להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
שבת זוגו של אלעד כליף התחילה לדבר איתו על חופשת קיץ בחו"ל עם שני ילדיהם, זה היה בעיצומה של אופוריית החיסונים ואשליית הניצחון על המגפה. רק לפני שלושה חודשים, נצח במונחי קורונה. אבל כליף לא היה אז באופוריה. כל הזמן ניקרה לו בראש מילה אחת: אמסטרדם. כבר פעמיים הם היו אמורים לטוס לאמסטרדם, ופעמיים הנסיעה בוטלה בגלל המגפה. "אמרתי לה שאנחנו עוד לא יודעים מה יהיה בקיץ, ושאנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב באותו סיפור", הוא נזכר. הוא הצליח להוריד אותה מחופשה בחו"ל, אבל הסכים להזמין חופשה בארץ לסוף אוגוסט.
ואז הגיע וריאנט דלתא, וכליף מצא את עצמו במלחמה להצליח הפעם לצאת לחופשה. הדרך: מזעור סיכונים. כליף (41), מרמת גן, איש ארגון בטרם לבטיחות ילדים, ובת זוגו החליטו לא לשלוח את בנם בן ה־7 לקייטנות שאליהן הוא רשום. "מעבר לחשש הרפואי כמובן, כי יש לנו קרובות משפחה בקבוצות סיכון, המחשבה היתה פרקטית", הוא מסביר. "ראינו אנשים סביבנו נכנסים לבידודים ממש רגע לפני טיסות, והבנו שמספיק שאיתמר ייחשף לחולה מאומת בדיוק כשנרצה לנסוע, וזהו, נהיה מושבתים לשבוע וחצי. ואנחנו לא לבד, עוד הורים עשו את זה, אז אנחנו בקייטנת הורים עם עוד כמה ילדים מהכיתה, והולכים לפעילויות שהעירייה מארגנת בחוץ — הקרנות סרטים, פעילויות מים וכו'". במקביל, הוא מציין, הם נמנעים באופן כללי מלשלוח את הילדים לפעילויות במקום סגור, גם מחשש להדבקה וגם כדי להגדיל את הסיכוי שייצאו לחופשה.
בעבר, כשתכננו חופשה ידענו שרוב הסיכויים שנצא אליה. רק אירוע קשה ובלתי צפוי — חלילה מוות במשפחה או מחלה קשה שמתגלה במפתיע — ימנע מאיתנו לממש אותה. אבל זה היה פעם, לפני שנה וחצי. היום נראה שהמצב הפוך, שרוב הסיכויים שלא נצא אליה, כי מישהו מבני המשפחה ייכנס לבידוד או חלילה יחלה, או שההגבלות הכלליות ישתנו. הקורונה היתה תרגול עמוק באי־ודאות, אבל חשבנו שזה אי־ודאות זמנית, ופשוט לא תכננו כלום. ואז התחלנו לחזור לשגרה, וחזרנו לתכנן. הקיץ הנוכחי מדגים היטב שהאי־ודאות היא הקבוע החדש, ושהסבירות שהתוכניות שלנו ייצאו לפועל — אפילו אם זה סתם הזמנה למסעדה או כרטיסים להופעה, לא רק חופשה בארץ או בחו"ל — נמוכה בהרבה מכפי שהכרנו כל ימי חיינו. אם בעבר הסיכוי שתוכנית שלנו תתממש היה, בהערכה גסה, גבוה מ־90%, כיום נראה שהוא מסתכם אולי ב־20%, בטח אם יש לכם ילדים במסגרות. אנחנו הדור שלמד לסמן מה הוא רוצה ולצאת להשיג את זה, לתכנן ולכבוש ולעשות ולנפוש ולתעד הכל. ופתאום סימן שאלה תמידי מרחף מעל כל תוכנית. וזה שינוי שקשה להפנים.
