"כשהבוס התעקש שאחזור למשרה מלאה במשרד, התחלתי לחפש מקום שייתן לי לעבוד מרחוק"

יובל פרחי, בן 31 מכפר סאלד, נשוי + 1

בעבר: מנהל קריאייטיב במשרד פרסום
כיום: מנהל קריאייטיב במשרד פרסום, שעובד ארבעה ימים בשבוע מהבית

"אני ואשתי יחד מגיל 16, ושנינו מגיעים מקיבוצים בצפון, כך שאפילו שהיינו תשע שנים בתל אביב, תמיד ידענו שמתישהו נחזור לגור בצפון כדי לגדל את הילדים שם. השאלה היתה רק מתי, כי ביאסה אותנו המחשבה שכדי לחזור לצפון נצטרך להתפשר על עבודה. אני עובד כבר הרבה שנים כקופירייטר במשרדי פרסום, וברור היה שלא אוכל לעבוד מרחוק עבורם, פשוט כי לא היה דבר כזה. כשפרצה הקורונה עבדתי במנצ', משרד שמטפל בלקוחות יפים, ואז כולם נאלצו לעבוד מרחוק, וראיתי שמהבחינה האישית — זה עובד לי. פרסום זה עולם של יצירתיות, פינג פונג בין בני אדם, ולא ידעתי אם זה יעבוד. אבל ראיתי שגם עם זום וטלפונים — הכל בסדר. אני מצליח להמציא רעיונות ולהוציא אותם לפועל מכל מקום.

"באזור הסגר השלישי החלטנו שזהו, הגיע הזמן להגשים את החלום לחזור לצפון ועברנו לקיבוץ כפר סאלד, שבו גדלה אשתי. כל מערכות המשרדים כבר התרגלו לעבוד מרחוק, וחששנו שאם נחכה עוד חמש שנים אולי כבר נהיה אחרי זה, כך שצריך לנצל את המצב ולבצע את המעבר. ועשינו את זה".

איך הבוסים קיבלו את השינוי?

"כשאמרתי לבוס שלי במנץ' שאני מעוניין בעבודה מרחוק, הוא פחות היה בעניין, אז החלטתי להמשיך לחפש עבודה במרכז, והתנאי לעבודה מרחוק היה על השולחן מהרגע הראשון. די מהר התקבלתי לדיבור מדיה כמנהל קריאייטיב, שהיה בעצם המשרד הראשון שאמר 'אנחנו זורמים עם זה'. הייתי שם בערך עשרה חודשים, ואז הגיעה הצעה מאדלר, חומסקי & ורשבסקי, שמכירים אותי ואת העבודות שלי ואמרו 'מבחינתנו אין בעיה שתעבוד מרחוק, אם תגיע יום־יומיים בשבוע למשרד בתל אביב", ועברתי. כיום אני ישן לילה אחד בשבוע אצל חברים בתל אביב ובשאר הזמן עובד מהבית בקיבוץ. וזה עובד. באדלר מקבלים את זה, וכשצריך עושים התאמות, כמו להעביר ישיבות לזום, והכל סבבה".

לא קשה לעבוד מהבית כשכל הקולגות במשרד?

"אם הייתי קופירייטר חסר ניסיון שלא מכיר עבודה בארגון זה היה בלתי אפשרי, אבל בתור פרסומאי מנוסה, זה לגמרי אפשרי. נכון, יש יתרונות בלבוא למשרד, וכשאני מגיע אני רואה כמה זה חשוב. לכן אני לא חושב שאני יכול לעבוד 100% מהזמן מהבית. ומנגד יש גם המון יתרונות בלא להיות עוד פרסומאי מתל אביב. פרסום נמצא בכל הארץ, וכשמנסים לפצח מה יחשוב מישהו מקריית שמונה על מסר מסוים, לי יש יכולת להציע נקודת מבט אחרת בדיון".

