עידן ההתפטרות

דיאנה בחור, רוני דורי וארי ליבסקר

עידן ההתפטרות

//

דיאנה בחור, רוני דורי וארי ליבסקר

"הבנתי שמשרה מלאה היא כלא"

עשרה ישראלים מספרים איך הקורונה הובילה אותם לעזוב ג'ובים לחוצים לטובת דרכים אחרות להתפרנס, עם יותר נשמה, נחת ובית, גם במחיר של פחות כסף בבנק

מוסף כלכליסט | 18.11.21

צילום: יובל חן

"כשהבוס התעקש שאחזור למשרה מלאה במשרד, התחלתי לחפש מקום שייתן לי לעבוד מרחוק"

יובל פרחי, בן 31 מכפר סאלד, נשוי + 1

בעבר: מנהל קריאייטיב במשרד פרסום
כיום:
מנהל קריאייטיב במשרד פרסום, שעובד ארבעה ימים בשבוע מהבית

"אני ואשתי יחד מגיל 16, ושנינו מגיעים מקיבוצים בצפון, כך שאפילו שהיינו תשע שנים בתל אביב, תמיד ידענו שמתישהו נחזור לגור בצפון כדי לגדל את הילדים שם. השאלה היתה רק מתי, כי ביאסה אותנו המחשבה שכדי לחזור לצפון נצטרך להתפשר על עבודה. אני עובד כבר הרבה שנים כקופירייטר במשרדי פרסום, וברור היה שלא אוכל לעבוד מרחוק עבורם, פשוט כי לא היה דבר כזה. כשפרצה הקורונה עבדתי במנצ', משרד שמטפל בלקוחות יפים, ואז כולם נאלצו לעבוד מרחוק, וראיתי שמהבחינה האישית — זה עובד לי. פרסום זה עולם של יצירתיות, פינג פונג בין בני אדם, ולא ידעתי אם זה יעבוד. אבל ראיתי שגם עם זום וטלפונים — הכל בסדר. אני מצליח להמציא רעיונות ולהוציא אותם לפועל מכל מקום.

"באזור הסגר השלישי החלטנו שזהו, הגיע הזמן להגשים את החלום לחזור לצפון ועברנו לקיבוץ כפר סאלד, שבו גדלה אשתי. כל מערכות המשרדים כבר התרגלו לעבוד מרחוק, וחששנו שאם נחכה עוד חמש שנים אולי כבר נהיה אחרי זה, כך שצריך לנצל את המצב ולבצע את המעבר. ועשינו את זה".

איך הבוסים קיבלו את השינוי?

"כשאמרתי לבוס שלי במנץ' שאני מעוניין בעבודה מרחוק, הוא פחות היה בעניין, אז החלטתי להמשיך לחפש עבודה במרכז, והתנאי לעבודה מרחוק היה על השולחן מהרגע הראשון. די מהר התקבלתי לדיבור מדיה כמנהל קריאייטיב, שהיה בעצם המשרד הראשון שאמר 'אנחנו זורמים עם זה'. הייתי שם בערך עשרה חודשים, ואז הגיעה הצעה מאדלר, חומסקי & ורשבסקי, שמכירים אותי ואת העבודות שלי ואמרו 'מבחינתנו אין בעיה שתעבוד מרחוק, אם תגיע יום־יומיים בשבוע למשרד בתל אביב", ועברתי. כיום אני ישן לילה אחד בשבוע אצל חברים בתל אביב ובשאר הזמן עובד מהבית בקיבוץ. וזה עובד. באדלר מקבלים את זה, וכשצריך עושים התאמות, כמו להעביר ישיבות לזום, והכל סבבה".

לא קשה לעבוד מהבית כשכל הקולגות במשרד?

"אם הייתי קופירייטר חסר ניסיון שלא מכיר עבודה בארגון זה היה בלתי אפשרי, אבל בתור פרסומאי מנוסה, זה לגמרי אפשרי. נכון, יש יתרונות בלבוא למשרד, וכשאני מגיע אני רואה כמה זה חשוב. לכן אני לא חושב שאני יכול לעבוד 100% מהזמן מהבית. ומנגד יש גם המון יתרונות בלא להיות עוד פרסומאי מתל אביב. פרסום נמצא בכל הארץ, וכשמנסים לפצח מה יחשוב מישהו מקריית שמונה על מסר מסוים, לי יש יכולת להציע נקודת מבט אחרת בדיון".

צילום: קובי קואנקס

"עשיתי שנמוך כלכלי שהוא שדרוג נפשי"

אסנת זכאי, בת 42 מנס ציונה, נשואה + 4

בעבר: מנהלת תחום טיפת חלב בקופת חולים
כיום:
אחות שכירה בחצי משרה ומדריכת ליווי התפתחותי ועיסוי תינוקות

"אני אחות במקצועי, ועד לאחרונה ניהלתי את תחום טיפת חלב במטה של קופת חולים. משרה מלאה בניהול זה לצאת לעבודה מוקדם בבוקר, לחזור ממנה מאוחר בערב ועדיין העבודה נמשכת הרבה מעבר לשעות במשרד. וזה קשה מאוד. אני מצד אחד מאוד משפחתית, גידול הילדים והנוכחות שלי בבית משמעותיים עבורי. מהצד האחר גם הקריירה היתה מאוד חשובה, ולא הצלחתי לגשר בין השניים. תמיד היו לי ייסורי מצפון שהילדים לא אוכלים אוכל של בית, אלא אוכלים בצהרונים. מגיעים ראשונים למסגרות, ויוצאים מהן אחרונים. הייתי מתייסרת ומתבאסת על זה, אבל לא היתה ברירה.