מזעור הסיכונים של כליף הוא אסטרטגיה נפוצה להגדלת רמת הוודאות, או לפחות לחיזוק אשליית השליטה. "תמיד יש את התחושה שהתוכנית יכולה לקרוס אבל אני מרגיש שאנחנו בשליטה", הוא אומר, ויודע שזוהי שליטה חלקית למדי. "ההבדל הוא כמו בין לעלות על הכביש ולהיות מודע, במידה מסוימת, לזה שיש סיכוי סטטיסטי לתאונה — לבין להיכנס לרכב כשאתה שתוי. מבחינתנו, להיכנס לקייטנה עם עוד 20 ילדים כרגע, כשאנחנו יודעים שהקורונה משתוללת במיוחד בקרב ילדים, זה ממש לשחק עם המזל שלנו".
ר' ממרכז הארץ העדיפה לא להיכנס לרכב מלכתחילה: את בנה בן ה־3 הוציאה מהמסגרת החינוכית בפברואר, עם תחילת הסגר השלישי, כדי לייצר אצלו יותר תחושה של יציבות ולהימנע ממה שהיא מגדירה "כן גן לא גן". מעבר לכך, "היינו אמורים לנסוע לאילת ביוני וביטלתי כי קלטתי מה קורה שם", היא אומרת ומתייחסת לתחושה שבעיר הנופש יש ריבוי התקהלויות וצפיפות. אם תטוס, זה יהיה בהתראה קצרה, לקנות ולעלות על מטוס, כדי להקטין מאוד את פרק הזמן שבו דברים עלולים להשתבש.
ביטול חופשות מסתמן כספורט הלאומי של הקיץ. השינוי ברשימת המדינות האדומות והרחבת כללי הבידוד הובילו לא מעט אנשים לביטול טיסות שהוזמנו מראש, ברגע של אופטימיות. אחרים שעדיין מחזיקים בהזמנות לחופשות בחו"ל או בארץ נוקטים את הגישה הלאומית של "יהיה בסדר": מכחישים את זה שמשהו יכול להשתבש, ומקווים לטוב. כל אחד והאי־ודאות שלו.
ורבים מאיתנו עוברים את זה עכשיו, תוהים מה נכון לעשות. האם ביטול קייטנות בשם קידוש החופשה הוא מחיר סביר? האם טעינת המצברים מצדיקה את הבידודים? עברתי את זה בעצמי: בימים אלה, ממעמקי בידוד עם שני זאטוטים, אחת מהם נחשפה לחולה מאומת בשבוע שעבר, אני מבינה שמבחינתי זה היה נכון לא לתכנן בכלל חופשה הקיץ. נראה לי לא נכון לחייב אותם בבידוד. אבל כעת נכפה עליהם העונש הזה בלי ליהנות מהכיף שבמשוואה — ביקור אצל בנות הדוד בשבדיה. ובמצב הזה, אני נאלצת להודות: אולי כל הסיפור פה לא היה חשש הבידודים שלהם, אלא חוסר היכולת שלי להכיל את האכזבה הפוטנציאלית־בסבירות־גבוהה שבביטול נסיעה שכולנו מצפים לה, אחרי שנה וחצי. מתברר שאצלי עמוק בפנים, הימנעות היא האסטרטגיה המובילה.
ד"ר מירב רוט: "הולך ומתחוור לנו שאין איזו עסקה או נוסחה שאחריה הכל חוזר לשליטתנו. יש משהו עכשיו שמפגיש אותנו עם אמת קיומית עמוקה מאוד - שהקיום לא בשליטה שלנו"
"תולדות המין האנושי הן תולדות הניסיון המסודר להקטין את האי־ודאות כדי להגדיל את השגשוג", מצהיר פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר וחוקר מוח מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. "התכלית של כל בעלי החיים שיש להם מערכת עצבים היא להקטין את האי־ודאות, לשלוט במשאבי הקשב כדי לדעת איך לתכנן — כלומר לבעלי חיים יש מוח כדי להגדיל את הסיכוי שלהם לשרוד ולהתרבות, ולשם כך המוח צריך להיות טוב בלחזות מה הולך לקרות ולכוון את הפעולות בהתאם. זה העסק העיקרי של המוח, בכל הרמות. אבל בשנה האחרונה המתאם בין המודל שבו אנחנו משייטים לבין המציאות שבחוץ לא מספיק טוב, והתוצאה היא שאנחנו מתנגשים בקירות".