"אחרי שהתרגלתי לקום בבוקר ולהחליט מה אני עושה, החזרה למשרה מלאה נראתה כמו כלא"

הילה בן דויד, בת 45 מרמת הכובש, גרושה + 4

בעבר: מנהלת חדר כושר
כיום: רכזת תרבות ביישוב, מאמנת כושר לגיל השלישי ומעבירה סדנאות מנהיגות לנוער

"עד הקורונה ניהלתי חדר כושר של 3,000 מתאמנים בכפר סבא, ובסגרים הכל הושבת. יצאתי לחל"ת והייתי צריכה למצוא תעסוקה בינתיים. התחלתי להעביר אימונים בזום, אבל זה היה מינורי. אז הקמתי עם דרור, בן זוגי, עסק לסלסילות פיקניקים, שהלך יפה ואפילו הרמנו שוק איכרים שבועי פה ברמת הכובש.

"במקביל רצינו להיות יותר פעילים חברתית, אז השקנו את פרויקט 'מילה טובה בכל פינה'. שנינו מגיעים ממקום של נתינה, וראינו סביבנו אנשים שהפכו למפוחדים יותר, איבדו פרנסה, איבדו תקווה, מבוגרים שלא יצאו מהבתים וילדים שדבוקים למסכים. אז התחלנו לארגן סדנאות, הרצאות ומפגשי פרלמנט לגיל השלישי, וסדנאות מנהיגות ופעילויות ספורטיביות לנוער".

מה קרה כשנגמרו הסגרים?

"אחרי יותר משנה מחוץ לחדר כושר, בסיום הסגר האחרון הוא נפתח סוף סוף, ויכולתי לחזור לשגרה. אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה לחזור לשם. במשך שלושה שבועות גררתי את עצמי בכוח לעבודה. הכל הרגיש לי אפור ומכני, שאני נמצאת במסגרת שנכפית עליי בלי שום שליטה על איך ייראה היום שלי, באילו שעות אעבוד ומה אעשה — זה כלא אותי באיזה כלא שכבר לא התאים לי, אחרי שהתרגלתי לנהל את עצמי, לקום בבוקר ולהחליט מה אני עושה היום. אז התפטרתי".

מה הבנת על עצמך בתקופת קורונה?

"הקאט הזה שקרה בקורונה גרם לי להבין סוף סוף מה אני צריכה לעשות בחיים. ניסיתי את המסלול המקביל לחיים הקודמים שלי, ועכשיו אני כבר לא יכולה לחזור אליהם. לא מסוגלת יותר לראות את עצמי במשרה מלאה מסודרת, גם אם המחיר הוא להרוויח קצת פחות. מסגרת העבודה הזאת — שאת קמה בבוקר, נוסעת לעבודה, נותנת שעות, עושה מה שהבוסים אומרים לך וכו' — היא תבניתית מאוד, כמו שכולנו בארץ מתוכנתים להתגייס, ואז להתחתן ואז להביא ילדים. בקורונה פרצתי את התבנית הזאת, הבנתי שזה אפשרי ושמותר לי. ראיתי גם שאני מסוגלת ליזום".

ממה את מתפרנסת כיום?

"הפרנסה שלי מגיעה כיום מכמה תחומים, שבכל אחד מהם יש משהו אחר שממלא אותי, אבל הבסיס של כולם הוא עבודה עם אנשים: אני עובדת בחצי משרה כרכזת תרבות ברמת הכובש וביתר הזמן אני מאמנת ומעבירה סדנאות לגיל המבוגר ולמתמודדים עם מחלות כרוניות. במקביל אני מעבירה סדנאות מנהיגות לבנות נוער דרך רשויות מקומיות. על סלסילות הפיקניק ויתרנו, פשוט כי איבדנו את התשוקה לזה".

ההכנסה שלך נפגעה מהשינוי?