"ואז לפני כמה שנים הקריירה שלי קיבלה ברקס חזק, כשאובחנתי עם סרטן שד. ואחרי שהחלמתי, הגיעה הקורונה ואילצה אותי להיות בבית. פתאום הרווחתי זמן עם הילדים שלי, לתת להם את האוכל שאני רוצה, לתת להם את הביטחון שהם חוזרים מבית ספר. הבנתי כמה העבודה פחות משמעותית עבורי. גיליתי את הבית בקורונה. ולא יכולתי לחזור אחורה. אז לפני כמה חודשים החלטתי שזהו, סיימתי להוכיח לעולם מה אני יכולה, ועברתי להוכיח לעצמי. ירדתי לחצי משרה כאחות בטיפת חלב, לא מנהלת, וביתר הזמן אני עצמאית: מעבירה סדנאות להורים אחרי לידה, מלווה אותם ומדריכת ליווי התפתחותי ועיסוי תינוקות".

איך השתנה היומיום שלך?

"הזמן שלי הוא בשליטתי, ומינון העבודה הוא הבחירה שלי. הקורונה דחפה אותי לזה לא רק בגלל שקיבלתי אומץ לעשות שינוי בהשפעת הנוכחות בבית, אלא כי היא גם נתנה פוש לטכנולוגיות שאיפשרו לי להתפתח מקצועית, כמו פגישות בזום ושיווק דיגיטלי".

הפרנסה שלך נפגעה מהשינוי?

"יש ירידה בשכר, אבל זה מחיר שהעדפתי לשלם. אנחנו לא נזקקים חלילה, אבל אם פעם ידעתי שהשכר ייכנס בתחילת החודש לא משנה מה, כיום אני צריכה לעבוד כדי להגיע להכנסה שאני רוצה. עשיתי שנמוך כלכלי שהוא שדרוג נפשי — שיפרתי את איכות החיים שלי. יותר עם זמן לעצמי, יותר נוכחת בבית".

צילום: דנה קופל

"אחרי שהתרגלתי לקום בבוקר ולהחליט מה אני עושה, החזרה למשרה מלאה נראתה כמו כלא"

הילה בן דויד, בת 45 מרמת הכובש, גרושה + 4

בעבר: מנהלת חדר כושר
כיום:
רכזת תרבות ביישוב, מאמנת כושר לגיל השלישי ומעבירה סדנאות מנהיגות לנוער

"עד הקורונה ניהלתי חדר כושר של 3,000 מתאמנים בכפר סבא, ובסגרים הכל הושבת. יצאתי לחל"ת והייתי צריכה למצוא תעסוקה בינתיים. התחלתי להעביר אימונים בזום, אבל זה היה מינורי. אז הקמתי עם דרור, בן זוגי, עסק לסלסילות פיקניקים, שהלך יפה ואפילו הרמנו שוק איכרים שבועי פה ברמת הכובש.

"במקביל רצינו להיות יותר פעילים חברתית, אז השקנו את פרויקט 'מילה טובה בכל פינה'. שנינו מגיעים ממקום של נתינה, וראינו סביבנו אנשים שהפכו למפוחדים יותר, איבדו פרנסה, איבדו תקווה, מבוגרים שלא יצאו מהבתים וילדים שדבוקים למסכים. אז התחלנו לארגן סדנאות, הרצאות ומפגשי פרלמנט לגיל השלישי, וסדנאות מנהיגות ופעילויות ספורטיביות לנוער".

מה קרה כשנגמרו הסגרים?

"אחרי יותר משנה מחוץ לחדר כושר, בסיום הסגר האחרון הוא נפתח סוף סוף, ויכולתי לחזור לשגרה. אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה לחזור לשם. במשך שלושה שבועות גררתי את עצמי בכוח לעבודה. הכל הרגיש לי אפור ומכני, שאני נמצאת במסגרת שנכפית עליי בלי שום שליטה על איך ייראה היום שלי, באילו שעות אעבוד ומה אעשה — זה כלא אותי באיזה כלא שכבר לא התאים לי, אחרי שהתרגלתי לנהל את עצמי, לקום בבוקר ולהחליט מה אני עושה היום. אז התפטרתי".

מה הבנת על עצמך בתקופת קורונה?