בעצם, יש כאן איזו רגרסיה היסטורית קשה: אם כל ההתפתחות מכוונת להקטין את האי־ודאות, והקידמה מאפשרת את זה ברמות שצומחות במהירות, עכשיו אנחנו נזרקים אחורה, מרגישים קרובים יותר לבני אדם שחיו לפני אלפי שנים או עשרות שנים וחיו ברמות גבוהות בהרבה של אי־ודאות: עזבו את זה שהם בכלל לא תכננו חופשה; הם לא ידעו מה יאכלו בערב, החקלאי לא ידע אם מבול לא יהרוס את היבול וישאיר אותו רעב לשנה, אשה לא ידעה אם היא או תינוקה ישרדו בלידה, אם בני המשפחה יעמדו בקלקול קיבה. אבל כולם תמיד עשו מה שיכלו כדי להתמודד עם האי־ודאות (המצאת האלוהים, למשל) ולהגדיל את הוודאות.
"אני חושב שזה התחיל כבר במהפכה החקלאית — ההפיכה מציידים־לקטים לחקלאים היתה אקט מסיבי של הקטנת האי־ודאות, כי פתאום כבר לא היינו צריכים לחפש את התבואות, ידענו איפה הן יצמחו וידענו גם באיזו עונה הן יצמחו, כי אנחנו זרענו אותן", אומר יובל.
אם במשך רוב ההיסטוריה בני האדם חיו עם פחות ודאות משלנו יש בחיינו, למה העלייה הנוכחית באי־ודאות מערערת אותנו כל כך?
"כי הטריגר הגדול ביותר של מערכת הפחד שלנו הוא הלא ידוע. המקום שבו מערכת העצבים שלנו אומרת לנו: 'המודל שהיה לנו לא טוב, הוא כרגע בחוסר הלימה עם המציאות, לא יודעים לנבא אותה בצורה טובה' — הוא לרוב מקום מפחיד".
הפסיכולוג הקליני רועי סמנה מכנה זאת "סדק בסיסי בהוויה", ומספר שבימים אלה הסדק הזה ממלא את הקליניקות. "אני והעמיתים שלי מקבלים המון פניות, אנחנו באמת מוצפים כרגע", הוא אומר, "הדבר המעניין הוא שבדרך כלל המטופלים לא מגיעים סביב חרדות קורונה או אמירה כגון 'יש לי קושי עם אי־ודאות', זה לא בהכרח דברים שקשורים באופן ישיר במצב. אבל בעיניי המכה השנייה הזאת, הגל הנוכחי של האי־ודאות, אחרי שהרגשנו שכבר יצאנו מזה ופתאום שוב קיבלנו על הראש — ערערה את האשליה שלנו שאנחנו יודעים איפה נהיה מחר, או שהעולם יישאר במקום מחר, ויצרה איזה סדק בסיסי בהוויה, שכל השדים יוצאים דרכו".
במילים אחרות, זה לא רק השאלה אם חופשה תצא לפועל, או אם נוכל ללכת להופעה. הדוגמאות הפרוזאיות האלה הן ביטוי למשבר עמוק בהרבה שאנחנו עוברים כרגע, לפי סמנה.
מה השדים שיוצאים? במה זה מתבטא?
"בכל מיני שאלות קיומיות לגבי הקריירה שלנו, הזוגיות, ההורות. המון שאלות צפות, משום שמישהו הזיז לנו את הגבינה באופן גלובלי. זה נכון שאנחנו תמיד חיים באי־ודאות, אבל רוב הזמן אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו משלמים איזה מס שפתיים ואומרים 'תמיד יכולה לדרוס אותי משאית במעבר חצייה', אבל אנחנו לא באמת חיים את זה, אלא אם כן נוחת עלינו משבר אישי, למשל אם אנחנו עוברים תאונה. ופה בעצם כולם חווים את התאונה הגלובלית הזו, או לפחות עדים לה".