"אני עובדת עכשיו דרך עמותות ורשויות מקומיות, כך שאני לא מרוויחה כמו מאמני כושר פרטיים או בסטודיו. אבל טוב לי עכשיו הרבה יותר. יש לי תשוקה לעשייה ולאנשים. אני חיה בשביל הבריאות הנפשית והגופנית שלי. לכן אני אוהבת לעבוד עם מבוגרים, כאלה שסיימו את המרוץ המטורף וקמים כל בוקר בשביל הבריאות שלהם. המשפחה והחברים לא הבינו איך עזבתי משרה קבועה ובטוחה, אבל קיבלתי ביצים בקורונה. לא היה לי כסף בסגרים, אבל חייתי ממש. התחלתי להרגיש שאני לא חיה בשביל התלוש משכורת, שהוא צריך לשרת אותי, ולא אני אותו. המרדף להרוויח יותר, מה הוא נותן אם את לא באמת חיה?".

"בקורונה היה לי זמן לעצור ולחשוב ולהבין שאני רוצה עבודה עם משמעות, לא משהו שרק יעשה את העשירים עשירים יותר"

קורין ולדמן פז, בת 37 מתל אביב, נשואה + 2

בעבר: אנליסטית בבנקים
כיום: בעלת העסק Noovi לבובות ומוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות

"למדתי כלכלה ומנהל עסקים, וכשסיימתי את התואר הלכתי עם העדר וחיפשתי עבודה טובה עם קביעות. עבדתי שנים כאנליסטית בחטיבה העסקית של בנק לאומי ואחר כך בבנק הבינלאומי — עבודה מאוד ריאלית, המון אקסלים, ניתוחים, ביצועי חברות. ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי חוזרת הביתה בסוף היום, כשאפילו לא בא לי לדבר על זה, אין מה לספר, כי זה פשוט חסר משמעות. מה שהכי אהבתי בעבודה היה הדרך אליה, שעברה בדוכנים והצבעים של שוק לוינסקי.

"לפני שנה בערך נשברתי סופית והתפטרתי מהבנק. בהתחלה עוד לא ידעתי מה אעשה. חשבתי שאמצא עבודה שבה לא אתרחק לגמרי מהכלכלה, אולי בעמותה. מה שהיה לי ברור הוא שאני לא רוצה משרה מלאה, אלא משרה שבה אוכל גם לעשות דברים משלי, שתאפשר לי זמן בבית, להוציא את הילדה מהגן, לנשום רגע בבוקר לפני שמתחילים את הכל, אולי אפילו לעשות שיעור יוגה".

איך מצאת את הכיוון שלבסוף הלכת אליו?

"לפני כשנה וחצי ילדתי את בני הצעיר. וחברתי דנה עברון, שתמיד עסקה בעיצוב, הכינה לנו במתנה מארז שכלל סבונים טבעיים, בובות, שמיכי ונשכנים — שכולו היה בעבודת יד שלה. זה הדליק אותי ממש, והיא ראתה כמה התלהבתי, אז אחרי כמה חודשים, כשכבר הייתי עמוק בחיפוש עבודה, דנה שלחה לי הודעה יום אחד והציעה שנשתף פעולה ונקים עסק: דנה תעצב ותייצר מוצרים לתינוקות מחומרי גלם טבעיים ללא פלסטיק, ואני אהיה אחראית לבניית האתר והשיווק הדיגיטלי. ופשוט הלכנו על זה".

איך הקורונה הביאה לשינוי הזה?

"התהליך התחיל אצלי עוד קודם לכן — לפני ארבע שנים, כשחליתי בסרטן השד, הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו עם משמעות, ולא משהו שרק יעשה את העשירים עשירים יותר. אבל במשך כל הטיפולים הכימותרפיים הייתי עסוקה בעיקר בלעבוד ולשדר לכולם ולעצמי שהכל כרגיל, כך שלא היה לי רגע לעבד ולעכל את מה שקרה. ואז הגיעה הקורונה ומאוד חיזקה את התחושות שנבטו אז ואת הצורך במשמעות. הייתי המון בבית ופחות עבדתי, בעיקר בהתחלה כשאפילו לא היתה האפשרות לעבוד מרחוק בגלל ענייני אבטחה של הבנקים. הבת הגדולה שלי היתה בגן חובה, וממש נהניתי מהזמן איתה, ובעיקר מזה שלא רצתי ממקום למקום".

כיום את עובדת פחות מפעם?

