ביום ראשון האחרון, אחרי חודשים של תסיסה, הושמעה תרועת הקרב. המטרה הראשונה שסומנה היתה מקדונלד'ס, ענקית המזון המהיר. "כדי לנצח במשחק צריך רק קלף אחד, ומקדונלד'ס היא הקלף הזה", כתב אחד מגולשי הרשת החברתית רדיט. "סרבו לעבוד במקדונלד'ס עד שהם יציעו שכר של 25 דולר לשעה כסטנדרט. אם אתם עובדים במקדונלד'ס, מצאו עבודה אחרת; דרשו 25 דולר מהבוס; עזבו ללא הודעה מוקדמת בשעות העומס וקחו את הקולגות איתכם. אם אתם לא עובדים שם, הגישו מועמדות, התקבלו ואז צאו באמצע משמרת. גרמו לכאוס. אם נוודא שלא יהיה להם אפילו זוג ידיים אחד, הם ייאלצו להיכנע לדרישות או לאבד את הביזנס. אנחנו צריכים להפיל חברה אחת, והשאר ייאלצו ללכת בעקבותיה".

קריאות לפעולה ברשתות חברתיות הן עניין שבשגרה, אבל אסור לזלזל ברדיט, האתר השביעי בהיקף התנועה שבו בארצות הברית (לשם השוואה, פייסבוק במקום החמישי, טוויטר במקום 27). רדיט כבר הוכיחה השנה שהקהל העצום שלה להוט לפעולה, כשהחברים באחת הקהילות שלה, WallStreetBets, תדלקו התנפלות על מניות עם פוזיציות שורט כבדות והורידו את קרנות הגידור על ברכיהן. לכן כשהפוסט נגד מקדונלד'ס גרף 32 אלף הצבעות אוהדות ב־20 שעות, ופוסט דומה שקרא לחרם לקוחות על הרשת גרף 62 אלף לייקים, למקדונלד'ס היתה סיבה טובה לדאגה.

"עזבו ללא הודעה מוקדמת בשעות העומס וקחו את הקולגות איתכם. גרמו לכאוס. אם לא יהיה להם אפילו זוג ידיים אחד, הם ייאלצו להיכנע לדרישות או לאבד את הביזנס. אנחנו צריכים להפיל חברה אחת, והשאר ייאלצו ללכת בעקבותיה", קרא השבוע פוסט ברשת שביקש לחולל מרד עובדים במקדונלד'ס

התמיכה המסיבית הזו אינה מקרית. הפוסטים המדוברים פורסמו ב־AntiWork, הקהילה הצומחת ביותר ברדיט, שיש בה כבר כ־1.1 מיליון חברים, ושמונה חדשים מצטרפים בכל דקה, נכון ליום שני. AntiWork, שכותרתה היא "אבטלה לכולם, לא רק לעשירים", מוקדשת להחלפת דעות ורשמים על הדרכים להתפרנס מחוץ לשוק העבודה. במחקר שפרסם בשבוע שעבר, בנק ההשקעות גולדמן סאקס ציין כי AntiWork היא קבוצה פעילה יותר מ־WallStreetBets, הגדולה ממנה פי כמה, והעריך כי הקבוצה מייצגת זרם המהווה "סיכון לטווח ארוך" להשתתפות בכוח העבודה. על פי נתוני משרד העבודה האמריקאי, ההשתתפות בכוח העבודה עמדה באוקטובר על פחות מ־62%, ומשקפת מגמת ירידה שנמשכת כבר מאפריל 2000, אז עמדה על 67%.

הצמיחה המהירה של AntiWork משקפת משהו עמוק ברוח שמפעמת כרגע באמריקה: עוד ועוד אנשים מואסים בשכר הלא מספק, בנורמות העסקה נצלניות ובתפיסה שהג'וב שלך הוא מרכז החיים שלך, ובוחרים להתנתק משוק העבודה. לתופעה הזו כבר יש שם: The Great Resignation, "ההתפטרות הגדולה".

הנתונים הם לא פחות ממדהימים: על פי משרד העבודה האמריקאי, מספר המתפטרים בארצות הברית הגיע בספטמבר לשיא של 4.4 מיליון בני אדם (כ־3% מסך המועסקים) — עלייה של יותר ממיליון לעומת החודש המקביל אשתקד. זה היה החודש השלישי ברציפות שבו מספר המתפטרים שבר שיא. והם באים מכל הענפים, אבל בעיקר מהקמעונאות והשירותים.