פרופ' יורם יובל: "התכלית של כל בעלי החיים שיש להם מערכת עצבים היא להקטין את האי־ודאות. אבל המודל שהיה לנו נמצא עכשיו בחוסר הלימה עם המציאות"
אסטרטגיות ההתמודדות של כל אחד תלויות במידה רבה באופי שלו, אפילו על בסיס הגנטיקה. "יש בינינו אנשים שמחפשים חידושים, כשהכל נעשה צפוי הם נכנסים לאי־שקט וצריכים להחליף משהו — דירה, מקצוע, אשה", אומר יובל. "לעומתם, יש כאלה שאם מישהו הזיז את הגבינה שלהם אז העולם נכנס לתוהו ובוהו. וכולנו נעים על הספקטרום הזה. ככל שהחרדה גדלה, כך אנחנו נעשים שמרנים יותר".
וככל שהחרדה גדלה יותר, כך החיפוש אחר ודאות כלשהי, גם אם קלושה, גדול יותר. "כשכולנו בתקופה כזו של אי־ודאות ואנחנו לא מבינים לאן זה הולך, יש מי שמתחיל להיצמד לכל מיני פסאודו־ודאויות, כשאף אחד לא יודע את האמת", אומר סמנה, ומציין את פריחת תיאוריית הקונספירציות בימי המגפה. "גם המדענים נמצאים באי־ודאות גדולה, אבל יש בינינו מי שיודעים, שכבר הבינו הכל, שיודעים ידו של מי שולטת בעניינים. הרבה פעמים זה משרה תחושת רגיעה נהדרת".
מי שלא מחזיק בתיאוריות קונספירציה נותר אפילו בלי משענת הקנה הרצוץ הזאת. שום אשליה של שליטה, שום היגיון או סדר. הפסיכואנליטיקאית וחוקרת התרבות ד"ר מירב רוט, ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, מיטיבה לתאר זאת: "אני חושבת שהולך ומתחוור לנו שאין איזו עסקה או נוסחה שאחריה הכל חוזר לשליטתנו. בילדותי קרה לנו אסון במשפחה, אחותי הבכורה נהרגה בתאונת דרכים, ואמרתי: 'אוקיי, זה האסון שקרה לנו'. אחר כך, כשהתרחשו אירועים קשים נוספים בחיים, אמרתי: 'מה, העסקה לא הסתיימה? איך זה יכול להיות?' יש לנו איזו מין תפיסה שיש מכסת אסונות, וזה מאוד טבעי לרצות לחשוב ככה. יש משהו במשבר חוזר שמפגיש אותנו עם אמת קיומית עמוקה מאוד — שהקיום לא בכיס שלנו, הוא לא בשליטה שלנו, אנחנו מדי יום לומדים אותו מחדש, והוא מדי יום מפתיע אותנו מחדש. המון אנרגיה נפשית הולכת על ניסיונות לשלוט במה שאי אפשר לשלוט בו, כשתמיד לצדו יש כל כך הרבה דברים שכן אפשר לשלוט בהם — היחסים שלנו עם האנשים שחיים איתנו בבית, להפסיק להיות כל כך עצבניים וכל כך בחרדה, לנסות להיטיב עם מי שזקוק, להיות יצירתיים. זה מפנה משאבים אמיתיים למקומות אמיתיים".
רועי סמנה: "בעיניי המכה השנייה הזאת, הגל הנוכחי של האי־ודאות, אחרי שהרגשנו שכבר יצאנו מזה ופתאום שוב קיבלנו על הראש - יצרה איזה סדק בסיסי בהוויה, שכל השדים יוצאים דרכו"
המפגש עם האמת הקיומית העמוקה של חוסר השליטה, של אשליית הוודאות שבה ריפדנו את חיינו, מטלטל וכואב. זו לא רק האכזבה התמידית כשמתבטלת תוכנית, זה גם כאמור אותו ערעור של כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על החיים, של כל הזירות שמהם הם מורכבים (בחירת קריירה או זוגיות, למשל), ושל כל תפיסת העולם שלנו. אבל כל המרואיינים מציינים שבערעור הזה יש גם איזו הזדמנות.
"על האדם להכיר בכך שחלק ניכר מחייו הוא ממילא ברמה גבוהה של אי־ודאות", אומר מירון ח. איזקסון, משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן. "כשאלברט איינשטיין כתב לפיזיקאי מקס בורן 'אלוהים לא משחק בקוביות', בורן השיב לו: 'אתה לא תגיד לאלוהים במה לשחק'. באי־ודאות יש פחד, אבל יש גם הרבה יופי, יש בלבול אבל יש גם חופש".