"העסק תופס את רוב שעות היום שלי, ועדיין מרגיש פחות עבודה, כי יש גמישות. גם אם אני אלך לעשות יוגה בבוקר, הכל יהיה בסדר. אין תשע עד חמש, ויש פחות רגעים של 'אוף, שלחו לי מייל'".

ההכנסה שלך נפגעה?

"הקמת עסק מחייבת התפשרות כלכלית. אני לא יכולה להרשות לעצמי דברים שהרשיתי לעצמי כשעבדתי במשרה מלאה, אבל אני ובן הזוג שלי החלטנו שזה משהו ששווה להשקיע בו כרגע, בתקווה שבעתיד הוא יתפתח למשהו שאפשר להתפרנס ממנו. מבחינתי אני נמצאת במקום שהוא כל כך הרבה יותר בריא לנפש, כך שזה שווה לי את זה".

"אני לא בן 20 ואין לי עוד 80 שנה לחיות. אז החלטתי לעבוד ביותר ניחותא"

תמיר פרבר, בן 55 מתל אביב, גרוש + 2

בעבר: מנהל סטודיו לעיצוב אריזות בשטראוס
כיום: איש קריאייטיב עצמאי

"עבדתי שנים רבות כאיש קריאייטיב שכיר בתחום הפרסום, ובתפקיד האחרון שלי כמנהל סטודיו עיצוב בשטראוס הרגשתי שאין לי באמת מקום לקריאייטיב כמו שאני אוהב, ושאני לא מצליח לנהל את הזמן שלי ולהיות בספייס שלי. אז בתקופת הסגרים החלטתי לעזוב את החברה ולהפוך לעצמאי. נשארתי באותו תחום, אני עושה אותו דבר, אבל ביותר ניחותא. אני עובד הרבה פחות שעות ביום".

מה בקורונה היה הטריגר לזה?

"היה לי הרבה זמן לשבת בבית ולחשוב. העבודה מהבית בזום שברה לי את התבנית המוכרת של מקום עבודה, ופינתה לי הרבה מרחב לחשוב, פשוט כי הייתי פחות עם אנשים, פחות באינטראקציות, נטו מול עצמי והזמן שלי. וזה הציף את מה שהיה לי לא טוב בעבודה שלי.

"הקורונה שינתה את כל התפיסה שלי לגבי העבודה כשכיר, עשתה לי סדר בראש לגבי מה שאני באמת רוצה — המון כסף, המון זמן פנוי, או את הביניים. גיליתי שטוב לי עם יותר זמן פנוי. שטוב לי ללכת לים, למשל. שאני צריך את השקט הזה לעצמי, שאפשר לחיות את החיים בלי להיות עכבר תאגידי".

איך נראה היומיום שלך עכשיו?

"היום אני אדון לזמן שלי. אני לא צריך לנהל אנשים, רק להפעיל את הראש וליהנות. אני קובע איזה פרויקט אני אקח לפי רמת העניין האישי והשעות שזה יגבה ממני, ובהחלט יש לי יותר זמן פנוי. אם סיימתי פרויקט בשתיים בצהריים, אני יכול לעשות הפסקה לספורט ואחר כך להמשיך מתי שאני רוצה. אני יכול לשבץ עבודה ללקוח בעשר בבוקר או בשבע בערב. לעבוד על פרויקט מהבית או מבית קפה. אני עושה מה שאני רוצה. ועכשיו זה הזמן לזה כי אני לא בן 20, ואין לי עוד 80 שנה לחיות — אני רוצה ליהנות מכל רגע".

הפרנסה שלך נפגעה מהשינוי?

"חשבתי שאני הולך לשלם על זה מחיר כלכלי, אבל בפועל אני בכלל לא מרוויח פחות. יש מאחוריי הרבה שנים במקצוע, כך שבניתי לי שם ויש לי לקוחות, אז אני לא סובל כלכלית".

