכות הקורונה רחבות בהרבה מהפגיעה הישירה בנפש או בכלכלות. המגפה הולכת ומתבררת כהזמנה למהפכה. מצע פורה שמצמיח שינוי בתפיסות עולם ובפרדיגמות, שהיה נדמה שאי אפשר לערער אותן. זו אולי מהפכה כפויה, שנולדה מווירוס מידבק ולא משינוי אידאולוגי או מקפיצת דרך טכנולוגית, ועדיין השפעתה עשויה להיות עצומה.

בארצות הברית כבר קוראים לזה "ההתפטרות הגדולה". אז נכון שעוד רחוק היום שבו נראה מאות אלפי עובדים קמים כאיש אחד ועוזבים את מקום העבודה שלהם, אבל הסדקים שהמהפכה התפיסתית יוצרת מתרבים.

צעירים שפוטרו בח"לתי הקורונה וראו כיצד הבוסים שלהם רק מתעשרים במגפה, בסיועה הנדיב של המדינה, אינם ממהרים לשוב למשמרות הארוכות, הלא מאתגרות והמאוד לא מתגמלות.

אנשי משפחה, שלפני הקורונה נחנקו ערב אחרי ערב כדי להספיק להגיע הביתה כשהילדים עדיין ערים וחיו בתסכול של פספוס מתמיד, גילו לפתע את הקסם שטמון בשעות משמעותיות ונינוחות יותר עם בני הזוג והילדים. הסיכוי להחזיר אותם לחמישה ימי עבודה ארוכים במשרד נמוך מאוד.

אחרים, שפשוט חששו להישאר רגע אחד בלי פרנסה, למדו שאם צורכים פחות, מוותרים על נסיעות בזבזניות ואולי נפרדים מהמשרד השכור לטובת פינה בבית, אפשר להסתפק במשכורת צנועה בהרבה כמעט בלי לרדת ברמת החיים. ואם זה כך, למה להמשיך ולסבול תחת בוסים תובענים ונורמות העסקה קלוקלות?

אפשר להניח שגם לבועת ההייטק העצומה יש חלק בשינוי. היא יצרה שכבת מתעשרים שבעה של מאות אלפי עובדים, שבמידה רבה מכתיבים היום את התנאים לבוסים שלהם. הם גם נהנים מכרית ביטחון כלכלית שמאפשרת להם חופש בחירה מעורר קנאה. והרצון בחופש הזה, גם אם אינו תמיד ריאלי, מחלחל במהירות גם לעובדים במגזרים אחרים.

וברקע מרחף משבר האקלים, שלכאורה אינו קשור ישירות לעולם העבודה אבל השפעתו ניכרת, בעיקר בקרב צעירים. קודם כל זו התחושה שממילא לא נשאר לנו הרבה זמן על הכדור בתנאי מחיה סבירים, אז לפחות נעביר את הזמן הזה באופן מספק, ולא כשכירים של המבוגרים שהמיטו עלינו את האסון. זה אולי הלך מחשבה ניהיליסטי וקשה לכימות, אבל הוא בהחלט נוכח. האפקט השני קשור לאובדן האמון החמור במערכת הפוליטית ובאנשי התעשייה והפיננסים. האימפוטנטיות של הפוליטיקאים והציניות של אנשי הכסף הגדול מולידות אנטגוניזם. לא תמיד יש לו מטרה מוגדרת, אבל הוא מתבטא במחאה כבושה, רצון שלא להיות קשור ל"סיסטם" ובטח לא לסייע לה.

בינתיים המגמה ניכרת בעיקר בקצוות: אלה שיכולים להרשות לעצמם לעבוד פחות (בזכות המשפחה או הגאות בבורסה או בן הזוג המפרנס או האופציות בהייטק), ואלה שממילא העבודה הישנה לא סיפקה להם את כל צורכיהם ולכן אין להם סיבה לחזור עליה. אחרי הכל, בינתיים קשה לחיות בלי ביטוח בריאות ובלי חיסכון לפנסיה ובלי ודאות שתוכל לספק מזון לילדיך. לניתוק ארוך מהעבודה יש משמעויות רחבות יותר מוויתור על טיסה או על הזמנה מאמזון.

ועדיין, מדובר בראשיתו של שינוי טקטוני. אנחנו בעיצומו של תהליך הגדרה מחודשת של עולם העבודה: השילוב בין הבית למשרד, היקף המשרה, רמת הדרישות, הצבת גבולות המעסיק, הרחבת מעורבות המדינה, גובה השכר, היחס שאנו זכאים לו — כל אלה עוברים בחינה מחודשת בדרך לחתימתו על סדר עבודתי חדש. עדיין קשה לדעת איך ייראה התיקון וכמה דרסטי יהיה, אבל בעמודים הבאים תמצאו את המספרים שמספרים את הסיפור, ובעיקר את האנשים שחווים את השינוי ומסבירים למה הוא כל כך ראוי.