איזקסון מספר שהפנים את האי־ודאות היטב כבן של חקלאי: "אני זוכר את עצמי מסתובב עם אבא שלי בפרדסים שלנו, לכאורה המקום הכי תמים ומתוכנן בעולם, אבל מלא התמודדויות בלתי צפויות — מזיקים, כנימות, פתאום שביתה ואין פועלים, פתאום היצוא נדפק בגלל ירידה במטבעות זרים. למדתי שאנחנו מוכרחים כל הזמן לתכנן, אבל באותה נשימה להבין שהתכנון שלנו הוא מאוד דק, על הקצה. הקורונה ממחישה, מחזקת ומרחיבה את זה, שמה על עוד ועוד חלקים בחיים שלנו את המשטר של האי־ודאות".
זו אחת הנקודות הכואבות: הפסיכולוגיה האנושית הרי מניחה שאנחנו תמיד הולכים קדימה, כל השנים רק הגדלנו את השליטה בחיים, ועכשיו פתאום אחורה. איבדנו אוריינטציה לא רק במפת תוכניות הקיץ שלנו, אלא גם במפת ההיסטוריה האנושית כולה. "בהתחלה אמרו שסגר זה דבר בטוח, אז אמרנו 'אוקיי' — הנפש אוהבת שהיא יודעת איך להתארגן, תני לה איזשהן קואורדינטות והיא תיקח אותן", אומרת רוט. "אחר כך אמרו לצאת, בסדר. אבל עכשיו אנחנו באמת במצב של לא לכאן ולא לכאן".
מה אפשר לעשות עם כל זה, עם הערעור והבלבול והתחושה שלא נוכל לתכנן כבר כלום יותר? קודם כל, נכנסים לפרופורציה. "מה שהיה הוא שיהיה, אמר קוהלת. סיפורי 'דקאמרון' מהמאה ה־14 של הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו הם על מגפה, הדבר של אלבר קאמי הוא על מגפה. כלומר זה לא שבאמת קורה לנו משהו שלא קרה, זה לא שלא היו אסונות קודם, זה הטבע", אומרת רוט, ויובל מחרה־מחזיק אחריה: "אני חושב שרוב בני האדם היום בעולם חשים שהקדמה בגדה בהם. הבטיחו להם שיהיה רק יותר טוב ופתאום הקטסטרופה הזו. בעיניי, התחושות האלה מוגזמות מאוד, כיוון שאם מסתכלים על מה באמת היה פה, מדובר בניצחון מדעי מטורף — בתוך פחות משנתיים המדע התארגן על עצמו והצליח להביא חיסון יעיל".
שנית, צריך לנשום עמוק ולהתרגל. זה מה יש. "אנחנו יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו ולהסכין עם המציאות", אומרת רוט. "אני מאוד אוהבת את המילה הזו, 'להסכין', כי יש בזה גם את הסכנה, גם את המסכנות המסוימת, וגם את הסוכנות הנפשית. הסוכנות הזאת נפתחת לעבר קיום אותנטי ויצירתי יותר אם אנחנו מרפים מהניסיון לבטל כל סכנה וכל כאב, מכירים בזה שנכון, יש סכנה, ונכון, יש מסכנות, יש כאב ויש לנו על מה להתאבל — על זה שהחיים לא בשליטתנו, שיש חולי ומוות ואי אפשר לעשות הכל".
לעשות כמיטב יכולתנו, כפי שאומרת רוט, זה גם להתמקד במה שאנחנו כן שולטים בו. "כדאי לחפש את האזורים המעטים שאנחנו כן יודעים עליהם משהו", אומר סמנה. "כשאנשים מגיעים למקום כאוטי אנחנו מציעים להם לחפש את האזורים האלה. כמו בשיר של יערה בר — 'מהכיור במטבח / תתחילי משם... מהכלים שבכיור / תתחילי'. הרעיון הוא לסדר את החלקה הקטנה הזאת ומשם להתרחב. לעשות צעדים קטנים לחבר את הפאזל. אנחנו תמיד נחיה עם אזורים של אי־ודאות, ומה שאני מנסה להנחיל למטופלים שלי הוא איך לחיות עם זה. אחת הסיבות שאנשים מגיעים לטיפול מלכתחילה היא שהם משלים את עצמם לגבי כל מיני דברים, והמטרה של טיפול היא לפרק את הידיעות האלה, להכניס סימני שאלה איפה שהיו סימני קריאה".