"פעם החיים היו נגמרים כשהייתי מגיע לעבודה. עכשיו אני מביא את החיים לעבודה ולהפך"

גיא ברוך, בן 32 מיפו, בזוגיות

בעבר: מנהל דיגיטל וקשרי זכיינים בחברת מזון
כיום: איש תוכן דיגיטלי, מדריך יוגה ומשווק ערסלי יוגה

"לפני הקורונה עבדתי כמנהל בחברת תוספי התזונה Juice Plus. זו חברה מדהימה ובכל זאת הייתי מסתובב במשרדים כמו חיה בכלוב, ומבזבז כל יום שעתיים בפקקים. הרגשתי כמו הציור של הקוף שעובר אבולוציה, רק הפוך — ראיתי את עצמי שם רק הולך ומתכופף. ידעתי שגם לא משנה כמה אני אתקדם וכמה אעבוד קשה, בסוף־בסוף שום דבר מזה לא יהיה שלי. זה הכל של החברה.

"ואז, קצת לפני הקורונה, נסעתי עם בת זוגי לחודש בהודו, וכמו שיש הטיה למי שבהיריון, שפתאום היא רואה סביבה כל היום נשים בהיריון, ככה אני התחלתי לראות שם המון עצמאים. זה נתן לי את הפוש לעזוב את העבודה ולצאת לעצמאות".

מה עברת לעשות?

"בהתחלה עשיתי כפרילאנס פחות או יותר את אותם הדברים שעשיתי כשכיר: כתבתי תוכן, ניהלתי דפי פייסבוק, הקמתי דפי נחיתה וכו'. באותה התקופה נכנסתי חזק לתרגולי יוגה ועמידות ידיים, ועניין אותי לשלב את זה בעבודה שלי. אז נהפכתי למדריך יוגה ערסלים ומשווק של ערסלי היוגה של סולם יעקב. במקביל אני גם משווק עצמאית את התוספים של ג'וס פלוס".

איך הקורונה השפיעה על העיסוק שלך?

"היא היתה זרז למהפכה תודעתית: כולם פתאום נעשו מודעים יותר לבריאות, תזונה נכונה, חשיבות התנועה. הביקוש לאימונים בבית עלה, בין היתר כי לא היו חדרי כושר, ובהתחלת הסגרים אפילו לא היה אפשר לרוץ. נהיה יותר קל גם לבנות קהילות ולהגיע לאנשים חדשים כי פתאום כולם גילו מה זה זום, שפתח עוד ערוץ תקשורת בין אנשים שלרוב היו לבד בקליניקה, לבין האנשים בבית".

כמה שעות אתה עובד ביום?

"אני לא תמיד מרגיש שאני עובד, זה העניין. בדרך כלל אצל עצמאים, ככל שהעסק שלהם מתפתח כך הם יותר בסטרס וקו הבריאות יורד, אבל אצלי, ככל שאני יותר בריא כך גם העסק שלי יותר טוב. המטרה שלי מלכתחילה לא היתה לבנות חברה ולהיות בסוף מנכ"ל או בעלים כי זה רק היה מוסיף לי עוד משהו לברוח ממנו".

אז מה המטרה?

"לעשות את הדברים שאני באמת נהנה מהם, שמאפשרים לי להוציא מעצמי את הילד הפנימי שבי, לעשות משהו מתוך שליחות אבל גם שאהיה מסוגל לחייך תוך כדי. אנשים רואים שאני נהנה ממה שאני עושה וזה מידבק. היום אני יכול להגיד שיש לי משהו שהוא שלי, וזה נותן לי יותר כוח ומשמעות. פעם החיים היו נגמרים כשהייתי מגיע לעבודה. עכשיו אני מרגיש שלם יותר — אני מביא את החיים לעבודה ולהפך. אני של העבודה זה האני של האחר כך".

זה פגע לך בהכנסה?

"היו חודשים יותר טובים, וכאלה פחות טובים, אבל אחרי חודשיים־שלושה הצלחתי להגיע למשכורת שעשיתי כשכיר, ואז התחלתי לשחרר דברים שפחות נהניתי מהם, פחות קניתי שטויות, חסכתי איפה שצריך, ומשם זה התחיל להתאזן. זה לא שהיום אני עושה מיליונים, אבל אני יודע שהפוטנציאל הוא הרבה יותר ממה שהייתי עושה כשכיר".