ב

שבוע שאחרי "הטרייד של כל הזמנים" ב־NBA, שבו ג'יימס הארדן עבר מברוקלין לפילדלפיה, הפוסט־מורטם של רעידת האדמה הזו התמקד ב"מה היה יכול להיות" עם שלישיית הכוכבים של ברוקלין — הארדן, קווין דוראנט וקיירי אירווינג. "זו היתה יכולה להיות השלישייה הכי גדולה בהיסטוריה של הכדורסל", אמר זאק לואו, פרשן ה־ESPN. "תיאורטית, הם היו הקבוצה הכי גדולה בהיסטוריה של ה־NBA".

המספרים תומכים בתיאוריה הזו. כשהשלושה שיחקו יחד הם רשמו 81% הצלחה, עם ההתקפה הכי טובה בהיסטוריה של הליגה (5 נקודות יותר למאה החזקות כדור מאשר ההתקפה הכי טובה בהיסטוריה לאורך עונה שלמה).

הבעיה היתה שהמספרים המרשימים הללו הוצגו ב־16 משחקים בלבד. השלושה שיחקו יחד פחות מ־15% מהמשחקים שהם היו יכולים לשחק. זה קרה בגלל פציעות, בעיקר של דוראנט, ומפני שקיירי היה כדורסלן בחצי משרה (הוא סירב להתחסן, מה שמנע ממנו לשחק במשחקי בית בניו יורק). התוצאה היתה עומס עבודה עצום על הארדן, ובאיזשהו שלב פשוט נמאס לו: לפי הדיווחים, בחודש האחרון שלו בברוקלין הוא כבר לא כל כך התאמץ באימונים ובמשחקים, יצא לבילויים, ורמז בכל הדרכים האפשריות שלא ימשיך בקבוצה בתום העונה, ולכן כדאי לה לעשות עליו טרייד ולא לאבד אותו ללא תמורה בקיץ.

בתזמון מרתק, מתברר שזו לא השלישייה הגדולה היחידה שמתחילה לחרוק: גם בחוף המערבי, בלוס אנג'לס, חווה השלישייה הגדולה של הלייקרס — לברון ג'יימס, אנתוני דיוויס וראסל ווסטברוק — עונה נוראית מבחינה קבוצתית. גם שם כוכב גדול מרגיש שהמצב אינו הוגן עבורו. ווסטברוק מקבל שכר גבוה משל לברון או דיוויס, אבל מבחינת התקשורת, הקהל, צוות האימון ונראה שגם השחקנים, הוא השחקן השלישי הכי חשוב במשולש הזה. זה יוצר חיכוכים.

תחושת שוויון, בשכר ובעומס עבודה, קריטית לביצועי קבוצה. זה נכון בכדורסל וגם בענפי ספורט קבוצתיים אחרים. ב־2011, חוקרים מאוניברסיטת ציריך שבשוויץ חקרו את השפעתם של פערי שכר על הצלחתן של קבוצות כדורגל, ומצאו שישנם שני מודלים יעילים לחלוקת משאבי השכר: קבוצה עם שניים־שלושה כוכבים רציניים שמרוויחים הרבה ביחס לעמיתיהם, וקבוצה שבה רמת השכר של כולם אחידה, פחות או יותר. "קבוצות מצליחות הן בעלות תרבות חזקה של אינדיבידואליזם ותגמול אישי — או תרבות של שיתוף פעולה, עבודת צוות ובונוסים קבוצתיים", סיכמו החוקרים, שגילו גם כי מבנה השכר בקבוצה משפיע באופן מובהק על סגנון המשחק שלה: "קבוצות עם מבנה שכר היררכי, יותר מאשר קבוצות עם שכר שוויוני, נוטות לריצות אישיות וכדרורים של שחקנים". אלו השוויוניות יותר מתאפיינות בעבודת צוות: הרבה מסירות ועבודת לחץ ומעט כדרורים.

ואולם, בשני המודלים, כששחקן מרגיש שהוא עובד קשה יותר מעמיתיו ששכרם דומה לשכרו, או שהוא מקבל פחות כסף מעמיתיו שעובדים כמוהו, מופיעים חיכוכים בתקשורת בין השחקנים במהלך משחק או אימון. למשל, כאשר שחקן נוטר טינה לקולגה שמרוויח יותר ממנו אף שאינו טוב יותר, הוא עלול לכעוס כשלא יקבל ממנו את הכדור במהלך התקפי, ולא לרדת להגנה ברגע קריטי. מצד שני, שחקן שיודע שחברו לקבוצה טוב ממנו, נוטה לקבל את העובדה שהוא מקבל שכר גבוה יותר, והדינמיקה ביניהם משוחררת יותר.

בוריס גרויסברג, חוקר מהרווארד, גילה דברים דומים ב־2007 כאשר חקר אנליסטים בוול סטריט. גרויסברג הסיק שכאשר מאגדים כמה "אנליסטים כוכבים" לצוות אחד, האפקטיביות והיעילות של ההשקעות שלהם פוחתות — ואולם, כאשר מספר ה"כוכבים" פרופורציונלי ומייצר היררכיה ברורה, ההשקעות יעילות הרבה יותר.

בבניית קבוצה, כל קבוצת אנשים, חייבים להביא בחשבון את ההוגנות שאנשים מרגישים או לא מרגישים. אם מועדון בונה קבוצה סביב כוכבים שיסחבו את כולם עם כישוריהם יוצאי הדופן, הוא צריך להשקיע את רוב הכסף בשניים־שלושה כוכבים ענקיים ופחות בחבריהם לקבוצה, והוא צריך שהכוכבים ירגישו שמתייחסים אליהם בהוגנות ביחס לכוכבים האחרים. החברים האחרים לקבוצה לא יתמרמרו מהעניין — אם הכוכבים אכן ינפקו מספרים ויהיו אחראים להצלחה. אם מועדון מחליט שאין לו כסף להביא כוכבים, לא יעזור להביא "כוכבי משנה" מדרג ב' ולשלם להם יותר מאשר לשחקנים הקיימים; עדיף להשקיע סכומים דומים בכל השחקנים, וכך ליצור רוח קולקטיבית וסגנון משחק שמתבסס על עבודת צוות.

זה כל כך טבעי וברור מאליו, שאפילו בעלי חיים מבינים את זה. ב־2003 חוקרים מאוניברסיטת ג'ורג'יה סטייט ומאוניברסיטת אמורי ערכו ניסוי בהוגנות עם שני קופי קפוצ'ין: הם נתנו לשני הקופים "אסימונים" שתמורתם הם קיבלו "תשלום": מלפפונים או ענבים. התברר שכשהם לבדם, הקופים העדיפו ענבים, אבל נהנו גם ממלפפונים — אבל אם קוף שילם באסימון וקיבל מלפפון, בזמן שקוף אחר שילם וקיבל ענבים, הקוף הראשון החל להתפרע.

שנאת האי־שוויון הזו אינה תופעה תרבותית, אלא טבועה בנו. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן ואוניברסיטת בוסטון אבחנו אותה בקרב ילדים בני 15-4 בהודו, אוגנדה, פרו, סנגל, מקסיקו, קנדה וארצות הברית. התכונה הזו מאפיינת אותנו מרגע שאנחנו עומדים על דעתנו: חוקרים באוניברסיטת טרנטו שבאיטליה זיהו אותה גם בקרב תינוקות בני פחות מ־12 חודשים. אנחנו מתעבים אי־שוויון, בכל מקום ובכל גיל. כך שמן הסתם זה ישפיע על כל צוות, חברה ומדינה.