הכלים בכיור מאפשרים להיאחז בהרגל, בפשוט. גם תכנון חופשות היה לנו להרגל די פשוט. וכשהרגלים נשברים, שם מתחילה הבעיה, וגם ההזדמנות. שלמה בידרמן, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, מסביר את זה דרך הבודהיזם.
"בדרך כלל כשמסתכלים על חיים של בני אדם לא תמיד שמים די דגש על היבט אחד מאוד מרכזי ונוכח בחיים, שהוא ההרגל. תמיד מנסים להסביר התנהגויות בצורה כזו או אחרת, דינמית או פילוסופית, אבל יש גם דפוס התנהגות רחב ומקיף שפחות או יותר מסתמך על הרגלים", הוא אומר. "וכשאני פועל לפי הרגלים, אני לא צריך להפעיל כוח שיפוט. ואז בשעת משבר, ההרגלים לא מתפקדים, ההתנהגות שאמורה לפעול כמעט ב'טייס אוטומטי' חורקת, ואנו נדרשים להפעיל יכולת שיפוט, להיות מעורבים חזק ועמוק יותר בניהול החיים שלנו. זה דבר שפעמים רבות מלווה בקושי נפשי וחברתי גדול, כי עליי לבנות לי סולמות ערכים שקודם לא הייתי זקוק להם. העמדה ההודית דורשת או מצפה ממך לערוך טרנספורמציה של עצמך, לעבור שינוי עמוק מאוד של הפנימיות שלך. לפי הבודהיזם ה'דוקהה' — חוסר הנחת או התסכול שאנחנו מרגישים — הוא הדבר שמאפיין את כל הקיום שלנו, בין כאשר נאחזים בחוזקה בדבר מה שאליו שאפנו ואותו השגנו, או כאשר אנו עומדים מול משאלה לא מסופקת. ההצעה הבודהיסטית במקרה זה היא להימנע משתי האפשרויות המתסכלות הללו על ידי עמידה באמצע — בנקודת חציון זעירה שניתן להמשילה לנקודת האפס בציר המספרים".
כן, צריך להסכין עם המצב ולהיכנס לפרופורציות. אחרי שנה וחצי של געגועים לתוכניות ולשליטה בחיים, מתברר שזה הרבה פחות קל משחשבנו. אבל הי, מתברר שאפשר להסתכל על הימנעות גם כעניין בודהיסטי. לפחות עד החופשה הבאה.
אני לא רוצה להשוויץ בסגנון "הייתי הראשונה לזהות", אבל במבט לאחור, לפברואר 2020, מגיעה לי, עם כל הצניעות, מילה טובה על מהירות התגובה. כשניצני הדיווחים הראשונים על מגפה מסתורית רק החלו להיערם, וכשנדב איל עוד התלבט אם כותבים "ואהן" עם ו' אחת או שתיים, אני כבר עקבתי אחרי הכותרות מהעולם, סקרתי את הגרפים, עיבדתי את הנתונים — והגעתי להחלטה הרציונלית לחטוף התקף חרדה גורף.
מסכות הן כמו אופנה מהאייטיז: קשה להאמין שאי פעם הסתובבת עם זה ברחוב, אבל את יכולה להיות בטוחה שזה תכף חוזר
אולי זה מוריד לי כמה עשיריות מהניקוד, אבל חייבים להודות שמלכתחילה לא נדרש הרבה כדי להכניס אותי לחרדה. מנעד הפחדים שלי עשיר ומגוון כמו ארוחת בוקר במלון באילת, כולל השלב שאי אפשר יותר אז הולכים לעמוד בתור לחביתות. יש מי שיגידו שאני אדם חרדתי, אבל אני מעדיפה לומר "אשה שמודעת לשבריריות החיים". ויסלבה שימבורסקה, רק בלי הקטע של לכתוב על זה שירים.