"הקאט הזה שקרה בקורונה גרם לי להבין סוף סוף מה אני צריכה לעשות בחיים. ניסיתי את המסלול המקביל לחיים הקודמים שלי, ועכשיו אני כבר לא יכולה לחזור אליהם. לא מסוגלת יותר לראות את עצמי במשרה מלאה מסודרת, גם אם המחיר הוא להרוויח קצת פחות. מסגרת העבודה הזאת — שאת קמה בבוקר, נוסעת לעבודה, נותנת שעות, עושה מה שהבוסים אומרים לך וכו' — היא תבניתית מאוד, כמו שכולנו בארץ מתוכנתים להתגייס, ואז להתחתן ואז להביא ילדים. בקורונה פרצתי את התבנית הזאת, הבנתי שזה אפשרי ושמותר לי. ראיתי גם שאני מסוגלת ליזום".

ממה את מתפרנסת כיום?

"הפרנסה שלי מגיעה כיום מכמה תחומים, שבכל אחד מהם יש משהו אחר שממלא אותי, אבל הבסיס של כולם הוא עבודה עם אנשים: אני עובדת בחצי משרה כרכזת תרבות ברמת הכובש וביתר הזמן אני מאמנת ומעבירה סדנאות לגיל המבוגר ולמתמודדים עם מחלות כרוניות. במקביל אני מעבירה סדנאות מנהיגות לבנות נוער דרך רשויות מקומיות. על סלסילות הפיקניק ויתרנו, פשוט כי איבדנו את התשוקה לזה".

ההכנסה שלך נפגעה מהשינוי?

"אני עובדת עכשיו דרך עמותות ורשויות מקומיות, כך שאני לא מרוויחה כמו מאמני כושר פרטיים או בסטודיו. אבל טוב לי עכשיו הרבה יותר. יש לי תשוקה לעשייה ולאנשים. אני חיה בשביל הבריאות הנפשית והגופנית שלי. לכן אני אוהבת לעבוד עם מבוגרים, כאלה שסיימו את המרוץ המטורף וקמים כל בוקר בשביל הבריאות שלהם. המשפחה והחברים לא הבינו איך עזבתי משרה קבועה ובטוחה, אבל קיבלתי ביצים בקורונה. לא היה לי כסף בסגרים, אבל חייתי ממש. התחלתי להרגיש שאני לא חיה בשביל התלוש משכורת, שהוא צריך לשרת אותי, ולא אני אותו. המרדף להרוויח יותר, מה הוא נותן אם את לא באמת חיה?".

צילום: אלכס קולומויסקי

"חששתי שהשתגעתי, שאולי יש בעיה בזוגיות, אבל לא, הבעיה היתה העבודה"

עדי נצר, בת 35 מירושלים, נשואה + 2

בעבר: מנהלת תחום מערכות מידע במגזר הציבורי
כיום:
בעלת העסק "אלבום סיפור" לעיצוב אלבומי תמונות משפחתיים

"היו הרבה דברים שהפריעו לי בעבודה הקודמת שלי. באתי למגזר הציבורי מחברת הייטק פרטית, שבה התקדמתי מתפקיד לתפקיד כל עשרה חודשים או שנה, ומצאתי את עצמי עושה את אותו התפקיד במשך חמש שנים בלי שום אופק לקידום. ממקום שבו ההתפתחות שלי היתה מאוד דינמית, עברתי לגוף שציפה שאשאר באותו התפקיד עד הפנסיה. זו גם היתה סביבת עבודה מאוד גברית, שלא היתה מספיק רגישה לנשים".

במה זה התבטא?

"כשנכנסתי להיריון בדיוק סיימנו פרויקט מאוד גדול של שינוי תוכנה. אשכרה תכננתי את ההיריון כך שהוא ייפול בין הפרויקט הזה לפרויקט הבא. בדיעבד זה נראה לי אבסורד, אבל כך היה. בסיום הפרויקט, כשסיפרתי למנהל שלי שאני בהיריון, הוא היה נחמד ואמר 'מזל טוב', אבל בהמשך היום הוא קרא לי בחזרה לשיחה ופתאום בא אליי בטענות ש'אין לי ברק בעיניים'. נאלמתי. קרעתי את התחת על הפרויקט וקיבלתי עליו את כל אותות ההצטיינות — ופתאום 'אין לי ברק בעיניים'. אחרי כמה חודשים הוא נתן לי להבין שהוא מניח שאחזור מחופשת הלידה כעבור שלושה חודשים וחצי. אז אמרתי לו שאחזור רק אחרי חצי שנה ככל הנראה, והוא לא הגיב. אחרי כמה שבועות הוא אמר לי: 'את יודעת למה הופתעתי כשאמרת שתחזרי רק אחרי חצי שנה? כי חשבתי שאת אוהבת את העבודה שלך'. הרגשתי שפשוט לא רואים אותי".

מה השתנה בזמן קורונה?

"בסגר הראשון הייתי בהיריון מתקדם, ומקום העבודה שלי יצא להדממה בגלל פסח. פתאום היה לי זמן לבלות עם הבן הגדול שלי, והיה לי נורא כיף. כמה חודשים לאחר מכן, כשיצאתי לחופשת הלידה, פתאום היה לי גם קצת זמן לעשות מה שבא לי, אז התחלתי לעצב אלבומים למשפחה, בשביל הכיף. מאוד נהניתי מזה, ומהר מאוד הבנתי שזה משהו שיכול להיתפס אצל אחרים כמאוד סיזיפי ומייאש. החלום החל להירקם.