במקביל, מספר המשרות הפנויות הוא 10.4 מיליון, כשמספר דורשי העבודה היה 7.7 מיליון. אמריקה משוועת לידיים עובדות, אבל העובדים מעדיפים לשבת בחיבוק ידיים.

לינקדאין, הרשת החברתית שמתמקדת בקריירה, דיווחה לאחרונה כי חיפושים הקשורים לפרישה זינקו ב־20% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, ועמם זינקה הפופולריות של האשטגים כגון "תשישות בעבודה" או "ההתפטרות הגדולה". במקביל, גוגל דיווחה כי חיפושים כיצד לשלוח הודעת התפטרות זינקו בארצות הברית ב־3,500% בתוך שלושה חודשים.

רוב האמריקאים עדיין יירתעו למשמע המילה "סוציאליזם", אבל דעת הקהל מושכת לכיוונים מפתיעים. סקר של מכון גאלופ שפורסם בספטמבר מצא כי כ־68% מהאזרחים רואים בחיוב איגודים מקצועיים, השיעור הגבוה ביותר מאז 1965. בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, התמיכה באיגודים מגיעה לכדי 90%, אבל אפילו אצל הרפובליקנים היא עומדת כעת על 47%, נתון שנשמע דמיוני עד לאחרונה. שיעור העובדים המאוגדים בארצות הברית הוא עדיין רק 9%, לעומת כרבע מהעובדים בישראל, אבל בשטח מופיעות יותר ויותר יוזמות התאגדות — אפילו באמזון, אחת המעסיקות הגדולות באמריקה (כ־950 אלף בני אדם) ומי שיחסה לעובדים הוביל לביקורות קשות, ובסטארבקס (כ־350 אלף עובדים). שתי ההתארגנויות האלה, אגב, החלו במדינת ניו יורק, שמסתמנת כמוקד של אקטיביזם לשינוי תרבות העבודה האמריקאית.

אבל גם העובדים שאינם מאוגדים מתגייסים לאחרונה למאבק על תנאי העסקתם: באוקטובר התמודדה ארצות הברית עם גל שביתות שכלל עשרות אלפי עובדים, הגדולה שבהן היתה של עשרת אלפים העובדים של ג'ון דיר. חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, סמן שמאלי במפלגה הדמוקרטית (ובעצמה נציגה מניו יורק), הביעה תמיכה בגל הזה, שאותו כינתה Striketober — "שביתוקטובר", בתרגום חופשי מאוד.

וכאמור, המלחמה הזו מתנהלת לא רק במישור המעשי, אלא גם בשיח הרעיוני שמאחוריו. רדיט היא רק חזית אחת: הרשתות החברתיות כולן, מטוויטר עד טיקטוֹק, מוצפות בדיווחים על עובדים שהתייצבו באומץ מול בוסים מתעללים והתפטרו. אחת מאלה, אגב, היא מנהלת מוצר בטיקטוק, שהעלתה ליוטיוב סרטון ויראלי שבו היא מפרטת מדוע התפטרה.

זה קורה לא רק בארצות הברית. סקר שנעשה עבור מיקרוסופט בקרב יותר מ־30 אלף עובדים ב־31 מדינות ובשלל ענפים העלה כי 41% מהם שוקלים להתפטר. סקר של חברת כוח האדם פרסוניו העלה כי 38% מהעובדים בבריטניה ובאירלנד מתכננים להחליף מקום עבודה בשנה הקרובה. בהתאם, גם בבריטניה מספר המשרות הפנויות שובר שיאים, ובשבוע שעבר היה 2.7 מיליון. בגרמניה, יותר משליש מהחברות דיווחו על מחסור בעובדים מיומנים. אפילו בווייטנאם, יצרנית הביגוד וההנעלה הגדולה בעולם אחרי סין, כ־1.3 מיליון עובדים במטרופולין הו צ'י מין סיטי נטשו את המפעלים וחזרו לכפרים שלהם בתוך שלושה חודשים.