השלב הבא בהיערכות שלי למגפה היה לצאת מהבית ולהצטייד. ולא מדובר בקנייה סטנדרטית של מסכות בחבילות של 50 שנחטפו אז מהמדפים. כשאני בחרדה בריאותית, אני משוטטת בין מדפי הסופר־פארם כמו שג'וליה רוברטס ב"אשה יפה" משוטטת ברודיאו דרייב: אלכוהול בג'ל — בהחלט. בנוזל — בוודאי. בתרסיס — הולם אותי לגמרי. המרתף אצלי בבית הזכיר במשך שבועות את היקב של כרמל מזרחי: חביות מתיישנות של אלכוג'ל, מתוארכות בחודש ושנה, לקראת פתיחה אופטימלית כדי ליהנות מכל עושר הארומות.
וזה היה רק המבוא לשלב ההצטיידות במיגון רפואי. אולי זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל אנצל את הבמה המכובדת של "מוסף כלכליסט" כדי להתנצל בפני אנשי הצוותים הרפואיים, הקו הראשון של לוחמי הקורונה, שבחודשים הראשונים למגפה נאלצו לא אחת לטפל בחולים קשים ללא ציוד מיגון בסיסי. בזהירות אני יכולה להעריך שכ־30% ממלאי המסכות הנחשקות מסוג N95 בישראל נאגרו בארונות ביתי. אני מצטערת. אם זה עומד לזכותי, מחאתי לכם כפיים על המרפסת.
להגנתי אני רוצה לומר שמגפה עולמית היא אירוע בלתי נסבל מבחינת הפסיכולוגיה האנושית כולה, לא רק שלי. השיבוש של דפוסי חיים שנראו עד לפני רגע ברורים מאליהם, ומולו חוסר היכולת המוחלט של הפרט להשפיע על המתרחש או אפילו לחזות את מהלך הדברים, יוצרים פער כמעט בלתי ניתן להתמודדות.
ואז, אחרי שכולנו התחסנו בפעם השנייה, היה נדמה לרגע שהקורונה חלפה. בארון נשארו עוד כמה חבילות אחרונות של מסכות שלא נעשה בהן שימוש, זכר לימים רעים שחלפו והודחקו. אחרי שהתלבטתי מה לעשות איתן, נזכרתי במה שלמדתי בסגר הראשון (באינסטגרם, מסלבס שהתלהבו לחלוק את השיעור שלהם מהקורונה): לשחרר. השלכתי את הערמה לפח הזבל של המטבח, וההיסטוריה.
מושפלת, את הדרך בחזרה לסופר־פארם עשיתי בשבוע שעבר כבר עם הרבה פחות התלהבות. וריאנט דלתא או גל רביעי, הפעם אני לא מצליחה להתרגש גם מציוד מגן לאסטרונאוטים ישירות מהספק. אפילו התקן FFP2 כבר לא גורם לי להחסיר פעימה. המסכות היקרות שהשקעתי בהן בחודשים הראשונים התחלפו בדגם סטנדרטי בתכלת מגפה חיוור. קצת כמו לנז'רי בחיי נישואים.
לכן אם שואלים אותי מה השיעור שלי מהקורונה, התשובה היא: לא לתכנן, ולעולם לא לזרוק מסכות. מתברר שזה כמו אופנה מהאייטיז: קשה להאמין שאי פעם הסתובבת עם זה ברחוב, אבל את יכולה להיות בטוחה שזה תכף חוזר.
הכותבת היא אשת תקשורת, מגישת תוכנית הבוקר ברדיו תל אביב 102FM
אני לא רוצה להשוויץ בסגנון "הייתי הראשונה לזהות", אבל במבט לאחור, לפברואר 2020, מגיעה לי, עם כל הצניעות, מילה טובה על מהירות התגובה. כשניצני הדיווחים הראשונים על מגפה מסתורית רק החלו להיערם, וכשנדב איל עוד התלבט אם כותבים "ואהן" עם ו' אחת או שתיים, אני כבר עקבתי אחרי הכותרות מהעולם, סקרתי את הגרפים, עיבדתי את הנתונים — והגעתי להחלטה הרציונלית לחטוף התקף חרדה גורף.