"ערב אחד ישבתי עם עומר בן זוגי, שבזמנו היה כתב תרבות ומגזין של 'ידיעות ירושלים', ותוך כדי השיחה היה לנו רגע של הארה — סיפורים ותמונות הם שילוב מושלם, ומכיוון שעומר מראיין וכותב סיפורים כמקצוע, זה יכול להשתלב נהדר עם האלבומים שאני מכינה, וזה יאפשר לנו לעבוד יחד וללוות משפחות. עשינו פיילוט בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה — הצעתי שם את שירותיי בכלום כסף, והיה מאוד ברור שיש לזה ביקוש".

ואז פשוט קמת ועזבת את מקום העבודה?

"ממש לא. זה היה תהליך ונעזרתי גם בייעוץ תעסוקתי, כי זה לא כל כך פשוט לעזוב כלוב זהב. יש איזה קול שאומר 'חברה, התחרפנת, למה לטלטל את הספינה'. מעבר לזה, אני יודעת מחברות שלפעמים כשיש משהו שמפריע בתחום אחד של החיים, אז אנחנו הולכים ומטלטלים תחומי חיים אחרים לגמרי. אז חשבתי שאולי יש לי בעיה בזוגיות עם עומר, שבגללה אני מקריבה את הביטחון התעסוקתי שלי. אבל בתוך חמש פגישות ייעוץ הבנתי שזה לא המקרה, ושהעסק הזה הוא הדבר הנכון עבורי, אז התחלנו להתניע אותו".

מה היקף שעות העבודה שלך כיום?

"זה מאוד משתנה: עומר עובד כחמש שעות ביום ואני משתדלת לא לעבור את השמונה, כי חשוב לנו איזון טוב של בית־עבודה. תמיד הייתי בן אדם די טוטאלי, שלוקח את העבודה הביתה וחושב עליה בלילה, וזה לא השתנה — אבל מה שכן השתנה זה שעכשיו אני עפה על העבודה".

השינוי פגע בהכנסות שלכם?

"ברור, כי עסק לא מרוויח מהיום הראשון, ולא היינו יכולים לעשות שום דבר אם לא היה לנו ביטחון כלכלי וחסכונות מכל מיני מקומות. אבל אנחנו כבר מצליחים להתפרנס מהעסק — לא עשירים, אבל יותר ויותר מצליחים לחיות מזה בכבוד".

צילום: יובל חן

"ידעתי שאם אחזור לעבודה כרגיל, אני אכנס לדיכאון"

מלכי טסלר, בת 37 מתל אביב, בזוגיות + 1

בעבר: מורה לאמנות
כיום:
סייעת בבית אבות

"אני אמנית פלסטית שמציגה בגלריות, ולפני הקורונה עבדתי כמורה לאמנות בבית ספר לחינוך מיוחד ביפו. בעקבות הקורונה פוטרתי והחלטתי לא לחזור יותר להוראה. הרגשתי שבכל פעם שאני מגיעה לבית הספר אני בעצם ברגרסיה לילדות שלי. נתתי את כל הלב לילדים ואהבתי אותם, אבל השכר היה ממש נמוך, התנאים לא היו משתלמים ויחסי האנוש עם המורים לא היו טובים. הרגשתי שיש למערכת חוסר כבוד בסיסי כלפיי ושלא מקבלים אותי כמו שאני. כך שבמקום מסוים שמחתי שפוטרתי, כי הרגשתי שלא שיחקתי את המשחק שלהם ולא רציתי להיות חלק ממנו".

ומה עשית?

"במשך כמה חודשים לא עבדתי. רציתי להעביר חוגים לאמנות, אבל לא מצאתי ביקוש לזה. הכסף בחשבון הבנק שלי פחת ופחת והמינוס גדל. חשבתי לחזור ללמד בבית ספר, אבל ידעתי שאני לא יכולה לעבוד שוב בעבודה כזאת רק בשביל הכסף, כי אני אכנס לדיכאון. ניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה עבדתי במשהו שמילא אותי בתחושת משמעות — וזה היה כשהתנדבתי עם קשישים. אז החלטתי לחזור לזה ולעבוד כסייעת בבית אבות פרטי. אין בזה הרבה כסף, אבל יש המון סיפוק".

זה פגע בהכנסה שלך?

"בעבר עבדתי במשרה מלאה, וכיום אני עובדת רק שלוש־ארבע שעות ביום, כך שהמשכורת בהתאם. אמנם אני מרוויחה פחות מפעם וצריכה לצמצם הוצאות, אבל שווה לי לעשות עבודה משמעותית כזאת מאשר לעבוד בעבודה שאני מתבאסת לעשות בשביל כסף. אני עובדת עם קשישים דמנטיים — אלה אנשים שקופים עבור רוב החברה, שזקוקים לחום ואהבה. הם רוצים שיראו אותם כבני אדם. אז אני נמצאת איתם, מטיילת איתם, בוכה וצוחקת, ואלה אנשים שהרבה יותר קל לי להיות בחברתם. כי הם לא צבועים ולא מחויבים לחיות לפי הנורמות המקובלות.