למה זה קורה דווקא עכשיו? הקונצנזוס בקרב הפרשנים הוא שאת הטריגר סיפקה הקורונה: רשתות הביטחון הסוציאליות שסופקו בזמן המגפה, כולל דמי אבטלה, הקפאת שכר דירה ואפילו מחיקת חובות סטודנטים, אפשרו לאנשים רבים לבחון מחדש את העבודה שלהם ואת המקום שהיא תופסת בעולמם. לחצי הקורונה גם דחפו חברות לפטר מיליוני עובדים, בהם כאלה שהקדישו למקום העבודה שלהם עמל של שנים. רבים מהעובדים האלה צפו במעסיקיהם לשעבר ממשיכים לצבור הון, כשמדד S&P500 זינק ב־26% ב־12 החודשים האחרונים. לא פלא שהם חשים נבגדים, ומסרבים להמשיך לעבוד בתנאים הישנים.

אלא שנדמה ש"ההתפטרות הגדולה" היא ביטוי לזרם עמוק יותר, ובעיקר כעוס יותר. בעשורים האחרונים ארצות הברית צוללת לתוך פער מעמדות הולך ומתרחב, ומיליוני אמריקאים מגלים שהם נבלעים בתוך הפער הזה, כששכרם הולך ונשחק. אלו צפו בעיניים כלות כיצד המיליארדרים באמריקה הוסיפו להונם המצרפי 2.1 טריליון דולר בין מרץ 2020 לאוקטובר 2021, על פי נתוני המוסד למחקרי מדיניות (IPS), גוף מחקר המזוהה עם השמאל האמריקאי.

אפשר, כמובן, להציג את המתפטרים כבטלנים; זה בדיוק מה שעושים רבים מדור הבייבי־בומרז, השולט בכלכלה האמריקאית, שמתייחסים אל צאצאיהם בני דור המילניאלס כאל חבורת מפונקים. אבל אלה לא רק הצעירים. על פי מחקר שהתפרסם בספטמבר ב"הרווארד ביזנס ריוויו", הצמיחה הגדולה ביותר בשיעורי ההתפטרות בארצות הברית נרשמה דווקא בגילים 45–30 (20% בשנתיים האחרונות), ובעיקר בענפי הטכנולוגיה והבריאות. אלה אנשים באמצע הקריירה שלהם, בתחומים תובעניים תמיד, שבימי המגפה השחיקה בהם הגיעה לשיא.

עד כמה חמורה השחיקה הזו? מחקר שפורסם אשתקד בכתב העת המדעי "Nature Human Behaviour" העלה כי 80% מהעובדים בארצות הברית חווים "עוני זמן" — מחסור מובהק בזמן "פרטי", הנדרש לרווחתם ולמשימות החיים שלהם. בשלל מחקרים נמצא קשר בין "עוני זמן" למצוקה נפשית ופיזית ולפגיעה בפרודוקטיביות. השחיקה נובעת כמובן מהיקף שעות העבודה — סקר של גאלופ מאוגוסט 2019 מצא שכ־42% מהאמריקאים עבדו יותר מ־45 שעות בשבוע, מתוכם כשליש עבדו יותר מ־60 שעות. אבל היא גם תוצאה של היחס של המעסיקים, התנאים, התרבות הארגונית הרעילה — נימוקים להתפטרות שמוזכרים דרך קבע במחקרים, לצד ערעור האיזון בין חיי העבודה לחיי הבית.

בעולם עבודה כזה, כשצעירים מגלים שהשכלתם ונכונותם לעבוד כבר אינן יכולות לספק רמת חיים דומה לזו של הוריהם, ושהם נותרים מאחור בעוד הכלכלה דוהרת, אין פלא שהם בוחרים לשבור את הכלים ולצאת מהמשחק. למה שתתמודדי עם התעמרות של בוסים, פוליטיקה ארגונית ולחצים שפוגעים בבריאות, למה שתשתעבד למשרה שמותירה לך שעתיים־שלוש ביום לעצמך ולמשפחתך, אם בסופו של דבר אתם נשארים במקום? העבודה פשוט לא שווה את זה.

במקום להתפרנס ממשרה מסודרת, העובדים האבודים מסתפקים בהשארת הראש מעל המים. חלק מהם נוגסים בחסכונותיהם, בעודם מחכים לשינוי שיבשר על נורמות העסקה חדשות והוגנות יותר. חלק מאמצים את ה"גיג אקונומי", כלכלת החלטורה, שמאפשרת להם להתפרנס מאספקת שירותים באמצעות אתרים כמו אובר או וולט. אחרים מצאו מקור הכנסה בשוקי המניות, והם סוחרים באמצעות פלטפורמות חינמיות כמו רובינהוד, כפי שעושים למשל רבים מחברי קהילת WallStreetBets ברדיט שהוזכרו קודם. ושוק המניות הגואה נוסך בסוחרים הטריים ביטחון מסוכן ביכולתם להמשיך להתפרנס בדרך זו.