אולי זה מוריד לי כמה עשיריות מהניקוד, אבל חייבים להודות שמלכתחילה לא נדרש הרבה כדי להכניס אותי לחרדה. מנעד הפחדים שלי עשיר ומגוון כמו ארוחת בוקר במלון באילת, כולל השלב שאי אפשר יותר אז הולכים לעמוד בתור לחביתות. יש מי שיגידו שאני אדם חרדתי, אבל אני מעדיפה לומר "אשה שמודעת לשבריריות החיים". ויסלבה שימבורסקה, רק בלי הקטע של לכתוב על זה שירים.
מסכות הן כמו אופנה מהאייטיז: קשה להאמין שאי פעם הסתובבת עם זה ברחוב, אבל את יכולה להיות בטוחה שזה תכף חוזר
השלב הבא בהיערכות שלי למגפה היה לצאת מהבית ולהצטייד. ולא מדובר בקנייה סטנדרטית של מסכות בחבילות של 50 שנחטפו אז מהמדפים. כשאני בחרדה בריאותית, אני משוטטת בין מדפי הסופר־פארם כמו שג'וליה רוברטס ב"אשה יפה" משוטטת ברודיאו דרייב: אלכוהול בג'ל — בהחלט. בנוזל — בוודאי. בתרסיס — הולם אותי לגמרי. המרתף אצלי בבית הזכיר במשך שבועות את היקב של כרמל מזרחי: חביות מתיישנות של אלכוג'ל, מתוארכות בחודש ושנה, לקראת פתיחה אופטימלית כדי ליהנות מכל עושר הארומות.
וזה היה רק המבוא לשלב ההצטיידות במיגון רפואי. אולי זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל אנצל את הבמה המכובדת של "מוסף כלכליסט" כדי להתנצל בפני אנשי הצוותים הרפואיים, הקו הראשון של לוחמי הקורונה, שבחודשים הראשונים למגפה נאלצו לא אחת לטפל בחולים קשים ללא ציוד מיגון בסיסי. בזהירות אני יכולה להעריך שכ־30% ממלאי המסכות הנחשקות מסוג N95 בישראל נאגרו בארונות ביתי. אני מצטערת. אם זה עומד לזכותי, מחאתי לכם כפיים על המרפסת.
להגנתי אני רוצה לומר שמגפה עולמית היא אירוע בלתי נסבל מבחינת הפסיכולוגיה האנושית כולה, לא רק שלי. השיבוש של דפוסי חיים שנראו עד לפני רגע ברורים מאליהם, ומולו חוסר היכולת המוחלט של הפרט להשפיע על המתרחש או אפילו לחזות את מהלך הדברים, יוצרים פער כמעט בלתי ניתן להתמודדות.
ואז, אחרי שכולנו התחסנו בפעם השנייה, היה נדמה לרגע שהקורונה חלפה. בארון נשארו עוד כמה חבילות אחרונות של מסכות שלא נעשה בהן שימוש, זכר לימים רעים שחלפו והודחקו. אחרי שהתלבטתי מה לעשות איתן, נזכרתי במה שלמדתי בסגר הראשון (באינסטגרם, מסלבס שהתלהבו לחלוק את השיעור שלהם מהקורונה): לשחרר. השלכתי את הערמה לפח הזבל של המטבח, וההיסטוריה.
מושפלת, את הדרך בחזרה לסופר־פארם עשיתי בשבוע שעבר כבר עם הרבה פחות התלהבות. וריאנט דלתא או גל רביעי, הפעם אני לא מצליחה להתרגש גם מציוד מגן לאסטרונאוטים ישירות מהספק. אפילו התקן FFP2 כבר לא גורם לי להחסיר פעימה. המסכות היקרות שהשקעתי בהן בחודשים הראשונים התחלפו בדגם סטנדרטי בתכלת מגפה חיוור. קצת כמו לנז'רי בחיי נישואים.
לכן אם שואלים אותי מה השיעור שלי מהקורונה, התשובה היא: לא לתכנן, ולעולם לא לזרוק מסכות. מתברר שזה כמו אופנה מהאייטיז: קשה להאמין שאי פעם הסתובבת עם זה ברחוב, אבל את יכולה להיות בטוחה שזה תכף חוזר.
הכותבת היא אשת תקשורת, מגישת תוכנית הבוקר ברדיו תל אביב 102FM