"חוץ מזה שהעבודה החלקית מפנה לי יותר זמן לעבוד כאמנית. ובזמן האחרון אני מרגישה שיש התקדמות משמעותית ביצירה שלי כי אני משלבת בתוכה חוויות מהעבודה עם הקשישים. אני לא מאמינה שאמן צריך להיות כל היום בסטודיו שלו, כי צריכים לספוג את החיים בשביל להביא רגשות. אמנות לא יכולה להיות מנותקת".

צילום: עוז מועלם

"בקורונה היה לי זמן לעצור ולחשוב ולהבין שאני רוצה עבודה עם משמעות, לא משהו שרק יעשה את העשירים עשירים יותר"

קורין ולדמן פז, בת 37 מתל אביב, נשואה + 2

בעבר: אנליסטית בבנקים
כיום:
בעלת העסק Noovi לבובות ומוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות

"למדתי כלכלה ומנהל עסקים, וכשסיימתי את התואר הלכתי עם העדר וחיפשתי עבודה טובה עם קביעות. עבדתי שנים כאנליסטית בחטיבה העסקית של בנק לאומי ואחר כך בבנק הבינלאומי — עבודה מאוד ריאלית, המון אקסלים, ניתוחים, ביצועי חברות. ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי חוזרת הביתה בסוף היום, כשאפילו לא בא לי לדבר על זה, אין מה לספר, כי זה פשוט חסר משמעות. מה שהכי אהבתי בעבודה היה הדרך אליה, שעברה בדוכנים והצבעים של שוק לוינסקי.

"לפני שנה בערך נשברתי סופית והתפטרתי מהבנק. בהתחלה עוד לא ידעתי מה אעשה. חשבתי שאמצא עבודה שבה לא אתרחק לגמרי מהכלכלה, אולי בעמותה. מה שהיה לי ברור הוא שאני לא רוצה משרה מלאה, אלא משרה שבה אוכל גם לעשות דברים משלי, שתאפשר לי זמן בבית, להוציא את הילדה מהגן, לנשום רגע בבוקר לפני שמתחילים את הכל, אולי אפילו לעשות שיעור יוגה".

איך מצאת את הכיוון שלבסוף הלכת אליו?

"לפני כשנה וחצי ילדתי את בני הצעיר. וחברתי דנה עברון, שתמיד עסקה בעיצוב, הכינה לנו במתנה מארז שכלל סבונים טבעיים, בובות, שמיכי ונשכנים — שכולו היה בעבודת יד שלה. זה הדליק אותי ממש, והיא ראתה כמה התלהבתי, אז אחרי כמה חודשים, כשכבר הייתי עמוק בחיפוש עבודה, דנה שלחה לי הודעה יום אחד והציעה שנשתף פעולה ונקים עסק: דנה תעצב ותייצר מוצרים לתינוקות מחומרי גלם טבעיים ללא פלסטיק, ואני אהיה אחראית לבניית האתר והשיווק הדיגיטלי. ופשוט הלכנו על זה".

איך הקורונה הביאה לשינוי הזה?

"התהליך התחיל אצלי עוד קודם לכן — לפני ארבע שנים, כשחליתי בסרטן השד, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו עם משמעות, ולא משהו שרק יעשה את העשירים עשירים יותר. אבל במשך כל הטיפולים הכימותרפיים הייתי עסוקה בעיקר בלעבוד ולשדר לכולם ולעצמי שהכל כרגיל, כך שלא היה לי רגע לעבד ולעכל את מה שקרה. ואז הגיעה הקורונה ומאוד חיזקה את התחושות שנבטו אז ואת הצורך במשמעות. הייתי המון בבית ופחות עבדתי, בעיקר בהתחלה כשאפילו לא היתה האפשרות לעבוד מרחוק בגלל ענייני אבטחה של הבנקים. הבת הגדולה שלי היתה בגן חובה, וממש נהניתי מהזמן איתה, ובעיקר מזה שלא רצתי ממקום למקום".

כיום את עובדת פחות מפעם?

"העסק תופס את רוב שעות היום שלי, ועדיין מרגיש פחות עבודה, כי יש גמישות. גם אם אני אלך לעשות יוגה בבוקר, הכל יהיה בסדר. אין תשע עד חמש, ויש פחות רגעים של 'אוף, שלחו לי מייל'".

ההכנסה שלך נפגעה?

"הקמת עסק מחייבת התפשרות כלכלית. אני לא יכולה להרשות לעצמי דברים שהרשיתי לעצמי כשעבדתי במשרה מלאה, אבל אני ובן הזוג שלי החלטנו שזה משהו ששווה להשקיע בו כרגע, בתקווה שבעתיד הוא יתפתח למשהו שאפשר להתפרנס ממנו. מבחינתי אני נמצאת במקום שהוא כל כך הרבה יותר בריא לנפש, כך שזה שווה לי את זה".