כולם, כך נראה, בוחרים לחתוך בהוצאות שלהם. על רקע זה בולטת הפופולריות הגואה והולכת של תפיסות כגון FIRE (ראשי תיבות של Financial Independence, Retire Early), שחסידיה דוגלים בחיסכון אגרסיבי שמתועל להשקעות ולנכסים שאמורים לספק הכנסה פסיבית שתאפשר פרישה מוקדמת.

כ־3% מהעובדים בארצות הברית, 4.4 מיליון בני אדם, התפטרו בספטמבר. מספר החיפושים בגוגל שעוסקים באיך לשלוח הודעת התפטרות זינק ב־3,500% בשלושה חודשים. במקביל, יש באמריקה 10 מיליון משרות פנויות. המעסיקים משוועים לידיים עובדות, אבל העובדים מעדיפים לשבת בחיבוק ידיים

השאלה הגדולה היא לאן כל זה הולך. אפשרות אחת היא שמדובר בלא יותר מאדווה: הכסף הגדול יכופף את הקהל הרחב, והעובדים ייאלצו לשוב למשחק — בעיקר אלה שמתפרנסים ממשחק במניות, שהשאננות שלהם עלולה להתפוגג בן רגע. האפשרות הזו תשמח מאוד את המעסיקים הגדולים, ולפיכך אין פלא שאלה מקפידים לשדר כעת שאננות (שקטה, כי איש אינו רוצה לעורר את זעם העובדים).

אבל נראה שאפשרות סבירה לא פחות היא ש"ההתפטרות הגדולה" מבשרת על שינוי מהותי ביחסי הכוחות בין העובדים למעסיקים באמריקה, שינוי שיחלחל גם לתרבות העבודה. הטכנולוגיה מאפשרת לעוד ועוד אנשים לעבוד מהבית, והם נדרשים לחשוב מחדש על האיזון בין חיים פרטיים לעבודה, לבחור באופן אקטיבי את היקפי הזמן שהם מקדישים לג'וב שלהם, ולהתחיל להציב למעסיקים גבולות נוקשים יותר.

והמעסיקים נאלצים להתיישר. כרגע, אמריקה נערכת לעונת החגים, ולשיאי הקניות שלה, והקמעונאיות הגדולות מבינות שהמחסור בעובדים עלול לפגוע ברווחים. אז הן מחלקות צ'ופרים כדי לשכנע את העובדים לחזור אליהן. ההטבות המפתות ביותר, למשל מימון שכר לימוד, מיועדות בעיקר לכוח אדם איכותי שיועסק לטווח ארוך — אבל אפילו עובדים זמניים מקבלים כעת הצעות שלא נראו בעבר. וולמארט, שמעסיקה 1.6 מיליון אמריקאים, העלתה בספטמבר את השכר ההתחלתי של עובדיה מ־11 ל־12 דולר לשעה, ובחלק מהמקרים אף ל־17 דולר לשעה. גם טארגט ובסט־ביי, שמעסיקות 350 אלף ו־100 אלף עובדים, בהתאמה, העלו שכר. אמזון מציעה בחלק ממחסניה "בונוס הצטרפות" של 3,000 דולר לעובדים חדשים. מייסי'ז מחלקת 500 דולר ב"חבר מביא חבר", לעובדים ותיקים שיצרפו חדשים. מומחים מעריכים שהמגמה תתרחב לענפים נוספים ולעוד ועוד מעסיקים שיגדילו את השכר וישפרו את התנאים, כי בסופו של דבר זה משתלם להם יותר מגיוס והכשרה של עובדים לעתים תכופות מאוד.

האפשרות המרתקת ביותר היא זו שתיטיב גם עם הכלכלה האמריקאית וגם עם העובדים — היחלשות של התאגידים הגדולים והתחזקות של עסקים קטנים שמשקפים רוח יזמית. סימנים ראשונים לכך ניכרים כבר כעת: ביולי הוגשו בארצות הברית יותר מ־550 אלף בקשות לרישום עסקים חדשים, שיא של כל הזמנים מאז החל המעקב אחרי הנתון הזה, ביולי 2004. המגמה הזו, יחד עם "ההתפטרות הגדולה", יכולה לבשר על רגע היסטורי בכלכלה האמריקאית.