צילום: יובל חן

"אני לא בן 20 ואין לי עוד 80 שנה לחיות. אז החלטתי לעבוד ביותר ניחותא"

תמיר פרבר, בן 55 מתל אביב, גרוש + 2

בעבר: מנהל סטודיו לעיצוב אריזות בשטראוס
כיום:
איש קריאייטיב עצמאי

"עבדתי שנים רבות כאיש קריאייטיב שכיר בתחום הפרסום, ובתפקיד האחרון שלי כמנהל סטודיו עיצוב בשטראוס הרגשתי שאין לי באמת מקום לקריאייטיב כמו שאני אוהב, ושאני לא מצליח לנהל את הזמן שלי ולהיות בספייס שלי. אז בתקופת הסגרים החלטתי לעזוב את החברה ולהפוך לעצמאי. נשארתי באותו תחום, אני עושה אותו דבר, אבל ביותר ניחותא. אני עובד הרבה פחות שעות ביום".

מה בקורונה היה הטריגר לזה?

"היה לי הרבה זמן לשבת בבית ולחשוב. העבודה מהבית בזום שברה לי את התבנית המוכרת של מקום עבודה, ופינתה לי הרבה מרחב לחשוב, פשוט כי הייתי פחות עם אנשים, פחות באינטראקציות, נטו מול עצמי והזמן שלי. וזה הציף את מה שהיה לי לא טוב בעבודה שלי.

"הקורונה שינתה את כל התפיסה שלי לגבי העבודה כשכיר, עשתה לי סדר בראש לגבי מה שאני באמת רוצה — המון כסף, המון זמן פנוי, או את הביניים. גיליתי שטוב לי עם יותר זמן פנוי. שטוב לי ללכת לים, למשל. שאני צריך את השקט הזה לעצמי, שאפשר לחיות את החיים בלי להיות עכבר תאגידי".

איך נראה היומיום שלך עכשיו?

"היום אני אדון לזמן שלי. אני לא צריך לנהל אנשים, רק להפעיל את הראש וליהנות. אני קובע איזה פרויקט אני אקח לפי רמת העניין האישי והשעות שזה יגבה ממני, ובהחלט יש לי יותר זמן פנוי. אם סיימתי פרויקט בשתיים בצהריים, אני יכול לעשות הפסקה לספורט ואחר כך להמשיך מתי שאני רוצה. אני יכול לשבץ עבודה ללקוח בעשר בבוקר או בשבע בערב. לעבוד על פרויקט מהבית או מבית קפה. אני עושה מה שאני רוצה. ועכשיו זה הזמן לזה כי אני לא בן 20, ואין לי עוד 80 שנה לחיות — אני רוצה ליהנות מכל רגע".

הפרנסה שלך נפגעה מהשינוי?

"חשבתי שאני הולך לשלם על זה מחיר כלכלי, אבל בפועל אני בכלל לא מרוויח פחות. יש מאחוריי הרבה שנים במקצוע, כך שבניתי לי שם ויש לי לקוחות, אז אני לא סובל כלכלית".

"חוויות הפכו להיות שוות יותר מכסף בבנק, ויותר אנשים משנים את אורח חייהם כדי לפנות להן זמן"

גיא בהט, בן 28 מצוג, שוויץ. רווק

בעבר: מנהל פיתוח עסקי בסטארט־אפים
כיום:
יועץ קריפטו עצמאי

"עבדתי במשך כמה שנים בסטארט־אפים של מטבעות קריפטו. מצד אחד למדתי בהם המון על פיננסים — איך לדבר עם אנשים בסביבה עסקית, איך סטארט־אפ בנוי, איך למצוא השקעות ושיתופי פעולה. ומהצד האחר בכל מקום התעורר בי אותו התסכול, כשראיתי שוב ושוב הרבה אנשים שעושים דברים בלי לשאול את עצמם למה הם עושים אותם. בחברת פרסום אחת שעבדתי בה, למשל, היינו מתווכים בין שטחי פרסום לבין הקונים, וכשהייתי שואל איפה המודעה הזאת תפורסם, הבוסים לא ידעו את התשובה. הם התעניינו רק בחתיכה שלהם בשרשרת האספקה. זה הפריע לי. וזו גם הסיבה לכך שלא נשארתי בצבא — לא התחברתי אידאולוגית ומערכתית למבנה חברתי כזה".

מה אתה עושה כיום?

"קשה להגדיר מה אני עושה בדיוק, כי יצאתי מהמטריקס, אבל בגדול אני יועץ קריפטו עצמאי. אני מתעסק בכל מה שקשור לבלוקצ'יין, קריפטו, NFT — קצת ייעוץ מקצועי, קצת מסחר במטבעות וטוקנים, קצת הרצאות וכן הלאה".

איך הקורונה עודדה את השינוי הזה?

"כבר לפני כמה שנים נדלקתי על הרעיון של נוודות דיגיטלית — היכולת לטייל ולנדוד תקופות ממושכות בזכות עבודות אונליין שאינן מחייבות להתקרקע במקום אחד. אז כשהקורונה פרצה, היא תפסה אותי בקורס מדריכי סנואובורד בשוויץ. הסגרים והתגובות אליהם הפילו לי את האסימון שבעצם כולם פוטנציאלית היום נוודים דיגיטליים, כי כמעט כולם עובדים מהבית דרך הזום. זה העתיד, והוא אפשרי — נוח יותר וכיף יותר, כי אפשר לקחת את העבודה לכל מקום".

המטרה היא לעבוד פחות?

"אני לא אנטי־עבודה. אני אוהב לעבוד, וחושב שהעבודה גם חשובה מאוד לבריאות הנפשית ולפיתוח יכולות בין־אישיות ושכליות. אבל יותר ויותר אנשים מבינים כיום שלקנות דברים לא יעשה אותם מאושרים יותר. חוויות הפכו להיות שוות יותר מכסף בבנק, ולאט לאט זה מחלחל — אנשים משנים את אורח החיים שלהם כדי לפנות זמן לסכמה החדשה.

"עבדתי בעבר בעבודות שהן 24/7 למשך שבועיים שבהם לא רואים בית, וגם בחברות שבהן העבודה היא תשע עד חמש, ולא החזקתי בהן הרבה זמן. אז עכשיו אני עובד כמה שבא לי. וזה נחמד לי".

איך נראה יום העבודה שלך?

"אין לי שעות עבודה קבועות, ואני מעדיף את זה כך. אני מסדר לעצמי את הלו"ז, וזה מאוד מעצים ומשחרר כי יש לי הכוח לא להיות מחויב, אף אחד לא מכריח אותי לעשות שום דבר. אם יש לי שיחת ייעוץ ולא בא לי עליה, אני יכול לבטל אותה, או לחתוך אותה באמצע. יש הרבה משחקים והתאמות, ואני נהנה מהחופש".

ההכנסה שלך ירדה בעקבות השינוי?

"לא, ברגע שלמדתי להשקיע ולנהל כסף, זה פתח בפניי אפשרות לאורח חיים הרבה יותר גמיש. יש רגעים שאני מאבד פוקוס ואומר לעצמי שיכולתי לעשות דברים בצורה הרבה יותר טובה כשכיר — להרוויח הרבה יותר כסף ולבנות קשרים בצורה טובה יותר. אבל בסוף היום אני מאושר מדרך החיים שבחרתי בה".

צילום: טלי תלמיד

"בזכות הקורונה עזבתי את מרוץ העכברים ונתתי צ'אנס ליצירתיות שבי"

הדר שמאלי־רדנאי, בת 42 מיקום, נשואה + 2

בעבר: רכזת שיווק בחברת תוספי תזונה
כיום:
צלמת אמנותית

"עד הקורונה עבדתי כשכירה בתחום השיווק, ואז בסגר הראשון הוציאו אותי לחל"ת ובהמשך פוטרתי. זה גרם לי לחשוב שאולי סיימתי את דרכי בעולם העבודה הרגיל. הרגשתי מותשת ממרוץ העכברים ומהחיים על אוטומט, והבנתי שאני לא מסוגלת יותר לעמוד באורח החיים של תשע עד חמש. פתאום בחל"ת היה לי שקט נפשי מלהיות בבית ולא לעסוק בכלום, והרגשתי שחזרה למשרה מלאה כשכירה עם רכב ותנאים לא שווה לי את זה. היה לי ברור שבעבודה הבאה שלי אני אהיה חייבת להיות יותר בבית, יותר עם הילדים, יותר עם הבעל, ושאני מוכנה לספוג ירידה בשכר בשביל זה. דמי האבטלה נתנו לי עוד תקופה של שקט ליצור, לעשות את מה שרציתי כל החיים, ולהבין שרק צריך אומץ לנסות לעשות את מה שאני באמת רוצה — לצלם.

"למדתי צילום בעבר והתחלתי לצלם יותר ויותר כשנתיים לפני הקורונה, אבל מרגע שהתפנה לי זמן נשאבתי לזה והחלטתי להפוך את זה לעסק. כיום אני מצלמת אירועים בצורה אמנותית, ועושה בוקים לבנות מצווה, למשל. במקביל התחלתי לצלם צמחים ולפרסם אותם באינסטגרם (@the.green.photos) כדי למכור אותם כתמונות מעוצבות. הלקוחות שלי הם בדרך כלל מעצבי פנים, אדריכלים וסתם אנשים שלא הצליחו לגדל צמחים בתוך הבית".

במה השתנה היומיום שלך?

"אין יותר המרוץ המטורף של להגיע בשמונה בבוקר בדיוק לעבודה. תמיד הייתי בלחץ — לשים את הילדים בגן, לקחת אותם בחזרה בזמן. הלו"ז שלי היה תמיד צפוף, והרגשתי חנוקה. כיום אני קובעת את הלו"ז ומחליטה מה ייכנס אליו. ולא רק שיש לי יותר זמן למשפחה, אפילו חזרתי לעשות ספורט, משהו שלא הצלחתי לפנות לו זמן".

ההכנסה שלך נפגעה?

"נדרשנו להצטמצם בהוצאות, בין היתר כי אנחנו גם בתהליך של בניית בית. אבל אני לא מרגישה מחסור, כי הצרכים שלי השתנו לגמרי. אני לא צריכה, למשל, לקנות עשרות זוגות נעליים, איפור ובשמים. כי כשאת עובדת מהבית את יכולה לעבוד בטרנינג. וכדי להשלים הכנסה אני גם עושה את הדיגיטל למשתלה פה באזור. חששות כלכליים תמיד היו, והם קיימים גם עכשיו. אבל אני יודעת שאני בונה משהו שאני מאמינה בו. וגם אם איאלץ לעבוד כשכירה בחצי משרה, זה יהיה רק עוד דבר בדרך שלי להתפרנס מהצילום לבדו. יש לי עוד דרך לעשות, אבל אני חושבת שהגעתי למקום שאני יכולה להגיד בו 'אני יכולה לעשות את זה'. היצירה בערה בי, ובזכות הקורונה נתתי לצד הזה שבי צ'אנס".

צילום: יובל חן

"פעם החיים היו נגמרים כשהייתי מגיע לעבודה. עכשיו אני מביא את החיים לעבודה ולהפך"

גיא ברוך, בן 32 מיפו, בזוגיות

בעבר: מנהל דיגיטל וקשרי זכיינים בחברת מזון
כיום:
איש תוכן דיגיטלי, מדריך יוגה ומשווק ערסלי יוגה

"לפני הקורונה עבדתי כמנהל בחברת תוספי התזונה Juice Plus. זו חברה מדהימה ובכל זאת הייתי מסתובב במשרדים כמו חיה בכלוב, ומבזבז כל יום שעתיים בפקקים. הרגשתי כמו הציור של הקוף שעובר אבולוציה, רק הפוך — ראיתי את עצמי שם רק הולך ומתכופף. ידעתי שגם לא משנה כמה אני אתקדם וכמה אעבוד קשה, בסוף־בסוף שום דבר מזה לא יהיה שלי. זה הכל של החברה.

"ואז, קצת לפני הקורונה, נסעתי עם בת זוגי לחודש בהודו, וכמו שיש הטיה למי שבהיריון, שפתאום היא רואה סביבה כל היום נשים בהיריון, ככה אני התחלתי לראות שם המון עצמאים. זה נתן לי את הפוש לעזוב את העבודה ולצאת לעצמאות".

מה עברת לעשות?

"בהתחלה עשיתי כפרילאנס פחות או יותר את אותם הדברים שעשיתי כשכיר: כתבתי תוכן, ניהלתי דפי פייסבוק, הקמתי דפי נחיתה וכו'. באותה התקופה נכנסתי חזק לתרגולי יוגה ועמידות ידיים, ועניין אותי לשלב את זה בעבודה שלי. אז נהפכתי למדריך יוגה ערסלים ומשווק של ערסלי היוגה של סולם יעקב. במקביל אני גם משווק עצמאית את התוספים של ג'וס פלוס".

איך הקורונה השפיעה על העיסוק שלך?

"היא היתה זרז למהפכה תודעתית: כולם פתאום נעשו מודעים יותר לבריאות, תזונה נכונה, חשיבות התנועה. הביקוש לאימונים בבית עלה, בין היתר כי לא היו חדרי כושר, ובהתחלת הסגרים אפילו לא היה אפשר לרוץ. נהיה יותר קל גם לבנות קהילות ולהגיע לאנשים חדשים כי פתאום כולם גילו מה זה זום, שפתח עוד ערוץ תקשורת בין אנשים שלרוב היו לבד בקליניקה, לבין האנשים בבית".

כמה שעות אתה עובד ביום?

"אני לא תמיד מרגיש שאני עובד, זה העניין. בדרך כלל אצל עצמאים, ככל שהעסק שלהם מתפתח כך הם יותר בסטרס וקו הבריאות יורד, אבל אצלי, ככל שאני יותר בריא כך גם העסק שלי יותר טוב. המטרה שלי מלכתחילה לא היתה לבנות חברה ולהיות בסוף מנכ"ל או בעלים כי זה רק היה מוסיף לי עוד משהו לברוח ממנו".

אז מה המטרה?

"לעשות את הדברים שאני באמת נהנה מהם, שמאפשרים לי להוציא מעצמי את הילד הפנימי שבי, לעשות משהו מתוך שליחות אבל גם שאהיה מסוגל לחייך תוך כדי. אנשים רואים שאני נהנה ממה שאני עושה וזה מידבק. היום אני יכול להגיד שיש לי משהו שהוא שלי, וזה נותן לי יותר כוח ומשמעות. פעם החיים היו נגמרים כשהייתי מגיע לעבודה. עכשיו אני מרגיש שלם יותר — אני מביא את החיים לעבודה ולהפך. אני של העבודה זה האני של האחר כך".

זה פגע לך בהכנסה?

"היו חודשים יותר טובים, וכאלה פחות טובים, אבל אחרי חודשיים־שלושה הצלחתי להגיע למשכורת שעשיתי כשכיר, ואז התחלתי לשחרר דברים שפחות נהניתי מהם, פחות קניתי שטויות, חסכתי איפה שצריך, ומשם זה התחיל להתאזן. זה לא שהיום אני עושה מיליונים, אבל אני יודע שהפוטנציאל הוא הרבה יותר ממה שהייתי עושה כשכיר".